מדוע במעמד הר סיני ניתנו רק עשרה דברות ולא הלוחות עם כל התורה כולה????

הערשלה

משתמש ותיק
תשובה לשאלה זו ראיתי באלשיך הקדוש (שמות יט) ואשמח לשתף את כל חברי הת"ח דפה וזל"ק:

"ועוד, למה לא ניתנו הלוחות ביום מתן תורה. ואם היה צריך יהיה שם משה עם ה' ארבעים יום. יקדים ויעלה ארבעים יום קודם למתן תורה. או ימתין הוא יתברך מלומר הדברות ולקבץ המעמד ההוא עד רדת משה עם שני הלוחות בידו. ולא יחלק מתן תורה לשנים. אחד לאמר אליהם הדברות, ואחד לתת להם הלוחות:
...
ובזה נקרב ונבואה אל הענין. והוא, כי הנה קרה לו יתברך עם עמו ישראל, כמלך ישראל אשר חשק שבויה וגיורת לקחתה לו לאשה. וירא, והנה היא מתקדשת מטומאתה וצריך להמתין ימי ליבונה. ולא שת לבו לזאת. אך היה מתחמץ לבבו באמת באמור. כי איככה יוכל לכבות אש אהבתו אותה מלבא אליה עד יספור שלשה ירחים להבחין בין זרע שנזרע שלא בקדושה לזרע שנזרע בקדושה. על כן כאלף שנים בעיניו היו התשעים יום. על כן ייעצוהו כליותיו, יצו עליה תסיר שמלת שביה מעליה, והלבש אותה מחלצות, ולשמור ימי לבונה בקדושה ובטהרה, ובמלאת הימים ההם יטבילנה במים טהורים. וגם כי לא ישכב אותה שכבת זרע, להבחין בין זרע לזרע. הלא ישקנה מנשיקות פיהו, כי טהרה ממקור דמיה. ובזה ישקיט נהמת לבו עד בא התשעים יום, ואז ירוה דודים לשכב אצלה להיות עמה כאשתו לכל דבר:
הנה ככל החזיון הזה קרה לנו עם המלך הקדוש יתברך ויתעלה שמו לעד. כי מאז היינו במצרים גרים ושבויים, כי שם נתגיירנו בדם פסח ובדם מילה, כמבואר אצלנו במקומו. והיינו, כישראלית שבויה ביד עבודה זרה, מצד אבותינו. ושם נזרע בנו זרע טומאה באשמותנו, ותטמא בם נפשנו, והולדנו כחות הטומאה, כמשפט לכל עושי רשעה, שבכל עון קונה ובורא משחית כנודע. ורצה בנו הוא יתברך להשיאנו אליו, לזרוע בנו זרעוני גנת ביתן המלך הקדוש, לקדשנו במצותיו להוליד שרפי קדש:
והנה, היה לב מלכו של עולם למהר לעשותו. אך ראה והנה זולת ימי טהרה וליבון, צריך עוד להמתין תשעים יום להבחין בין זרע שנזרע בטומאה, לזרע קדש שיזרע בנו הוא יתברך. עד אשר לא ידמה מעשה אשר נעשה, אל המעשים הקודמים. שנבחין בין זרע שנזרע בקדושה, לזרע שנזרע במצרים שלא בקדושה. שיהיו מעשים הטובים שיזרעו בנו משוללי שום פניה נכרית. ומאשר גדלה מאד אהבתו יתברך אותנו, היה למהר האלהים לעשותו. כי יותר חפץ בנו לקרבנו אליו, מאשר חפצינו לידבק בו. עם שהיה ראוי יתהפך, כי הוא יתברך הכל, ואנו החלק. והיו השלשה חדשים כאלף שנים בעיניו. על כן מה עשה מיהר להעביר דם טומאתינו היא העבודה זרה שעבדנו, על ידי דם פסח, כמאמרם ז"ל (שמות רבה טז ב) משכו וקחו כו', משכו ידיכם מהעבודה זרה וקחו כו'. והוא, כי מצרים עבודתם היתה מזל טלה. וכפרו בו ושחטוהו ועשו בו שפטים, ומסרו עצמם כולם על קדוש ה'. כי לקחוהו ואסרוהו בכרעי מטתם ויסתכנו כי עוד מעט יסקלום המצריים:
וכאשר פסקה דם טומאה, מאז משכו הטלה. החליפם שמלותם, היא עור בשר ערלתם. למען יתחילו למנות ימי ליבונם שבעה שבועים ימים. כמאמר ספר הזוהר (ח"ג דף צז). והנה הליבון היה לברר וללבן עצמם משיורי פורענות חלאת זוהמת נחש אשר נשארו בם. על כן ראה הוא יתברך לעוזרם עזר משדי, להחזיק הלבון בשני דברים. א. במצות שבת. ב. בדינים. כי בשבת יערה עלימו רוח קדושה על ידי נפש יתירה, לקדשם לטהרם לברר וללבן נפשותם מזוהמת טומאתם. כאשר כל כללות העולם קנה בהבראו רוחניות קדושה על ידי השבת, להתלבן ולהתקיים, ככתוב אצלינו על פסוק שבת וינפש. כי בזה נעשה קשר אמיץ בין נפשות ישראל עם קונם, אשר הנפש יתירה דבקה בו יתברך. ולהיות, כי כאשר אל הליבון והקדושה צריך קשר ושלום בין אדם למקום, כן צריך בין אדם לחברו. כי על כן, כל התורה תלויה בפסוק ואהבת לרעך כמוך. והוא ככתוב אצלנו במקומו, כי כל הנפשות של כל איש ואיש מישראל, יש להם אחיזה ושורש באלהינו יתברך, כל נפש ונפש לפי בחינתה. יש מפאת החסד, ויש מפאת הגבורה, וההיקש בכל יתר בחינות. על כן בהיות למטה שלום ביניהם, יתאחדו נפשותם פה ושורשיהם למעלה, ויעשו ייחוד במקורן העליון יתברך. וההפך, בפירוד ושנאה. כי נרגן מפריד אלוף עליון חלילה. ועל כן הספיק עון זה להחריב בית המקדש והגלות את ישראל, כי רב ורע הוא מאד עד אין קץ למוצאי דעת. על כן הוא יתברך בעת רצה ללבן נפשותינו, כאשר נתן לנו את השבת לקשר נפשותינו בו יתברך, כן נתן לנו את הדינים, המשימים שלום בין אדם לחבירו. כי על ידם איש על מקומו יבא בשלום. ומדבי דינא שקיל גלימא, זמר ואזיל באורחא (סנהדרין ז' א'). ומן הטעם הזה אחשוב צוה הוא יתברך לשים דיינים אצל המזבח, כמאמרם ז"ל (מכילתא סוף יתרו) על סמיכות אלה המשפטים אצל מזבח אדמה. כי למה שהמזבח משים שלום בין אדם למקום, כן הדיינים בין אדם לחברו. הורה לנו הוא יתברך כי לפניו שני הדברים שוים:
וכאשר היחל שבוע שביעי, אשר כנגד יום השביעי של ליבון. ביום השלישי של שבוע שהיה ביום ראש חודש סיון, הביאם מדבר סיני. והקדים הוא יתברך לבא שם תחלה. כמאמרם ז"ל (מכילתא יתרו פרשת בחדש השלישי סוף ג) כי על כן נאמר ה' מסיני בא, ולא אמר לסיני בא. כי שם היה ובא להקביל פניהם. והיו שם נצבים לפניו יתברך נגד הר אשר שם האלהים, מתעלסים באהבים ושואלים ודורשים דברי דודים בין המלך מלכו של עולם ובין ידידו. כי על כן כל טפה וטפה של צחצוחי טומאת זוהמת נחש אשר נשארו שם היו נתכות וחולפות לצמיתות. כי הלא בכל רגע היו קונים קדושה וקשר עמו יתברך אשר לפניהם. וכל מה שהיו הם מתדבקים בו יתברך היתה זוהמת הנחש בורחת מהם. כי הלא כהמס דונג מפני אש, המס תימס הטומאה מלפני הקדושה הגדולה שלו יתברך כנודע. והן זאת גם אם לא היה רק התיצבם נגד ההר אשר שם האלהים. ומה גם עתה, כי גם היה הוא יתברך נושא ונותן עמהם מתעלס באהבתם. כי היו מרבים להיות מתקדשים ומטהרים עד בלתי השאיר בם גם רמז שמץ זוהמא כלל. כאשר יבא עוד בביאור הכתוב בס"ד:
וביום האחרון שנגמרה מלאכת סילוק הזוהמא. אז טבלו לגמור הטהרה במים חיים. כאשר דרשו רבותינו ז"ל (שבת פו ב) מהכתובים. ואז ביום החמישי היה מעמד הקדוש:
וגם שפסקה הטומאה, וליבון הזוהמא, וטבילה. עדיין לא זכינו לנשואין גמורים עד תום תשעים יום של שבויה וגיורת. כי שתיהן היו בנו כמדובר. על כן הוצרכו עוד ארבעים יום למלאות התשעים לקבל אז הלוחות ולהקרא נשואין. וכמאמרם ז"ל (שמות רבה מג א) כי על שלא קבלנו הלוחות כי שברם משה רבינו ע"ה, היינו נדונים כפנויה, ולא כאשת איש:
...
והנה על ידי החמשים יום, שעל ידם היתה כניסת חופה, עדיין לא נזדכך רק הנפש אך לא הגוף. על כן לא הספיק היום ההוא רק לנישוק. כמאמרם ז"ל כי על היום ההוא נאמר ישקני מנשיקות פיהו. כאשר הפליגו רבותינו ז"ל בזה במדרש חזית, (שיר השירים רבה א יג) ואמרו, כי כל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא היה מדבר עם כל אחד ואחד מישראל ונושקו על פיו. כמבואר אצלנו בספר שושנת העמקים. ושם נאמר כי הנשיקה היא חיבור נפש בנפש. כי על כן אב את בן ירצה על פיו ישק, להורות כי נפשו קשורה בנפשו. כי הלא הפה יתייחס אל הנפש, כאשר תרגם אונקלוס בחכמתו. (בראשית ב ז) ויהי האדם לנפש חיה, לרוח ממללא. ובגלל הדבר הזה תיארו רבותינו ז"ל סילוק שלשת הרועים את ישראל, שלא על ידי מלאך המות, רק על ידו יתברך, אל מיתת נשיקה. למה שמתדבקת שכינתו יתברך בנשמת רוח חיים באפו וממשיכה אחריו יתברך ומפרידה מהחומר, שהיא כנשיקת פה אל פה. כמאמרם ז"ל (דברים רבה סוף יא). על וימת שם משה על פי ה':
...
ובדרך הזה צדקו יחדו מאמרם ז"ל (ילקוט רמז רעא) שהוצרכו שלשה חדשים כשבויה וגיורת. ומאמר ספר הזוהר (ח"ג דף צז ב) שלא היה צריך רק שבעה שבועות, כנגד שבעת ימי ליבון. כי אלו ואלו דברי אלהים חיים. החמשים יום בעד הנשיקה, הוא חבור הנפש כמדובר. והתשעים יום אל הזווג העצמיי, הנוגע גם אל החומר, תהיה אחר קבלת הלוחות. שהוא בין החמשים והארבעים שלשה חדשים כמדובר. כי אז הם הנשואין באמת:
 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
מדוע לא ניתנו הלוחות במעמד הר סיני? כצ"ל.​
בפרשת משפטים נאמר, כי למחרת המעמד אמר הקב"ה למשה: עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה־שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת־לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם. ומבאר רש"י: כָּל תַּרְיַ"ג מִצְוֹת בִּכְלַל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הֵן.
 
חלק עליון תַחתִית