יַזְכִּיר בַּתּוֹרִים, שֶׁהֵן לְשׁוֹן זָכָר, 'שְׁתֵּי', וּבְיוֹנָה – 'שְׁנֵי', לְהוֹדִיעַ שֶׁאֵין קְפִידָא בָּהֶם. (רמב"ן להלן יא ו)
ביאור דבריו בדרך אפשר:
בעל חי ששמו שם נְקֵבִי (יונה, ארנבת וכיו"ב) – יפול הן על הזכרים והן על הנקבות לשון נקבה; וכשאמרת 'שתי יונים' או 'שתי ארנבים' – לא ביחנת אם זכרים אם נקבות.
לעומתו בעל חי ששמו שם זְכָרִי (תור, שפן וכיו"ב) – לא יפול על הזכרים כי אם לשון זכר, וכשאמרת 'שתי תורים' או 'שתי שפנים' – אמרת שתי תורים נקבות או שתי שפנים נקבות.
אומר הרמב"ן:
את מספר התורים, ששמם מין זכר, נקב הכתוב בלשון נקבה: 'שתי', שמשמעו שתי תורים נקבות,
לצד בני היונה, שהם זכרים ומספרם נקוב בלשון זכר: 'שני',
להודיע כי בקרבן העוף הזכרים והנקבות שקולים הם, ואין יחוד באלו מבאלו.