פרשיות ויקהל פקודי

מוטי

משתמש ותיק
מה המטרה של התיאור המפורט של מלאכת בניית המשכן?
ומדוע חוזרים עליה שוב בפרשת ויקהל-פקודי באריכות גדולה?
למישהו כאן יש איזה משנה (גם לא סדורה) בענין? אבל שיהיה דבר המתיישב על הלב
(ר"ל, למשל, גם אם אחרי חטא העגל נשתנה ענין המשכן (כאחד התירוצים) זה עדיין אינו מסביר את הצורך בפירוט נרחב מחדש רק את הדברים שנשתנו לאור זה)
 

איש מפי איש

משתמש ותיק
[glow=red]כיוונת לשאלת גדולים ורבים שהתחבטו בזה, ברוך שכיוונת[/glow]
עיין בזה בספר החדש רשימות תלמידים ממרן הגרי"ז הלוי סאלאווייציק זיע"א שם יש על 'פרשת ויקהל פקודי' אריכות בנושא זה עיי"ש ותמצא את מבוקשתך בעזי"ת.
 

יעבץ

משתמש ותיק
ביקשת הסבר המתיישב על הלב.

ההסבר הפשוט והרגיל המובא בראשונים הוא שהכפילות היא לצורך הדגשת החביבות של המשכן, וכמו שמצאנו באליעזר, שחז"ל ביארו לפי טעם זה את סיבת הכפילות בפרשה שם, ועיין רמב"ן "ועל הכלל כל זה דרך חיבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ ה' במלאכה, ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות..." וכן הוא ב'אור החיים' ועוד.

אמנם אם ידעת הסבר זה, אלא שעדיין אינו מתיישב על הלב, יש ללכת צעד קדימה.

אם ננתח מה בעצם 'מפריע' לנו בכפילות הפרשה, נראה שיש לנו שני עניינים. האחד, "תורת ה' תמימה", אנחנו יודעים שאין בתורה מילה שנכתבה לבטלה, ומכל מילה דורשים תילי תילים של הלכות, ויש הלכות שנדרשות מייתור של אות, אם כן למה כאן התורה 'מבזבזת' כביכול מילים שלא היו צריכות להכתב? אבל נראה שבנוסף לשאלה זו מסתתרת עוד שאלה, או ליתר דיוק הנחה מוקדמת. אנחנו קוראים את התורה בדרך של "דברה תורה בלשון בני אדם". כלומר, אנו לא רגילים לראות בתורה ניסוחים בלתי-רגילים שבני אדם לא משתמשים בהם בדרך כלל. אמנם העקרון של "דברה תורה" הוא מחלוקת תנאים, אבל נראה שזה רק לגבי השאלה האם יש לדרוש כל מילה ומילה, או שאפשר להשתמש ב"דברה תורה" כהסבר למילה שלא מצאנו מה לדרוש ממנה. אבל גם לפי רבי עקיבא שלא סובר את הכלל הזה, אין זה אומר שמוצאים בתורה ניסוחים לא מתאימים ללשון בני אדם, אלא שלמרות שהתורה כתובה, ממבט אנושי, בלשון בני אדם, עדיין "אחת דיבר אלוקים – שתים זו שמעתי", ויש לדרוש כל תג ותג. והבן זאת כי יסוד מוסד הוא.

אם עקרון זה מוסכם, נבין למה אתה מבקש הסבר "המתיישב על הלב". אני מניח שהביאור שהפרשה נכתבה להראות חביבות מוכר היה לך, אבל הוא מסביר רק את התמיהה הראשונה, "מה לומדים מפה", אבל 'מתחת לפני השטח' מסתתרת ההנחה שהתורה כתובה באופן 'רגיל', וזה לגמרי-לא-רגיל לכתוב עשרות עשרות פסוקים שרק חוזרים ומתארים מה שנתבאר כבר באריכות מספקת. ופה לא מובן איך ניכרת החביבות על ידי דבר שלהיפך, נראה לנו לזרא.

וכאן אני מגיע להציב את הרגליים עליהם ישענו הביאורים השונים לבטח: צורות ודרכי ניסוח הם עניינים מטבעם אינם קבועים כמו דקדוק למשל, אלא משתנים מתקופה לתקופה ומזמן לזמן. חשוב על ספרים מתקופות שונות, כל אחד יכול לזהות את הסגנון של התקופה. צורה זו, של כפילות חוזרת בעניינים מסוימים – היא צורת ביטוי מקובלת בלשון המקרא. זהו פשוט סגנון של כתיבה, החוזר על דברים לצורך הדגשת חשיבות וכדומה. גם אם לנו זה נראה מיותר, אפשר להתרגל לרעיון שאפשר לחשוב על זה כצורת ביטוי 'חגיגית', של חזרה שוב ושוב, כמו פזמון החוזר על עצמו, והתורה הרי נקראת 'שירה'. ואם זר הוא בעיניך – יכול שבעיני אנשים אחרים זה ייחשב כדבר מקובל ומתאים ביותר, ועם זר הוא היום – זה לא אומר שאין זה סגנון מקובל ביותר במקום או זמן אחר.

אם דברינו כנים, הצבנו פה אדנים, עליהם יעמדו שעונים, כל הפירושים שנתנו קדמונים, מרועה אחד הם ניתנים, בדבר כפילות הפרשה והעניינים, ולא זו בלבד אלא בכל המקומות השונים. והכלל - שמעתה מובן טוב יותר פירוש הרמב"ן, או פרושים אחרים שנתנו לסיבת הכפילות. כי אחרי שנסכים שצורה זו היא מקובלת ביותר, מובן שלהדגשת חביבות המשכן התורה 'משתמשת' בכפילות הפרשה כדי ללמד ולהראות חביבות זו. או שכדי להראות שלא שינו דבר התורה כופלת, וכך כל הסבר אחר שניתן לדבר.

אני מקווה הסברתי עצמי כיאות. טרחתי לחפש מקורות לרעיון זה, וב"ה מצאתי את הרלב"ג שצעד בדרך זו בביאור הפרשה. לא יכולתי להעתיק את דבריו מפני האריכות. אבל יש מה לראות שם.
 

מוטי

משתמש ותיק
פותח הנושא
הרגשתי טיפשי להודות על תשובה 'חגיגית' כל כך, בלחיצה על התודה, אז הקדשתי לך הודעה בפנ"ע:
תודה הר"ר יעבץ שליט"א על דבריך הנוכחים ואמרותיך המשמחים, תשו"ח!
 
חלק עליון תַחתִית