שמעיה אמר:
איני יכול להוכיח. אך האם אין זה אומר דרשוני שדווקא ביום א' ניסן נאמרה פרשת פרה, ודיני טומאת אוהל?
אני הבנתי, שכאשר מתו נדב ואביהוא, אמר לו הקב''ה למשה, שכל הבא אל האוהל, כן כן, האוהל הזה של המשכן, יטמא שבעת ימים. ושכל הכלים שבאוהל, אף הם נטמאים לשבעה. ולכן, עשו פרה, כדי שתוכלו להזות על האנשים, ועל הכלים, ולטהרם.
יש לומר גם קרוב לדבריך.
שאחר שארע שמתו בני אהרן באהל מועד, אמר ה' למשה - שמכאן ואילך כל אשר ימות באהל יטמא האהל. האהל הזה, הוא המשכן, והוא הדין אהל כמותו.
ולא שלמפרע נעשה טמא, אלא שה' נתן את הדין הזה כלפי המאורע שקרה.
ואגב אשטח נא עוד בזה, ושמא יהיו לתועלת להבנה לעניננו.
דיני טומאה בכלל וטומאת מת נאמרו בתורה בצורה מופלאת.
המקום הראשון בו אנו פוגשים במושג טומאה הוא בפרשת ויקרא, בקרבן עולה ויורד דטומאת מקדש וקדשיו.
היינו, עוד לא נאמר בתורה שאדם יכול להטמא [חוץ מטומאת ש"ז - בהבנת הציווי דפרישה במתן תורה], גם לא נאמר שטמא אסור בקדשים, וכבר נאמר קרבן על הנגש למקדש וקדשיו בטומאה.
שוב אנו מוצאים איסור אכילת קדשים בטומאה בפרשת צו, בדיני אכילת שלמים.
אח"כ נאמרו סוגי הטומאה דחיות ובהמות עופות ושרצים, המטמאים במותם. ואז לראשונה אנו מוצאים להדיא בתורה - שאפשר להטהר מן הטומאה, 'יטמא עד הערב', ו'אך מעין ובור'. [אכן, באמת ידעו מזה מאז מתן תורה, שפרשו מן הטומאה למען יוכלו היטהר].
אח"כ טומאת יולדת לשבעה ושבועיים ימים, עם הפניה 'כימי נדת דוותה תטמא' - כאשר לא נאמרה עדיין טומאת נדה.
ואז, טומאות צרעת לסוגיהם, וטומאת נדה וזבה זב וש"ז.
ועדיין לא נאמר באופן ברור שמת מטמא, ולכמה ימים מטמא.
ובפרשת אמור, נאמר שאסור לכהנים להטמא למת, מה שאינם אסורים כלפי טומאות אחרות.
ושמא זה ביאור מאמר חז"ל בפרשה זו, שנבהל משה שמא אין לטומאת מת תקנה, עד שהאיר לו ה' בפרשת פרה.
כי משה הבין ממה שאסור לכהנים להטמא למת בלבד ולא שאר טומאות, שהסיבה היא - שאין לה טהרה, והיא טומאה עולמית, ולא כשאר טומאות שנתפרשו בהם זמנים, ורחיצה במים או כיבוס בגדים.
להלן אנו מוצאים שוב 'נוגע בכל טמא נפש', אבל דין ברור של הטמא לנפש - אין.
האזכור הראשון בתורה שיש טהרה לטמא מת, הוא בנזיר, שאם ימות עליו מת בפתאום - מגלח ראשו ביום טהרתו. לראשונה אנו פוגשים שיש לו טהרה, ושזה כעבור שבעה ימים. אבל איך - שתיקה.
התחנה הבאה היא בפרשתנו, 'הזה עליהם מי חטאת'. פתאום יש לנו משהו שקורים לו 'מי חטאת', מונח שלא פגשנו אותו מעולם. הכוונה כמובן ברורה - מי חטאת של פרה, וכדפיר' רש"י 'הזה עליהם - מפני טמאי מתים שבהם' [- אליצפן ועוזיאל, לפחות].
גם בפסח שני נווכח שיש טהרה לטמאים, שהרי יכולים לעשות פסח שני.
ואז, בפרשת חוקת, שניה לפני שהתורה מדלגת 38 שנה בבת אחת, פורסת לפנינו התורה פרשת טהרת מת, עם כל הפירוט של טומאת מת, מגע ומשא ואהל, ומשך זמן הטומאה.
כמובן שאין שום דרך לומר שפרשה זו לא נאמרה עד עתה, אחר שנסעו כבר מסיני לקברות התאוה ומשם לחצרות ולרתמה וכו'.
