בְּתֵת יְיָ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ

משה נפתלי

משתמש ותיק
וּמָה רָאָה לְהוֹרִיד לֶחֶם בַּבֹּקֶר וּבָשָׂר בָּעֶרֶב? לְפִי שֶׁהַלֶּחֶם שָׁאֲלוּ כַּהֹגֶן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם בְּלֹא לֶחֶם, אֲבָל בָּשָׂר שָׁאֲלוּ שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, שֶׁהַרְבֵּה בְּהֵמוֹת הָיוּ לָהֶם; וְעוֹד, שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לָהֶם בְּלֹא בָּשָׂר, לְפִיכָךְ נָתַן לָהֶם בִּשְׁעַת טֹרַח, שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן.
ויש לתמוה: אם כן, שהיו להם הרבה בהמות, כיצד זה התלוננו תלונה חסרת כל יסוד?
.
והנה בשליו השני (בפרשת בהעלתך) מביא רש"י מן הספרי:​
וְכִי לֹא הָיָה לָהֶם בָּשָׂר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר 'וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד'!
אֶלָּא שֶׁמְּבַקְשִׁים עֲלִילָה הֵיאַךְ לִפְרֹש מֵאַחֲרֵי הַמָּקוֹם.
ונשאלת השאלה: מדוע כאן בשליו הראשון לא עוררו רבותינו את התמיהה: על מה ולמה התרעמו? הלוא היה להם די סיפוקם!
ובאמת, בשליו הראשון התמיהה גדולה יותר מאשר בשליו השני. ומדוע?
בשליו הראשון - גם הגדולים שבעם היו מן המתלוננים, כאמור: 'וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן', ובני ישראל הם אשר הסיתו את הערב רב נגד משה, כמ"ש רש"י בפסוק 'כי תלינו עלינו';
לעומת זאת בשליו השני - הערב רב עוררו את המהומה ומשכו אחריהם את בני ישראל, כאמור: 'וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'.
.​
כלום גם בשליו הראשון ביקשו עלילה איך לפרוש מאחרי המקום. אתמהה.​
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
ושמא נמנעו ישראל מלשחוט צאן ובקר ממקניהם בטרם בואם להר סיני, כי לא ידעו מה יעבדו את השם עד בואם שמה. ומובנת תלונתם: במצרים ישבנו על סיר הבשר בלי שום מניעה.
ומכל מקום לא התנזרו מן הבשר לחלוטין, כי היו שוחטים את הפִּסחים ואת העוורים, את החולים ואת שאר בעלי המומין, אלא שהתרעמו על כך שבמצרים אכלו בשר בכל אוות נפשם.
וזהו ההבדל בין שאילת הבשר לשאילת הלחם:
הלחם תם, ולפיכך 'לחם שאלו כהוגן';
לעומתו הבשר לא חדל מהם, אלא שהיה בצמצום ולא בריוח, ולפיכך 'בשר שאלו שלא כהוגן'.
 

להשיג

משתמש ותיק
שיעור מהגרד"ח אלתר שליט"א (באידיש) על דברי השפ"א בנושא.

https://www.kolhalashon.com/new/Media/PlayShiur.aspx?FileName=33413924&Video=True&Lang=Idish

וז"ל השפ"א:

בהעלותך תרל"א: ברש"י מי יאכילנו בשר והלא הי' להם מקנה רב רק שמבקשין עלילה. וקשה מאי עלילה יש מאחר שהי' להם. אך י"ל דכתיב התאוו תאוה. ומשמע שלא הי' להם תאוה. שהיו למעלה מהטבע. חירות מיצה"ר. ולכך הי' נראה להם שנכון שיהי' להם תאוה ושיזכו לעשות נחת רוח להשי"ת על ידי שיאכלו בקדושה אף בשר גשמי. וז"ש נפשנו יבשה כו' שלא קיימו בכל נפשכם. כמ"ש במד' בכל נפש ונפש שברא בך. שהוא ביטול כל הרצונות ותאוות להשי"ת. וזה לא הי' להם שהיו למעלה מבחי' הנפש. אבל לא הוטבו דבריהם להשי"ת שצריך האדם להיות חרד יותר לירא פן יבטל ח"ו רצון השי"ת ולא יביא עצמו לידי נסיון אף שיוכל לזכות למדריגה ע"י זה שזה נקרא לגרמייהו קצת. כי מי שירא באמת לעבור רצון השי"ת מרוצה יותר בפשיטות. [ובאמת כל הנסיונות משום מאן דאכיל לאו דילי' בהית לאסתכולי כו' וזהו טובת השי"ת אבל כשכן רצון האדם נק' לגרמייהו]:
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
היו שוחטים את הפִּסחים ואת העוורים, את החולים ואת שאר בעלי המומין.
אינו מדוקדק, שכן עד שלא הוקם המשכן גם בעלי מומין כשרין להקרב, כדתניא בפרק פרת חטאת, ובלבד שלא יהו מחוסרי אבר.
 

חוקר וכותב

משתמש רגיל
ראיתי לנכון לציין את דעת רבינו יוסף בכור שור בפרשתן שאין שתי שליו אלא הכל הוא אותו שליו של פרשת בהעלותך אלא שאגב שדיבר על השליו דיבר גם על המן דאם לא כן קשה איך משה אמר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם הרי כבר ראה שבא להם שליו והספיקם' עכת"ד
ודבריו מחודשים טובא שלא כדברי שא"ר עיין תוס' ערכין טו: ד"ה התאוו וכו' וע"ע ברמב"ן שם בפרשת בהעלותך משכ"ב
 
חלק עליון תַחתִית