הערות והארות בפרשת בא

משה נפתלי

משתמש ותיק
וַיֹּאמֶר משֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ. (י, כט)
יש לדעת, על סמך מה הצהיר משה הצהרה זו?
מדברי המדרש המובא ברמב"ן עולה, כי משה מדעת עצמו אמר כן, והקב"ה מילא את דבריו. וז"ל המדרש (שמו"ר יח א):
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: 'מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ' – זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה'. וְהֵיאַךְ קִיֵּם? כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ פַּרְעֹה: 'עַד מָתַי אַתָּה נִכְנָס לְכָאן? לֵךְ מֵעָלָי, הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי!' אָמַר לוֹ משֶׁה: 'יָפֶה דִּבַּרְתָּ, לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה עֲדַיִן מִתְבַּקֶּשׁ לִי לְהוֹדִיעַ לְפַרְעֹה? מַכָּה אֶחָת! מִיָּד קָפַץ עָלָיו הָאֱלֹהִים, כִּבְיָכוֹל נִכְנַס בַּפָּלָטִין שֶׁל פַּרְעֹה, בִּשְׁבִיל משֶׁה שֶׁאָמַר לוֹ 'לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ', שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בַּדַּאי.
אולם מלשון רש"י (מן המכילתא) אין משמע כן, שכן פירש וז"ל: 'כֵּן דִּבַּרְתָּ' - יָפֶה דִּבַּרְתָּ, וּבִזְמַנּוֹ דִּבַּרְתָּ, אֱמֶת שֶׁלֹּא אוֹסִיף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ. הרי שמשה ידע כי לאחר צאתו מפרעה הפעם, שוב לא יִשָּׁלַח אליו בשליחות נוספת, ונשאלת השאלה: מנא ידע?
וצריך לומר: שתיכף ומיד לאחר אזהרת פרעה 'הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי' נאמרה לו הנבואה של 'עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם, אַחֲרֵי־כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה', ולאחר מכן, על יסוד נבואה זו, השיב לפרעה 'כֵּן דִּבַּרְתָּ'.
וכן הוא לשון המדרש על פסוק זה (שמו"ר יד ד)יָפֶה כִּוַּנְתָּ שֶׁלֹּא אוֹסִיף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ, שֶׁכֵּן אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
י יג
וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה.
רוּחַ מִזְרָחִית נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה, לְפִי שֶׁבָּא כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁמִּצְרַיִם בִּדְרוֹמִית מַעֲרָבִית הָיְתָה, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמָקוֹם אַחֵר.
רש"י הניח, כפי הנראה, שרוח הקדים נשא את הארבה מים סוף (כשם שבחזרה נשא רוח הים את הארבה ותקעהו ימה סוף), ומבאר: מכיון שים סוף הוא מזרחית לארץ ישראל ומצרים בדרומית מערבית של ארץ ישראל, לפיכך רוח מזרחית הוא שנשא את הארבה מים סוף למצרים, לפי שהם זה כנגד זה.
ותימה: מנא ליה לרש"י הא?
וגם הרבה חסר מן הספר: א. שמצרים בדרומית מערבית של ארץ ישראל היתה. ב. שים סוף במזרחה  של ארץ ישראל.
ועוד: 'לפי שבא כנגדו' – מי בא? וכנגד מי בא?
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
י כד
וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְיָ, רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג, גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם.
שונה קריאה זו מהקריאות שבמכות הקודמות (צפרדע, ערוב, דבר, ארבה), שבכל המכות הקריאה היתה בעוד המכה שלטת בארץ, וכאן קרא פרעה למשה לאחר שמכת החשך כבר חלפה והמצרים ראו אור.
ואף אופי המפגש שונה כאן. במכות הקודמות פרעה בעמדת כניעה: מקבל ללא תנאי את הדרישה לשלח את העם ובלבד שהמכה תסור ממצרים; כאן פרעה בעמדת מיקוח: בתנאי שתשאירו את הצאן ובקר כאן אני מסכים לשלח אתכם.
 

מםאלף

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
י יג
וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה.
רוּחַ מִזְרָחִית נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה, לְפִי שֶׁבָּא כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁמִּצְרַיִם בִּדְרוֹמִית מַעֲרָבִית הָיְתָה, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמָקוֹם אַחֵר.
רש"י הניח, כפי הנראה, שרוח הקדים נשא את הארבה מים סוף (כשם שבחזרה נשא רוח הים את הארבה ותקעהו ימה סוף), ומבאר: מכיון שים סוף הוא מזרחית לארץ ישראל ומצרים בדרומית מערבית של ארץ ישראל, לפיכך רוח מזרחית הוא שנשא את הארבה מים סוף למצרים, לפי שהם זה כנגד זה.
ותימה: מנא ליה לרש"י הא?
וגם הרבה חסר מן הספר: א. שמצרים בדרומית מערבית של ארץ ישראל היתה. ב. שים סוף במזרחה  של ארץ ישראל.
ועוד: 'לפי שבא כנגדו' – מי בא? וכנגד מי בא?
רש"י הניח שהארבה בא מצפון לדרום כאמור ביואל (וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה).
וכוונתו שמצרים דרומית מערבית למקום מוצאו של הארבה.
וכאשר נחיל הארבה היה כנגד מצרים נשא אותו רוח מזרחית למערב.

נ.ב. מקורות הארבה (הבא לאזור מזרח התיכון) הידועים כיום הם בחופים המזרחיים יותר של הים האדום (סעודיה וסודן) או מעומאן (חצי האי הערבי).
כאשר הוא בא מסודן הוא בא מכיוון דרום.
כאשר הוא מסעודיה הוא בא ממזרח ונישא על ידי רוחות מזרחיות (ולכאורה משם הוא בא למצרים).
כאשר הוא בא מעומאן הוא תוקף בתחילה את אזור פקיסטן ואפגניסטן ומשם הוא פונה לאיראן - עירק - סוריה ולבנון ומגיע לישראל מצפון (לכאורה כך היה בתקופת יואל).
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
יב לא
וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי.
מַגִּיד שֶׁהָיָה מְחַזֵּר עַל פִּתְחֵי הָעִיר וְצוֹעֵק: הֵיכָן משֶׁה שָׁרוּי? הֵיכָן אַהֲרֹן שָׁרוּי?
.
פירוש, בהכרח לא הרי קריאה זו כהרי חמש הקריאות שקדמו לה:
וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל יְיָ (צפרדע)
וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם (ערוב)
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי (ברד)
וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי (ארבה)
וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְיָ (חשך)
שכל הקריאות הקודמות – מובנם שפרעה קרא את משה ואת אהרן אליו, ומובן זה לא יתכן פה, שהרי משה אמר לפרעה: 'וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי'; אלא ודאי משמעות אחרת יש לה לקריאה האמורה כאן, ומהי? מגיד שקרא על אודותיהם: היכן משה שרוי? היכן אהרן שרוי?
.
דרך אגב, את מאמר משה לפרעה 'וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם' תירגם אונקלוס:
וְיִבְעוֹן מִנִּי לְמֵימַר פֻּק אַתְּ וְכָל עַמָּא.
הוציא המתרגם את המלה 'והשתחוו' מפשוטה ('וְיִסְגְּדוּן'), משום שלא נאמר פה כלל שפרעה השתחוה, ובהכרח אין השתחוואה זו כפשוטה אלא כלומר: יבקשו.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
יב י
וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.
יש לחקור: מהי גדרה של אזהרה זו?
צד א: שלא להתרשל ולהתעכב מאכול בשר הפסח בזמנו עד שישאר חלק ממנו לאחר זמנו.
צד ב: שלא להצניע חלק מבשר הפסח כדי לאכלו לאחר זמנו.
 ​
וההבדל בין שני הצדדים:
לצד הראשון – יש חובה להתאמץ באכילת הפסח ולהשתדל שלא ישאר שום דבר ממנו לבוקר.
לצד השני – אכילת הפסח היא כדרכו של עולם: אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהוֹתֵר, ובלבד שלא יותיר על מנת להניח למחר.
 ​
סימוכין לצד א: הלשון 'לא ילין', האמור בבשר חגיגת ארבעה עשר ובאימורי הפסח, שמשמעו הַשְׁהָיָה והימנעות מאכילה ומהקטרה:
'וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר' (פרשת ראה);
'וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר' (פרשת משפטים).
.
סימוכין לצד ב: האזהרה האמורה במן: 'אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר', שהכוונה היא שלא יצניעו מן המן לאכלו למחר. וכן פירש 'אבן עזרא':​
הַטַּעַם, שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ לְאָכְלוֹ מָחָר, רַק יִבְטַח בַּשֵּׁם כִּי מָחָר יֵרֵד. כִּי אֵינוֹ מִצְוָה עָלָיו לְאָכְלוֹ כֻּלּוֹ, רַק אִם נִשְׁאַר לוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לְאָכְלוֹ – יַשְׁלִיכֶנּוּ מִחוּץ לְאָהֳלוֹ.
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
וההבדל בין שני הצדדים:
לצד הראשון – יש חובה להתאמץ באכילת הפסח ולהשתדל שלא ישאר שום דבר ממנו לבוקר.
לצד השני – אכילת הפסח היא כדרכו של עולם: אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהוֹתֵר, ובלבד שלא יותיר על מנת להניח למחר.

האם יש בזה כדי להניח את דעתך [רמב"ם קרבן פסח פ"ב ה"ד]

וְכֵן אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה כֻּלָּהּ חוֹלִים אוֹ זְקֵנִים אוֹ אוֹנְנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכל הוֹאִיל וַאֲכִילָתָם מְעוּטָה. שֶׁמָּא יַשְׁאִירוּ הַפֶּסַח וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פְּסוּל.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
איש ווילנא אמר:
רמב"ם קרבן פסח פ"ב ה"ד: וְכֵן אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה כֻּלָּהּ חוֹלִים אוֹ זְקֵנִים אוֹ אוֹנְנִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכֹל, הוֹאִיל וַאֲכִילָתָם מְעוּטָה, שֶׁמָּא יַשְׁאִירוּ הַפֶּסַח וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פְּסוּל.
.
אי משום הא לא איריא, דמדרבנן הוא משום לתא דהבאת קדשים לבית הפסול. אלא אי תיובתא מהא תיובתא, דבפרק עשירי כתב:
צָרִיךְ אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא יַשְׁאִיר מִבְּשַׂר הַפֶּסַח עַד בֹּקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר'.
וְכֵן בַּשֵּׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר'.
.
אולם משנת הרב אינה סדורה, שכן בשאר כל הקדשים לא כתב כי אם:
אָסוּר לְהוֹתִיר מִבְּשַׂר הַקֳּדָשִׁים לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר בְּקָרְבַּן תּוֹדָה: 'לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר', וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקֳּדָשִׁים כֻּלָּם;
ולא הזכיר דרישת ההשתדלות כלל. וצ"ת.
 
 

יוסיפוני

משתמש רגיל
משה נפתלי אמר:
יב י
וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.
יש לחקור: מהי גדרה של אזהרה זו?
צד א: שלא להתרשל ולהתעכב מאכול בשר הפסח בזמנו עד שישאר חלק ממנו לאחר זמנו.
צד ב: שלא להצניע חלק מבשר הפסח כדי לאכלו

וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר – כְּשֵׁם שֶׁאֵינִי מְשַׁיֵּר נְשָׁמָה בִּבְכוֹרֵי מִצְרַיִם, כָּךְ לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנוּ עַד בֹּקֶר. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לְבָנָיו הֱיוּ יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי דָן דִּינֵי נְפָשׁוֹת וּמְחַיֵּב, הַקְרִיבוּ לִי דּוֹרוֹן שֶׁאִם תַּעֲלוּ לְפָנַי לַבִּימָה שֶׁאַעֲבִיר אִילוֹגִין שֶׁלָּכֶם לְאַחֵר. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אֲנִי מִתְעַסֵּק וּמוֹדִיעַ אֲנִי הֵיאַךְ אֲנִי חָס עֲלֵיכֶם בְּרַחֲמִים בְּדַם פֶּסַח וּבְדַם מִילָה, וַאֲנִי מְכַפֵּר עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם, שֶׁהָעֲבָרָה שֶׁאֲנִי עוֹבֵר קָשָׁה הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וְכֵן יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: וִיהִי ה׳ מִשְׁגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה (תהלים ט׳:י׳).(מ"ר) כצד א

"שנצטוינו שלא להותיר ממנו, הענין הוא כדרך מלכים ושרים, שאינם צריכין להותיר מתבשילין מיום אל יום, ועל כן אמר, שאם יותר ממנו, שישרף כדבר שאין חפץ בו, כדרך מלכי אדמה. וכל זה לזכר ולקבע בלב, שבאותו זמן גאלנו השם יתברך ונעשינו בני חורין וזכינו למלכות ולגדלה." (חינוך) כצד ב

 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
יב ה
רש"י: שֶׁמָּלוּ בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה.
הני מילי דאוסיף רש"י בדברי רבי מתיא בן חרש מרפסן איגרא, כמפורסם. והראוני ב'דעת זקנים' בפסוק 'בעשור לחדש' כתוב לאמר:
אוֹמֵר רַשִׁ"י, שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בִּבְרִית מִילָה וּבְדַם פֶּסַח אַרְבָּעָה יָמִים. וּמַקְשִׁים: אַרְבָּעָה יָמִים לָמָּה?
וְאוֹמֵר הָרַב יִצְחָק מֵאֶיבְרֶ"א: כְּדֵי שֶׁיִּמּוֹלוּ וְיִשְׁהוּ שְׁלשָׁה יָמִים אַחַר הַמִּילָה קֹדֶם שֶׁיֵּצְאוּ לַדֶּרֶךְ.
 
חלק עליון תַחתִית