האדמו"ר מזוויעהל זצוק"ל:
’להרוג אותם בהרים‘ – לימוד זכות על הנפילה מיד אחר קבלת התורה, כיון שיצאו בבת אחת מתכלית החושך עד שער החמישים הקדוש רבי שלמה היה מבאר עוד על מש“כ באותה פרשה ’למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה‘. וצריך להבין מה הכונה ’להרוג אותם בהרים‘, איפה היה שם הרים, ואפילו אם מדבר סיני מלא הרים גבוהים, ]כמו שהוא במציאות[ מה ענין יש להזכיר כאן הרים כלפי ’להרוג אותם‘, והרי היה יכול לומר ’להרוג אותם במדבר‘? וביאר רבי שלמה שזהו חלק מהלימוד זכות של משה רבינו, שהרי הקב“ה הרים את בני ישראל במהירות גדולה מבירא עמיקתא דמ“ט שערי טומאה במצרים, לאגרא רמא לחמשים שערי קדושה לעמוד לפני הר סיני ולקבל תורה פנים בפנים, והרי מבואר בדגל מחנה אפרים ועוד ספה“ק עה“פ ’לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו‘, שצריך האדם ללכת בהדרגה במדרגות עבודת ה‘, כשאדם רוצה לעלות על מזבח ה‘ לזבוח את יצרו, אל ילך מן הקצה אל הקצה בבת אחת. שזהו דרך מסוכן מאד. אף שיש ענין בתחילת הכניסה לעבודת ה‘, כמבואר בתחילת ספר צדקת הצדיק להרה“ק רבי צדוק הכהן מלובלין זצוק“ל, אך אח“כ צריך ללכת בישוב הדעת מדרגא לדרגא, כמו שאמר הרה“ק רבי אהרן הגדול ’מי יעלה בהר ה‘ ומי יקום במקום קדשו‘, ב יום רביעי פרשת במדבר | כ"ו אייר תש"פ כשעולה להר, יש עבודה של ’יקום במקום קדשו‘, לעמוד ולעצור, כמו העולה להר גבוה מאד מוכרח שיהיו כמה אבנים ומדרגות באמצע, שאם לא כן, יוכל לפול כל ההר עד למטה ברגע אחד, וכן סדר העולים על ההרים שעושים כמה מיני עצירות ומקומות אחיזה, שלא תהא העליה בבת אחת שעי“ז יוכל ליפול עד למטה בבת אחת ח“ו, וכגודל העליה כך עוצם הירידה וסכנת ריסוק אברים ח“ו. והיות ובני ישראל הוכרחו לצאת בחפזון ממצרים, כמ“ש בצדקת הצדיק שכן הוא סדר תחילת הכניסה לקדושה, ואח“כ ספרו מ“ט ימי הספירה ועמדו ביום הקהל לפני שער החמשים דקדושה. וא“כ אין פלא ש‘עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו‘, וזה שמשה רבינו מלמד עלינו זכות ’ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים‘, כך יאמרו מצרים המכשפים יודעי דבר, שהקב“ה הוציאם להרוג אותם ע“י שהעלנו להרים גבוהים מאד, ממ“ט שערי טומאה עד נ‘ שערי קדושה, תוך חמשים יום, הרי עלו מבירא עמיקתא לאגרא רמא בבת אחת, וירד ה‘ על הר סיני, גילוי נורא מלאכי צבאות ידודון ידודון, אתה הראת לדעת כי ה‘ הוא האלקים אין עוד מלבדו, שינוי כזה היה צריך להיות לאט לאט מדרגא לדרגא, כיון שעלו בבת אחת, זו היתה הסיבה שנפלו מן ההר הגבוה שעלו בפתע פתאום, וזש“כ ’ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים‘. וכיון שדיבר משה רבינו דברים של טעם, כתוב תיכף ’וינחם ה‘ על הרעה אשר עשה לעמו‘, שקיבל הקב“ה טענה זו, אלא שבאמת כך צריך להיות הכניסה לעבודת ה‘ בפתע פתאום, לכבוש את הענין ככניסה ראשונה, ואח“כ מאבדים את האור הגדול ונופלים, אבל ’שבע יפול צדיק וקם‘, ’כי נפלתי קמתי‘, ’נפלה, לא תוסיף‘ ליפול עוד. אבל הנפילה הראשונה היתה מחויב המציאות ע“י היציאה בחפזון. וכך הוא בפרטיות לכל אדם בעבודת ה‘, ראשית העליה צריך להיות בחפזון, ואל יבהל מהנפילה שאחריו, שעי“ז יוכל לאט לאט לצאת מדרגא לדרגא, לא כמו לפני העליה הראשונה שהיה שקוע ברע, עכשיו כבר אינו שקוע שם, רק נפל לשם. וכך שבו ישראל בתשובה ארבעים יום ועוד ארבעים יום, ועוד ארבעים יום, וכל ימות החורף ההוא ספרו ספירה, עשו את המשכן והיה מוכן בחנוכה, ועדיין לא שרתה שכינה ולא הוקם המשכן, וכמ“ש במדרש שבאו כל יום לשאול את משה רבינו, מתי יבנה המשכן, עד יום א‘ ניסן הוקם המשכן. כל כך הרבה זמן הוצרכו להמתין כדי לקיים ’מי יקום במקום קדשו‘. והרי שכך הוא הסדר של האדם, בשר ודם יש לו נפילות, בתחילה יוצאים לגמרי מן הרע אל הקדושה, ואח“כ נופלים כיון שיצאו ’בהרים‘, ועל זה לא היה חרון אף, אדרבה וינחם ה‘ על הרעה לעשות לעמו. כי כך הוא סדר עבודת האדם, עליה ירידה וחוזר לעלות.
מכאן: