שיטת הרמב"ן 'מה לרופא בבית עושי רצון השם', החידוש הוא שלא יאמר הרופא לחולה מה לרופא וכו' אלא ירפאהו.
וז"ל הרמב"ן (פי' לתורה ויקרא כו, כא)
...והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר 'כי אני ה' רופאך'. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו. ואמר הכתוב 'גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים', ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם מה טעם שיזכיר הרופאים... אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח 'וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך', והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו.
...והוא מאמרם (ברכות ס.) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים.
וזו היא כונתם באמרם 'ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות', לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים... אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.