מעללי השורשים העלולים ? מלחמת עולם: 1\2\3. ענייני לשון בפרשת כי תשא.

NETANEL

משתמש ותיק
על מלחמת עולם: 1 \ 2 \ 3. ראה בתגובות. 

א.  מעללי השורשים העלולים 
        .כדי להרבות סליחה ומחילה לעם ישראל על חטא העגל ואופנים שונים דרשו רבותינו בגמרא בברכות לב,א,  ובמדרש רבה מג, דרשות רבות למילה  "ויחל " משה  פרק יב,לא. ופירשוהו ב  יג' אנפין רברבין   להגדלת הכפרה ולרצוי עם ישראל לפני הקבה.
 
1.  ויחל משה:  ואתחלחל משה מן רתיתא , ת"י. שמשה התחלחל מהרתת, [ חלחלה].

2. ״וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁעָמַד מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁהֶחֱלָהוּ.[להפציר\ להתחנן] 

3.  וְרָבָא אָמַר: עַד שֶׁהֵפֵר לוֹ נִדְרוֹ. כְּתִיב הָכָא: ״וַיְחַל״, וּכְתִיב הָתָם: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״, וְאָמַר מָר: הוּא אֵינוֹ מֵיחֵל, אֲבָל אֲחֵרִים מְחִלִּין לוֹ. [הפרה]
 
4.  וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מְלַמֵּד שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה עֲלֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ״. [חלל]
 
5.  אָמַר רָבָא אָמַר רַב יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁהֻחֲלָה עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמִים.[להחיל\ להטיל]
 
6.  וְרַבָּנַן אָמְרִי: מְלַמֵּד שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! חוּלִּין הוּא לְּךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה.
[ חול,חילול ה']
 
7.  ״וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳״, תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מְלַמֵּד שֶׁעָמַד מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הקב"ה עַד שֶׁאֲחָזַתּוּ אֲחִילוּ. מַאי אֲחִילוּ? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת. מַאי אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת? אָמַר אַבָּיֵי: אִשָּׁתָא דְגַרְמֵי.[ מחלה]

8.   ויחל משה שניגש לדבר ולפייס כדי להחליש את הכעס , הבנת מחוקקי יהודה באבע, דהיינו מלשון ["חולשה"].

9.  ויחל - שעשה משה  עצמו חולין , שֶׁעָמַד בְּקַלּוּת רֹאשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַקֵּשׁ צָרְכָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: וַיְחַל משֶׁה."והיינו כדלעיל שהטיח דברים כלפי שמיא בשביל ישראל ,מהרשא [חוצפה].

10.  "ויחל משה" … ר' נחמיה אומר: … שהכניס לאלהים כמין דורון … .מתהילים מה,יג : "ובת צור במנחה פניך יחלו".
[ לרצות \מתנה]

11. ורבותינו אומרים: מהו "ויחל משה"? – עשה את המר מתוק … כיון שבאו ישראל למרה … ואף עכשיו חַלֵה מרירותם של ישראל ורפא אותן, שחילוי הוא לשון מתיקות, כמו שבלשון ארמי חליא הוא דבר מתוק.[להמתיק]

12.  כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי אָמַר משֶׁה מִפְּנֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה שֶׁאֲפַיֵּס עַל יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי מִיָּד הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים הֱוֵי וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו:[אולי מלשון מייחל \מצפה].

13. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע משֶׁה מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּבָרִים רַכִּים הִתְחִיל מְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר : וַיְחַל משֶׁה וגו ,כך גם פירש הרמבן'  [תחילה\התחיל].

.       .המילה "יחל"  שייכת לקבוצת השורשים העלולים  , כלומר חסרים (אחד מעיצורי השורש חסר בנטייה) או נחים
    דהיינו שאחת מאותיות השורש כתובה אך לא נשמעת.  (מקור המונח "עלולים" מערבית במשמעות "חולים"),.  כאשר הבסיס הם האותיות - ח' ל' . 
והאות הנוספת מתחלפת: חלחלה \ חלה \ חלש \ חילה \ חלל \ חילול \ חלן ....וזה מאפשר לנו בחירה מגוונת.

* ועוד משהו ,יש לנו בפרשה מילה שכאשר אות אחת מוחלפת בה, ובכ"ז נשמעת אותו דבר ,אולם משמעויותיה הפכיות:   ויחל  -  ויכל  = התחיל   -   גמר .  הראשונה פרק  לב, יא. והשנייה  לד, לג.

ב).
וניגע בעוד מעט מהנל בפרשה : 

א. גרה = מלשון - גרגרים. ויא שמעלים- גרה.

ב.  לב,יט, מחולות= כולם מכירים את הפירוש שזה ריקודים. אבל החזקוני פירש חלילים כמו "הללהוהו בתוף ובמחול". וגם הת"י כתב " וחנגין בידיהון " כלי זמר בידיהם . וכך כנראה גם האוה"ח.

ג. לג,ו,  עדיים= הכתרים  כך ברשי. לאבע חזקוני  ולרשבם בגדי תפארת ותכשיטים כמו נזמים וטבעות. .ולדעב"ת"בגדים נאים שלבשו בשעת מתן תורה". 
אבל לתרגום וברמבן - עדיים = כלי זיין שעליהם היה חקוק השם המפורש.

ד. לג,כא,  (ונצבת על) הצור = סלע, לחזקוני ואבע = ראש ההר.
   .   ולרמבם צור = הבורא, וזל במו"נ א,טז, : שנצטווה בזה על ההתבוננות " נקרא ה' יתעלה  צור' כי הוא ההתחלה והסיבה הפועלת לכל אשר זולתו..הישען ועמוד על התבוננות היותו  יתעלה התחלה... [מעניין שבפסוק זה יש עוד מילה "מקום" שמשמעותה -שמו של הקבה.]

ה. לג, כג, ( והסירותי את) כפי= כבודי  כך רשי ואונקלוס. ולדעת זקנים כפי= שם וכינוי "לענן "   . כמו הפסוק נישא לבבינו אל כפיים= ענן.  ברשי איכה  מג, ד"א אל כפים" - אל העננים אל שמים כמה דאת אמר (מלכים א, יט) והנה עב קטנה ככף איש עולה וכן (איוב לו) על כפים כסה אור .

ו. לד,לד . מסווה=  גם כאן חולקים מנחם הרדק ודונש בעניין השורש.  לרשבם משורש  ס'ו' ואז  מסווה הוא שם של בגד. ולמנחם ולאבע כאן מסווה וכסות -  הם מאותו שורש  ס'   והוא במובן של כסותו.

ז. לב, טז.  והמכתב מכתב אלוקים הוא. מכתב- בחיריק  וקמץ ,והוא מהדברים שנבראו בבין השמשות . כך בפה"מ  לרמבם ה,ו, "והוא אמרו ואתנה לך את לוחות האבן והמכתב הוא הכתיבה [האותיות] שעל הלוחות כמו שאמר והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות". דהיינו הכתב עצמו.
.     . אבל לרשי  בפסחים נד   תניא עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות אלו הן .. כתב ומכתב והלוחות .. ומערה שעמד בו משה ואליהו.. קוראים במשנה מכתב : בפתח וציירי דהיינו החרט.. וזל  .." והמכתב - הוא עט וחרט שנכתב בו חקיקת הלוחות, ונראין דברי: דקרייה לא קרי ליה 'כתב.

.              . אז יש לנו בפרשת כי תשא שני (מתוך 10 )-דברים שנבראו בע"ש בין השמשות.נקרת הצור של משה והכתב לרמבם, או החרט  - לפי רשי.

 
 

NETANEL

משתמש ותיק
פותח הנושא
אבימי אמר:
חלן - אינו בלה"ק.

גרה - איפה מוזכר בפרשה?
חלן הכוונה לחולין = חלילה לך  ,
גרה - עשרים גרה  השקל. שמות ל, יג.
 
 

NETANEL

משתמש ותיק
פותח הנושא
מלחמת עולם 1 או 2 או 3 ?

. .הרחבה לגבי מסווה וכסות שנידון לעיל ,כאן באים לביטוי המחלוקות של הראשונים לגבי מספר אותיות השורש בשפה.

1. בן סרוק
. . במחברת של המדקדק מנחם בן סרוק (970-920 בערך). שהוא המילון הראשון 'בעברית' , שנכתב בימי הביניים ושפורסם בכל תפוצות ישראל, [ הראשון בערבית ועברית היה לפניו בתחילת המאה העשירית מילון עברי - 'אגרון' - שכתב רס"ג ,להקל על המשוררים למצוא חרוזים].: ובו נקבע שכל אות שאינה נמצאת בכל הנטיות של המילה אינה חלק מהשורש. לכן השורש יכול להיות בין אחד לשבע אותיות.
. .למשל במילים הלכתי, אלך - מקורן מהשורש 'לך'. המילים מטה, נטיתי, אטה - השורש הוא בן אות אחת בלבד, 'ט'. מכה, הכיתי, אכה - השורש 'כ'.

2. דונש
. .בר הפלוגתא החריף שלו היה דונש בן לברט , י"א נכדו של רסג ומחברו של "דרור יקרא", שעקרונית, שניהם הסכימו שקיימים גם שורשים בני אות אחת או שתיים - - אך דונש חלק על מנחם ביחס לזיהוים של שורשים ספציפיים וביניהם התפתחה מלחמה של ממש עם הלשנות וכו. רבנו תם, כתב ספר 'הכרעות' שבו הוא מכריע במחלוקות שונות בין מנחם לדונש.

3.חיוג וגאנח
אולם אחרי דור אחד בלבד השיטות הקודמות נעלמו כמעט כליל בזכות המהפכה של רבי יהודה חיוג' (945–1012 לערך) והומשכה בידי רבי יונה אבן ג'נאח [b ] (955 - 1050 בערך ) שכתב את "ספר השורשים". שהגיעו למסקנה שהשורשים בעברית תלת-עיצוריים, כלומר בעלי שלוש אותיות לכל הפחות ( יש גם בעלי ארבעה וחמישה: פרסם, סחרחר), והשיטה שלו נלמדת עד היום .
חידושו הגדול של חיוג' היה ביכולתו להראות שגם פועל כמו "קָם" הוא שלָשי (כלומר 3 "אותיות שורש"), אף על-פי ש - ע' הפועל - לא בא לידי ביטוי בתור אות. אותיות אלה, יכולות ליפול או להיבלע , אלו הן הגזרות הנחות או החסרות - והן ביסוד תורתו.

4.ולענינינו -
. .מסווה וכסות דלעיל -

למנחם בן סרוק - שורשם אות אחת: ס' .

לדונש - יש להם בשורש שתי אותיות : במסווה היסוד הוא ס. ו. ובכסות היסוד הוא ס. ת.

ולרדק - בספר השורשים יש להם בשורשם שלוש אותיות: במסווה ס.ו.ה. ובכסות ס.ו.ת.


וכפי שנוכחנו יש לויכוח זה תוצאות לגבי משמעות ופשר המילים.
.
 

NETANEL

משתמש ותיק
פותח הנושא
ח,א הפנה את תשומת ליבי לכך שבעצם יש עוד מילה במובן דומה "מסכה" ודיון על ההקשר הדקדוקי שלה למילים מסווה וכסות . ושלח לי הפנייה למאמר של מכון אור שמח (באנגלית) הדן בכך.

בקישור https://ohr.edu/this_week/whats_in_a_word/9239
 
חלק עליון תַחתִית