מפרשת בא - חשיבות הקשר עם השכן!

שלו'

משתמש ותיק
פר' בא י"ב מ"ז כל עדת ישראל יעשו אתו.
וברש"י: למה נאמר, לפי שהוא אומר בפסח מצרים שה לבית אבות, שנמנו עליו למשפחות, יכול אף פסח דורות כן, תלמוד לומר כל עדת ישראל  יעשו אותו.

והנה לעיל כתיב [פס' ג -ד]: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:

וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה.

הרי שלא נמנו רק למשפחות, אלא גם עם שכנים?

משמע מכאן, שדוקא למשפחות או עם שכניו שגם הם כבני משפחה, וע"ד דאיתא ביבמות ס"ב ב': האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו, וברש"י שם [בריש ס"ג א']: ...ומבשרך לא תתעלם היינו אוהב את שכניו שהן כקרוביו...

ואולי לכן יש כאן הדגשה על 'הקרב אל ביתו'. [וע' במכילתא ע"ז].


וציינוני לתוספתא פסחים [פ"ח ה"ז]: פסח מצרים נאמר בו ולקח הוא ושכנו משא"כ בפסח דורות, [יש להעיר, שלא אמרו פסח מצרים נא' בו שה לבית אבות (שלכא' זה עיקר הקיום) אלא נקטו את השכן!].

ר"ש [בן אלעזר] אומר: אומר אני אף בפסח דורות כן, וכל כך למה? כדי שלא יניח אדם שכנו הקרוב אל ביתו וילך ויעשה פסחו אצל חבירו, לקיים מה שנא' [משלי כ"ז] טוב שכן קרוב מאח רחוק! עכ"ל התוספתא.
 
חלק עליון תַחתִית