תודה על שאלתך,
ביררתי את הדברים אצל אותו חכם, ואכתוב בקצרה מה שהבנתי, אבל אנסה להישאר צמוד לנושא ולא לעבור לכוונות פסח.
כל תיקוני הלילה הם בדעת, ובתוך דעת יש כמה פרטים.
בגלות חסרה הדעת (וכן הוא כשז"א במצב עיבור), עבודתינו בליל זה להמשיך לזה מוחין, ע"י המצה מצד החכמה (אבא) וע"י הכוסות מצד הבינה (אימא).
בליל זה אנו פועלים בתיקון חטא עץ הדעת בבחינת חיטה ובבחינת יין, עיין רמ"ע מפאנו (מאמר מאה קשיטה, סימן סז). וחטא עה"ד הוא מחלק אימא שבדעת דז"א.
כתב בפע"ח (שער חג המצות פ"ז): "ועתה נבאר דרך פרט, יכוין בכוס א', והוא גי' אלהים, והוא דאלפי"ן, וא' בצורת יו"י, סוד החסדים דדעת דקטנות א' דאימא, ויכוין לקטנות ב' שהוא ע"ה, מוח דעת דאימא בדעת ז"א, וכן ע"ה דאבא נכנס עתה, וגדלות א' דאבא דדעת נכנס ע"י קדושת היום, ויטפל אליהם הכוונות דכוס ב', וכל אלו נכנסו בדעת ז"א, ומשם לכל קו אמצעי, ומשם לרחל כמ"ש לעיל. הלל - כוס זה הוא מוח דעת דאימא מצד גבורות, וא' בציור יו"ד, ויכוין למספר ע"ד קטנות ב', ובקדושת היום נכנסו מ"ה וב"ן גדלות א' דאימא, ויטפל אליהם הכוונה דכוס ג', וכולם נכנסים בדעת ז"א, והבן זה היטיב, הרי נשלם סדר של פסח בביאור גמור".
לשאלתך על חלוקת הכוסות והמצה באמצע, יעויין במחברת הקודש (שער הפסח): "ונראה לע"ד למה תקנו רז"ל זמן אכילה בין שתיה שהן ד' ב' לפניה וב' לאחריה שהיה ראוי שיהא זמן אכילה אחר כל הד' כוסות הוא מפני אחר שהדעת מחבר לאו"א ביחד בסוד והאדם ידע את חוה אשתו והשתא שאנו מפסיקין בין או"א לדעת נראה ח"ו שאנו עושין פירוד ביניהם אבל לפי מה שכתב הרב זלה"ה בדרוש מ"נ נראה אדרבה שע"י אכילה אנו עושין תיקון גדול באו"א וז"ל והוא דוגמת האדם כי ממה שהוא אוכל מתרבה הזרע ויכול לשמש כי מהמוח יצא הזרע ואם לא יאכל הנה בפעם ושתים אשר יזרע יחסר מוחו וימות נמצא כי בכל זיוג וזיוג דדו"נ קדם אליו זיוג או"א ונותנין להם ב' עטרין מחדש ומהם יכולין להזדווג זה נותן חסדים וזה נותן גבורות עכ"ל וזה שתיקנו רז"ל שקודם שאו"א נותנין ב' עטרין לזו"נ בסוד ב' כוסות אחרונות צריך לעשות תיקון דאכילה בסוד אכלו רעים לעילא ואז או"א מזדווג ואז יש להם כח להשפיע בז"א ונוקבא ב' עטרין חדשים בסוד ב' כוסות אחרונים ועתה שנותנין לז"א דעת ונודע שאין קישוי אלא לדעת לכן עתה מתחילין ז"א ונוקבא להזדווג יחד וז"ס שאחר הסעודה יאכל כזית אפיקומן זכר לקרבן פסח שהוא נאכל על השובע ירצה אחר שנשלם זיוג עליון דאו"א ע"י אכילה אכל י"ה כנודע אזי אוכלים כזית אפיקומן סוד זיוג זו"נ שהם יאהדונ"הי...". ועיין דברי שלום (שאלה פד).
השל"ה הקדוש (מסכת פסחים, ביאור ההגדה, טו): "על כן ב' כוסות לפני סעודה, והסעודה שהיא גשמיית כלולה מרוחניות היא באמצע מחברת הגשמיית ומזככו להתדבק ברוחניות, על כן אח"כ ב' כוסות מסוד יין המשומר אשר עליו נאמר (עירובין סה.), המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו".
דעת נקרא יין עיין בגר"א (ספד"צ פ"ב ד"ה ו"ו אתפתח באחרא).
לשאלתך על מקור לחלוקה בין דעת מבדלת ומתפשטת בעבודת ליל פסח, קצת קשה לענות ע"כ בקצרה, ורק ארמוז שזו החלוקה שבין אבא ואימא, חכמה ובינה. (ועיין תורת חכם צט:).
ואחתום בדברים נפלאים ויסודיים שכתב השפת אמת (פרשת נשא תרנ"א): "בפרשת נזיר מיין ושכר יזיר כו'. במדרש הדעת מתחלק לד' מקומות בפה ולב וכליות. לכן בד' כוסות יוצא הדעת כו'. כי הנה הדעת הוא שצריך בירור שנא' בו הדעת טוב ורע. והוא רמז היין כדאיתא יש כוס יין לטובה וכוס יין לרעה. כי הדעת הוא התחברות גוף ונפש התקשרות רוחניות וגשמיות. [לכן הזיווג שמוליד גוף ונשמה נקרא דעת וכמו כן בקרוב כתיב מודע לאישה כי התקרבות בני משפחה הוא ג"כ בגוף ונפש] ולכן הוא מקום מסוכן שיוכל הנפש למשוך הגוף לטוב. ויוכל ח"ו להתפשט ולמשוך אחר הגוף. וקודם שאכל אדה"ר מעץ הדעת הי' דבוק בחיים. ושורש הדעת הוא במוח ושם אחדות אחד. אך כשמתחלק ומתפשט למטה בגוף באלה ד' מקומות שכתב המד' שם צריך בירור. [וע"ז כתיב ומשם יפרד כו' לד' ראשים. נראה דמשם קאי אעץ הדעת ודו"ק] ובעבור זה הוצרכו בנ"י להיות בכור הברזל במצרים לברר זאת הדעת. ולכן יש ד' לשונות של גאולה לברר אלה הד'. ולכן כתיב והוצאתי כו' ולקחתי כו' אח"כ וידעתם כי אני ה' שיהי' הדעת מתברר טוב בלא רע. [והרמז דכתיב ידוע תדע כו' שגלות מצרים הי' לברר הדעת. ואפשר שזאת היתה כוונת חז"ל שגרם הגלות הי' ע"י שאמר במה אדע כו'. אלא שזה צריך אריכות דברים]. לכן תקנו בפסח ד' כוסות כמ"ש במד' משום ד' לשונות הנ"ל. היינו שהדעת יצא לחירות בליל שמורים. וכמו כן מצות ד' פרשיות שבתפילין לברר הדעת שבאלה הד' מקומות. לכן אמרו חז"ל הקורא ק"ש בלי תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו. פי' דק"ש הוא תורה עץ החיים. אך דכתיב והיו הדברים כו' על לבבך כו' ודברת כו' והיינו התפשטות הדעת לתוך כל מעשה האדם והגוף. ולזה צריכין סיוע התפילין ויציאת מצרים לברר הדעת. ובלא זה הוי כשקר. וז"ש בעצמו פי' בהתקבלות העדות דק"ש תוך עצמותו אז צריך בירור הנ"ל. ולכן בשבת אין צריכין תפילין כי הוא יומא דנשמתין ויורדת בו נשמה יתירה. פי' שכח הנשמה שליט על הגוף בשבת וא"צ בירור כי שבת הוא בחי' עה"ח. דבימי המעשה כתיב ערב בקר ובשבת כולו טוב. ולא עוד אלא שבשבת שולט עה"ח על עה"ד. ומתקן גם הדעת דכתיב בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם פרש"י לדעת האומות בה. משום דלדעת הוא פועל יוצא. משום דבחי' השבת למעלה מעץ הדעת והוא עץ החיים. אבל יתכן לפרש לדעת בימי המעשה שהשבת מאיר לתקן הדעת גם בימי המעשה. ושניהם אמת כי בנ"י בכח דביקותם בעץ החיים מאירין לברר הדעת אצל האומות. וכמו כן השבת מאיר לימי המעשה. לכן מתפללין הבדלה באתה חונן כי בקשה ראשונה בימי המעשה לתקן הדעת. וסמיך לי' בקשת התשובה ע"י שבחטא הראשון נתערב דעת טו"ר ובכח השבת מבדילין בין דעת טוב לרע כנ"ל. ואיתא בגמ' פסחים זכור זכרהו על היין ונדחקו בתוס' מאין דרשו חכמים כן. וי"ל כמ"ש בגמ' ביצה זכרהו מאחר שבא להשכיחו ע"ש גבי עירובי תבשילין. וכמו כן בענין זה דהיין מערב הדעת כמ"ש במד' כאן. אבל השבת מאיר ושליט הנשמה על חשכת הגוף. לכן דוקא זכרהו על היין. עה"ח על עה"ד כנ"ל. ומתקיים הדברים האלה על לבבכם בלי תפילין כנ"ל. והנה הנזיר פירש עצמו מכל התערובות ונזר אלקיו על ראשו ואסור ביין ולכן נקרא חוטא על הנפש כי אחר החטא א"א לתקן הנפש רק בדעת כמ"ש גם בלא דעת נפש לא טוב. רמז גם. שאעפ"י שמתדבק בעץ החיים מ"מ הנפש לא מיתקן רק בבירור הטוב מרע. ומ"מ התורה מלמדת לנו דרך שהגם שהדעת נצרך עתה אבל צריכין לעתות מזומנים לקבל עליו נזירות ופרישות ויועיל לו אח"כ כשיחזור להתנהג בדרך הדעת כמ"ש בספרים שהל' יום של הנזיר מביאין לו הארה על כל הזמנים שאח"כ כנ"ל".