ומי עוד, לא היה במתן תורה?
המקושש.
המקושש היה במשמר משבת שניה שהיו במדבר עד למעשה המגדף בשנה שניה.
[אלא אם כן נאמר שהוציאו אותו לשעה קלה (בערבות...) לכבוד מתן תורה]. ומכאן יש מקום לפלפל האם חלים עליו דיני תורה ומיתה וכו'
וכמו שכתב בגור אריה [למהר"ל] (ויקרא כד, ט):
[ט] מפרשה של מעלה יצא. הקשה הרא"ם, דכאן משמע שהיה מעשה דמקלל בשנה שניה, שהרי מעשה לחם הפנים לא היה עד שנה שניה שהוקם המשכן. וכן משמע גם כן מהא דקאמר (רש"י) בסמוך 'ומתניתא אמרה מבית דין של משה יצא מחוייב וכו'', והדגלים לא היו עד שנה שניה. וקשיא על הא דקאמר בסמוך (רש"י פסוק יב) 'ולא הניחו המקושש עמו, ששניהם בפרק אחד היו', ובפרשת שלח לך פירש (רש"י במדבר טו, לב) שהמקושש היה בשבת שניה לצאתם ממצרים, ותירץ, אף על גב דלחם הפנים היה בשנה השניה בסיני, נצטווה עליו מיד, ובשעת הציווי מיד היה מלגלג. והא דקאמר 'מבית דין של משה יצא מחוייב שבא ליטע אהלו כו'', אף על גב שהדגלים היו בשנה שניה, מכל מקום מעצמם היו נוהגים בדגלים אף בשנה ראשונה, לפי שנסיעת הדגלים היה להם מיעקב, כמו שפירש בפרשת ויחי (רש"י בראשית נ, יג) שקבע להם מקום במטתו לישא אותו, וכסדרן של מסע הדגלים היו נוהגין מעצמן. ואפילו הכי היה צריך לצוותם בשנה שניה (במדבר א, א), שלא היו כולם ניכרים מאיזה שבט היו, אלא מקצתם היו ניכרים, ומקצתם אינם ניכרים, עד כאן:
ולא ידעתי מה הועיל, שהרי המקושש היה בשבת שניה לצאתם ממצרים, שאפילו אם תאמר שמיד בסיני נצטוו על לחם הפנים, הרי כמה שבועות היה במשמר המקושש שלא דנו אותו, שהרי היה עמו המקלל, ובודאי לא היה אפשר למשה ללמוד להם מה ששמע מסיני עד אחר יום הכפורים, שהרי בי"ז בתמוז ירד ושבר הלוחות (רש"י שמות לג, יא), ועלה להר, ולא היה פנאי לו ללמד את ישראל עד אחר יום הכפורים, ואם כן אי אפשר ששמע מצות לחם הפנים [אלא] עד אחר יום הכפורים, וכמו שתאמר שהיה המקושש במשמר משבת שניה שיצאו ממצרים עד אחר יום הכפורים, כן תוכל לומר שהיה במשמר עד שנה שנייה שהוקבעו הדגלים:
ולא קשיא, שהקב"ה כל זמן היותם בהר סיני לא רצה שיומת המקושש, שלא יהיו מתעסקין במיתה. שכל זמן שהיו ישראל בהר סיני אחר שקבלו את התורה היה זמן שמחה, כאדם הנושא אשה, כדכתיב (דברים כד, ה) "ושימח את אשתו אשר לקח", הכתוב אומר שישמח את אשתו שנה אחת, והקב"ה לקח את ישראל אליו, והיה דומה בהר סיני לחתן שקדש אשה. וזהו שפירש רש"י אצל נדב ואביהו "שאו את אחיכם מאת פני הקודש" (לעיל י, ד) 'כאדם האומר העבר את המת מאת פני הכלה כו''. ולפיכך לא רצה הקב"ה שיהיו מתעסקין במיתתו של מקושש. אף על גב דכתיב (משלי יא, י) "באבוד רשעים רינה", מכל מקום שמחה אין כאן. וישראל שהיו אצל הר סיני שנה אחת חוץ מעשרה ימים (רש"י במדבר י, יא) מיעוטו של חדש, וכל זמן שהיו ישראל אצל הר סיני לא רצה שיומת, כי השנה הזאת היה זמן שמחה להקב"ה עם ישראל. וכן כשיצאו ממצרים, שבאו לקבל תורתו, הכל היה ימי שמחה, ולא רצה לערב בם מיתה: