חזק וברוך אמר:
פנינה יקרה שכתב בספר 'הגות בפרשיות התורה':
הפרט הראשון בקורות משה רבינו, מושיעם של ישראל, הוא יחוסו לאביו ולאמו – "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". בפרשת וארא יש יותר אריכות על יחוסו, אך כאן לא כתוב 'וילך עמרם ויקח את יוכבד', אלא מדגישה התורה רק את העובדה שאיש נשא אשה והרתה לו ונולד משה.
פרט אחד בלבד מודגש כאן – משה היה אדם ילוד אשה, ונולד מאב ואם.
באה התורה להבדיל מכל אותם הגיבורים במיתולוגיה המיוחסים ל'בני אלים', ולהבדיל גם ממייסדי האמונות שלאחריו שגם להם מייחסים לידה בלתי אנושית [כידוע, לפי אמונת הנוצרים משיחם יש"ו נוצר מאם ללא אב].
רש"ר הירש פרשת וארא
גם בתקופה העתיקה קרה שאנשים, שהצטיינו כמיטיבי עמם, ניטלה מהם אחרי מותם דמותם האנושית, ובגלל עלילות פאר "אלוהיות" זכו למוצא "אלוהי". הלא ידוע לנו על יהודי אחד מדור מאוחר יותר, שתעודת ייחוסו לא נמצאה בידו, והואיל ולא נמצאה, ויען כי הביא להם לבני האדם מעט ניצוצות - אור, שאך שאלם ממשה האיש, הפך בעיני הגויים לברוא - אלוהים, ופשע היה להטיל ספק באלוהותו. משה שלנו היה אדם, נשאר אדם, ולעולם לא יהיה כי אם אדם. ובשעה שכבר קרנו פניו ממראה האלהים, כבר הוריד התורה משמים וכבר הוליך בניסים את העם במדבר והנחילם נצחונות יה - ציווהו כאן ה' להציג את תעודת ייחוסו ולהצהיר בזאת על העובדה, כי: ביום דבר ה' אל - משה בארץ מצרים, הכל הכירו את הוריו והורי הוריו, דודיו ודודותיו, דודניו ודודניותיו. את כל ייחוסו ואת כל קרוביו הכירו. זה שמונים שנה ידעוהו כבשר ודם, כפוף לטבע האדם על ליקוייו וחולשותיו, על דאגותיו וצרכיו, איש ככל יתר האנשים, ביניהם נולד וחונך. "הוא אהרן ומשה", "הם המדברים אל פרעה", "הוא משה ואהרן" - בשר ודם ככל אדם, ובהם בחר ה' להיות לו לכלים בעשיית מלאכתו הגדולה; בשר ודם ככל אדם - והם ביצעו את מלאכתו הגדולה של ה'.
עדות - ייחוס זו נועדה אפוא לבטל מראש ולתמיד כל האלהה מוטעית, כל רעיון שוא על התגלמות האל בדמות אנוש. היא נועדה לקיים אמת זו: משה, גדול האדם בכל הדורות, היה אדם ורק אדם; ומעמדו לפני האלוהים לא היה מעבר להשגתם של אנשים בני תמותה. ועוד נועדה רשימת השמות להכחיש אשלייה אחרת, היפוכה של הראשונה ומסוכנת לא פחות ממנה. ומטעם זה לא הסתפק הכתוב בשלשלת הייחוס הישיר של משה ואהרן - יעקב, לוי, קהת, משה - אלא מנה גם את השבטים שקדמו ללוי, על צאצאיהם, וכן גם את יתר ענפי לוי. כי עדות - הייחוס, עם שקבעה כעובדה את טיבם האנושי של משה ואהרן, עלולה היתה להצמיח אמונה, כי כל אדם, ללא יוצא מן הכלל, יכשר להיות נביא. כביכול, אדם, הידוע כשוטה גמור היום, ישא מחר את דברו בשם ה'; כביכול, רוח ה' תשרה לפתע על בור ועם - הארץ, ויורהו לדבר בשבעים לשון. ואמנם תופעה זו של נביאות מדומה, או טענת נבואה, לא בלתי - שכיחה היא בחוגים אחרים. וככל שנביא - היום תמול היה מוגבל בשכלו ונעור מדעת, כן תהיה לדעתם תמורה פתאומית זו עדות ברורה לבחירה אלוהית.
ובכן גם אשלייה מסוכנת זו הושמה לאל על ידי רשימה משפחתית זו. אמת, משה ואהרן היו בני אדם, אך ורק בני אדם: