פרשת ויגש, בכי יוסף על בנימין, והבכי על אחיו

רוצה לדעת

משתמש ותיק
הנה מה שבכה יוסף על בנימין ובנימין על יוסף מבו' בפרש"י והוא ממגילה סוף פ"ק שזה ע"ש בית המקדש שעתיד להיות בחלקו של בנימין, ועל משכן שלה בחלקו של יוסף.
ומה שבכה על השבטים לא מבו' שזה הטעם שבכה.

ויל"ע הלא אי' בכ"ד שלכל השבטים היה חלק במקום המקדש וכדאי' ביומא דף י"ב ע"א לענין ירושלים אי נחשבת לאחוזתכם, אמר ר' יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד, ופרש"י שם הביא מהספרי ומהגמ' בזבחים דף קט"ז ע"ב שקנה דוד מקום המקדש מכסף שגבה מכל השבטים כדי שיהא לכל ישראל חלק במקום המקדש, ולכן ל"ח אחוזתכם כי כל ישראל שווים בו, עיי"ש.
וא"כ מה טעם לא בכה גם על שאר השבטים מה"ט.
 

נבשר

משתמש ותיק
כתוב בוזאת הברכה לג' יב' "לבנימין אמר ידיד ה', ישכן לבטח עליו, חפף עליו כל היום, ובין כתפיו שכן", וברש"י שם שביהמ"ק נבנה בחלקו של בנימין. עכ"פ אפשר שאמנם נקנה מכל כספי השבטים, אבל סו"ס השטח נמצא בחלק בנימין שזכה בחלק זה, א"כ הוא יותר ראוי לביהמ"ק.
 

נבשר

משתמש ותיק
רק שצ"ב אמאי לא בכה על צוארי יהודה שירושלים נמי הוה בחלקו, כמו שהבאת מהגמ' ביומא, וחלק מהמקדש שייך ליהודה.
 

שמעיה

משתמש ותיק
רוצה לדעת אמר:
הנה מה שבכה יוסף על בנימין ובנימין על יוסף מבו' בפרש"י והוא ממגילה סוף פ"ק שזה ע"ש בית המקדש שעתיד להיות בחלקו של בנימין, ועל משכן שלה בחלקו של יוסף.
ומה שבכה על השבטים לא מבו' שזה הטעם שבכה.

ויל"ע הלא אי' בכ"ד שלכל השבטים היה חלק במקום המקדש וכדאי' ביומא דף י"ב ע"א לענין ירושלים אי נחשבת לאחוזתכם, אמר ר' יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד, ופרש"י שם הביא מהספרי ומהגמ' בזבחים דף קט"ז ע"ב שקנה דוד מקום המקדש מכסף שגבה מכל השבטים כדי שיהא לכל ישראל חלק במקום המקדש, ולכן ל"ח אחוזתכם כי כל ישראל שווים בו, עיי"ש.
וא"כ מה טעם לא בכה גם על שאר השבטים מה"ט.
מחלוקת תנאים האם המקדש וירושלים היו שלא בחלק השבטים או שהיו בחלק יהודה ובנימין. כמובן שדרשה זו בנוגע לבכי יוסף על בנימין מתאימה רק לדעה שהמקדש היה בחלק בנימין וירושלים נתחלקה לשבטים.
הכסף ששולם לארוונה היה על מנת לרכוש את המקום המיוחד, אך כמו שאם יבוא איש משבט ראובן ויקנה בית עיר חומה מנחלת שמעון ולא יגאלנו יקום לו לצמיתות, ועם זאת יישאר הבית בחלקו של שמעון, כך גם כאן. למרות שכל ישראל קנו את המקום יחדיו, עדיין המקום מצוי בנחלת בנימין.
בנוגע לשאלה על יהודה, יתכן ועיקר הבכי הוא על חורבן הבית ולא על העזרות שמסביבו.
 

נבשר

משתמש ותיק
שמעיה אמר:
רוצה לדעת אמר:
הנה מה שבכה יוסף על בנימין ובנימין על יוסף מבו' בפרש"י והוא ממגילה סוף פ"ק שזה ע"ש בית המקדש שעתיד להיות בחלקו של בנימין, ועל משכן שלה בחלקו של יוסף.
ומה שבכה על השבטים לא מבו' שזה הטעם שבכה.

ויל"ע הלא אי' בכ"ד שלכל השבטים היה חלק במקום המקדש וכדאי' ביומא דף י"ב ע"א לענין ירושלים אי נחשבת לאחוזתכם, אמר ר' יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד, ופרש"י שם הביא מהספרי ומהגמ' בזבחים דף קט"ז ע"ב שקנה דוד מקום המקדש מכסף שגבה מכל השבטים כדי שיהא לכל ישראל חלק במקום המקדש, ולכן ל"ח אחוזתכם כי כל ישראל שווים בו, עיי"ש.
וא"כ מה טעם לא בכה גם על שאר השבטים מה"ט.
מחלוקת תנאים האם המקדש וירושלים היו שלא בחלק השבטים או שהיו בחלק יהודה ובנימין. כמובן שדרשה זו בנוגע לבכי יוסף על בנימין מתאימה רק לדעה שהמקדש היה בחלק בנימין וירושלים נתחלקה לשבטים.
הכסף ששולם לארוונה היה על מנת לרכוש את המקום המיוחד, אך כמו שאם יבוא איש משבט ראובן ויקנה בית עיר חומה מנחלת שמעון ולא יגאלנו יקום לו לצמיתות, ועם זאת יישאר הבית בחלקו של שמעון, כך גם כאן. למרות שכל ישראל קנו את המקום יחדיו, עדיין המקום מצוי בנחלת בנימין.
בנוגע לשאלה על יהודה, יתכן ועיקר הבכי הוא על חורבן הבית ולא על העזרות שמסביבו.
עיין שם בגמ' שאף המזבח היה שייך ליהודה, ואלי העיקר הוא בית קדשי הקדשים.
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
פותח הנושא
נבשר אמר:
שמעיה אמר:
רוצה לדעת אמר:
הנה מה שבכה יוסף על בנימין ובנימין על יוסף מבו' בפרש"י והוא ממגילה סוף פ"ק שזה ע"ש בית המקדש שעתיד להיות בחלקו של בנימין, ועל משכן שלה בחלקו של יוסף.
ומה שבכה על השבטים לא מבו' שזה הטעם שבכה.

ויל"ע הלא אי' בכ"ד שלכל השבטים היה חלק במקום המקדש וכדאי' ביומא דף י"ב ע"א לענין ירושלים אי נחשבת לאחוזתכם, אמר ר' יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד, ופרש"י שם הביא מהספרי ומהגמ' בזבחים דף קט"ז ע"ב שקנה דוד מקום המקדש מכסף שגבה מכל השבטים כדי שיהא לכל ישראל חלק במקום המקדש, ולכן ל"ח אחוזתכם כי כל ישראל שווים בו, עיי"ש.
וא"כ מה טעם לא בכה גם על שאר השבטים מה"ט.
מחלוקת תנאים האם המקדש וירושלים היו שלא בחלק השבטים או שהיו בחלק יהודה ובנימין. כמובן שדרשה זו בנוגע לבכי יוסף על בנימין מתאימה רק לדעה שהמקדש היה בחלק בנימין וירושלים נתחלקה לשבטים.
הכסף ששולם לארוונה היה על מנת לרכוש את המקום המיוחד, אך כמו שאם יבוא איש משבט ראובן ויקנה בית עיר חומה מנחלת שמעון ולא יגאלנו יקום לו לצמיתות, ועם זאת יישאר הבית בחלקו של שמעון, כך גם כאן. למרות שכל ישראל קנו את המקום יחדיו, עדיין המקום מצוי בנחלת בנימין.
בנוגע לשאלה על יהודה, יתכן ועיקר הבכי הוא על חורבן הבית ולא על העזרות שמסביבו.
עיין שם בגמ' שאף המזבח היה שייך ליהודה, ואלי העיקר הוא בית קדשי הקדשים.
רק אמה אחת היתה בחלקו, ועיקר המזבח בחלקו של בנימין.
גם מצינו שבנימין נקרא טורף ע"ש המזבח שבחלקו.
 

שמעיה

משתמש ותיק
נבשר אמר:
שמעיה אמר:
רוצה לדעת אמר:
הנה מה שבכה יוסף על בנימין ובנימין על יוסף מבו' בפרש"י והוא ממגילה סוף פ"ק שזה ע"ש בית המקדש שעתיד להיות בחלקו של בנימין, ועל משכן שלה בחלקו של יוסף.
ומה שבכה על השבטים לא מבו' שזה הטעם שבכה.

ויל"ע הלא אי' בכ"ד שלכל השבטים היה חלק במקום המקדש וכדאי' ביומא דף י"ב ע"א לענין ירושלים אי נחשבת לאחוזתכם, אמר ר' יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד, ופרש"י שם הביא מהספרי ומהגמ' בזבחים דף קט"ז ע"ב שקנה דוד מקום המקדש מכסף שגבה מכל השבטים כדי שיהא לכל ישראל חלק במקום המקדש, ולכן ל"ח אחוזתכם כי כל ישראל שווים בו, עיי"ש.
וא"כ מה טעם לא בכה גם על שאר השבטים מה"ט.
מחלוקת תנאים האם המקדש וירושלים היו שלא בחלק השבטים או שהיו בחלק יהודה ובנימין. כמובן שדרשה זו בנוגע לבכי יוסף על בנימין מתאימה רק לדעה שהמקדש היה בחלק בנימין וירושלים נתחלקה לשבטים.
הכסף ששולם לארוונה היה על מנת לרכוש את המקום המיוחד, אך כמו שאם יבוא איש משבט ראובן ויקנה בית עיר חומה מנחלת שמעון ולא יגאלנו יקום לו לצמיתות, ועם זאת יישאר הבית בחלקו של שמעון, כך גם כאן. למרות שכל ישראל קנו את המקום יחדיו, עדיין המקום מצוי בנחלת בנימין.
בנוגע לשאלה על יהודה, יתכן ועיקר הבכי הוא על חורבן הבית ולא על העזרות שמסביבו.
עיין שם בגמ' שאף המזבח היה שייך ליהודה, ואלי העיקר הוא בית קדשי הקדשים.
המזבח מצוי בעזרה כמובן, והוא לא נכלל ב'בית' שמשמעותו מבנה מוקף מחיצות ומקורה.
 

יואל נהרי

משתמש ותיק
אם כבר שואלים, אפשר לשאול יותר: למה בכה כ"א על חלק שכנגדו, יוסף על ביהמ"ק שבחלק בנימין, ובנימין על משכן שילה דיוסף, ולא בכה כל אחד על חלק עצמו שעתיד ליחרב?
שו"ר שכבר העיר בזה ב'אילת השחר', עי"ש, וכמדו' שמתוך דבריו יש גם תשובה לשאלת פותהא"ש.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
למה בכה כ"א על חלק שכנגדו, ולא בכה כל אחד על חלק עצמו שעתיד ליחרב?
כאשר נפגשו הרה"ק בעל אמרי אמת מגור זי"ע עם הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע לאחר הצלתם המפלאה, אמר האמרי אמת להרה"ק מבעלזא, מובא בחז"ל שלאחר שיוסף התודע אל אחיו, בכו יוסף ובנימין איש על צוארי אחיו, יוסף בכה את חרבן שני בתי מקדש שבנחלת בנימן, ובנימין בכה על אבדן משכן שילה שבנחלת יוסף.
לכאורה תמוה, מדוע לא בכו איש על חרבנו.
מכאן יש ללמוד אמר האמרי אמת, כי כל אחד צריך להקים מחדש את חורבותיו, לא לבכות, רק לבנות! אם לבכות, זה רק על החרבן של השני, בכי של גמילות חסדים.
 

תורתו אומנותו

משתמש ותיק
היות ודיברו כאן ע''כ שכל אחד בכה על ביהמ''ק של השני ולא על המקדש של עצמו, אעלה כאן ביאור מאלף ונפלא ומתוק מדבש של כ''ק אדמו''ר מיליאובאוויטש זוצק''ל.
 

קבצים מצורפים

  • ויגש א.pdf
    132.6 KB · צפיות: 2

זנב לשועלים

משתמש ותיק
הנה מה שבכה יוסף על בנימין ובנימין על יוסף מבו' בפרש"י והוא ממגילה סוף פ"ק שזה ע"ש בית המקדש שעתיד להיות בחלקו של בנימין, ועל משכן שלה בחלקו של יוסף.
ומה שבכה על השבטים לא מבו' שזה הטעם שבכה.
ואני אתפלא על זה שאח פוגש את אחיו אחרי 22 שנה שלא ראו אחד את השני , מעמד מרטיט, ובמה הם שקועים, לבכות על חורבן שיהיה עוד 1000 שנים
הרבה דברים יש להתבונן כאן אבל קודם אין לי הבנה מי הם היו ומה עבר בליבן ובמחשבתן
 

זנב לשועלים

משתמש ותיק
ויל"ע הלא אי' בכ"ד שלכל השבטים היה חלק במקום המקדש וכדאי' ביומא דף י"ב ע"א לענין ירושלים אי נחשבת לאחוזתכם, אמר ר' יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד, ופרש"י שם הביא מהספרי ומהגמ' בזבחים דף קט"ז ע"ב שקנה דוד מקום המקדש מכסף שגבה מכל השבטים כדי שיהא לכל ישראל חלק במקום המקדש, ולכן ל"ח אחוזתכם כי כל ישראל שווים בו, עיי"ש.
וא"כ מה טעם לא בכה גם על שאר השבטים מה"ט.
א"כ בכלל תשאל
א.לא מובן מאי נ"מ איפה באיזה חלק היה המקדש ומשכן שילה, והלא חורבנן הוא לכלל ישראל, וכי מי שיתברר שהוא משבט בנימין יש לו סיבה להתאבל על חרבן בהמ"ק יותר משאר שבטים
ב.מאי נ"מ בחרבן שילה (לגבי מי שנמצא לפני חורבנו או אחרי בניין בהמ"ק) כיוון שהיה אחריו בניין בית ראשון (בשלמא בית ראשון אע"ג דהיה אח"כ בית שני , הרי היו חסרים בו דברים)

אלא ע"כ אין זה על עצם צער החרבן ששייך לכל ישראל, אלא הצער הפרטי של יוסף ובנימין שהיו האושפיזין דשכינה דהיה בחלקו (ובזה הוא צער הפרטי של יוסף, ואין נ"מ בבניין בית ראשון, כיוון דלא זכה להשלים זמנו להיות אושפיזא דשכינה

ואם תקשי למה באמת לא בכו על החורבן, תוסיף להקשות
אם כבר שואלים, אפשר לשאול יותר: למה בכה כ"א על חלק שכנגדו, יוסף על ביהמ"ק שבחלק בנימין, ובנימין על משכן שילה דיוסף, ולא בכה כל אחד על חלק עצמו שעתיד ליחרב?
אלא וודאי דצער זה לא שייך למפגש וכל אחד וצערו על עצם החורבן העתיד להיות, ואין סיבה שיבכה במפגש הזה יותר ממה שמצטער כל חצות
אלא שבמפגש הזה שראה יוסף את בנימין שהוא אושפיזא דשכינה ראה בחסרונו בההיא שעתא ובכה בצערו, וכן איפכא בנימין ראה והתעורר בצערו דיוסף והתעורר רגש חדש לבכות בצערו
 

קול שופר

משתמש ותיק
ואני אתפלא על זה שאח פוגש את אחיו אחרי 22 שנה שלא ראו אחד את השני , מעמד מרטיט, ובמה הם שקועים, לבכות על חורבן שיהיה עוד 1000 שנים
הרבה דברים יש להתבונן כאן אבל קודם אין לי הבנה מי הם היו ומה עבר בליבן ובמחשבתן
אכן, הפלא גדול, אך אין לנו הבנה מי הם היו וכו' כדברי כבודו.
- עם זאת, יש לנו להבין, הלא גלוי וידוע כי רש"י אינו בא לפרש אלא פשוטו של מקרא (וכמש"כ בכמה מקומות בפירושו),
ומהו אפוא הכרחו של רש"י לנוד מן הפשט הפשוט לכאו' שבכו זה על צוואריו של זה באותו מעמד מרטיט לאחר שלא ראו איש את אחיו 22 שנה?
 

זנב לשועלים

משתמש ותיק
אכן, הפלא גדול, אך אין לנו הבנה מי הם היו וכו' כדברי כבודו.
- עם זאת, יש לנו להבין, הלא גלוי וידוע כי רש"י אינו בא לפרש אלא פשוטו של מקרא (וכמש"כ בכמה מקומות בפירושו),
ומהו אפוא הכרחו של רש"י לנוד מן הפשט הפשוט לכאו' שבכו זה על צוואריו של זה באותו מעמד מרטיט לאחר שלא ראו איש את אחיו 22 שנה?
מבואר בשפ"ח דרק אצל יוסף ובנימין הוזכר לשון צוואר, (ואצל בנימין הוזכר לשון צוואריו לשון רבים)
והוא ע"כ רמז לשון צוואר כדכתיב 'צווארך כמגדל השן
לפיכך ראה רש"י דהגמרא במגילה היא נצרכת אפילו לפשט

ולכאורה היה להעיר דלכאורה יש להעיר בפשוטו דשאר האחים חיבק ובכה, אבל בנימין כיוון שהיה אחיו מן האם חיבק באופן יותר של קרבה ונפלו על צווארי אחד על השני, ואין צריך לנטות לדרש
אלא שיש לומר דוודאי לא מסתבר דעשה כן יוסף, שמא על ידי שיראה קירבת יתר לבנימין עשוי לגרום לשאר האחים שום תחושה שיש לו עליהם קפידא, וודאי היה נזהר מכל נדנוד לא לעשות כן
 

איכא דאמר

משתמש רשום
בדומה קצת למה שהביא הרב 'תורתו אומנותו' בשם האדמו''ר מלובאויטש זצ''ל. בספר על האדמו''ר ר' אהרן מבעלזא מסופר שבפעם הראשונה שהאדמו''ר ה'בית ישראל' נפגש עם מהר''א זצ''ל לאחר השואה, אמר לו את הוורט הזה- שלכאורה קשה מדוע כל אחד בכה על בית המקדש של השני ולא על בית המקדש שלו? אלא שרואים כאן שאחרי החורבן אין מה לבכות, רק לבנות הכל מחדש. אמנם על מה שכואב לשני יבכה, שזה כבר בין אדם לחבירו, אבל במה שנוגע לעצמו, לחורבן של עצמו, לא יבכה רק יתמקד לבנות שוב ודפח''ח .
 

קול שופר

משתמש ותיק
מבואר בשפ"ח דרק אצל יוסף ובנימין הוזכר לשון צוואר, (ואצל בנימין הוזכר לשון צוואריו לשון רבים)
והוא ע"כ רמז לשון צוואר כדכתיב 'צווארך כמגדל השן
לפיכך ראה רש"י דהגמרא במגילה היא נצרכת אפילו לפשט
ה'רמז' [שאין כל יסוד להנחתו, ראה בקטע הסמוך] הפך ל'פשט' ודחק את הפשט הפשוט ממקומו.. הכיצד?

@זנב לשועלים אמר:
ולכאורה היה להעיר דבפשוטו שאר האחים חיבק ובכה, אבל בנימין כיוון שהיה אחיו מן האם חיבק באופן יותר של קרבה ונפלו על צווארי אחד על השני, ואין צריך לנטות לדרש
אלא שיש לומר דוודאי לא מסתבר דעשה כן יוסף, שמא על ידי שיראה קירבת יתר לבנימין עשוי לגרום לשאר האחים שום תחושה שיש לו עליהם קפידא, וודאי היה נזהר מכל נדנוד לא לעשות כן


הכתוב מכחיש טענתך זו..
לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת
ובמגילה (טז.:) אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו, יעוי"ש

להדריך את בני ישראל ללמוד מקרא עם נשמה.
לאפוקי מאותם מוסדות תורה, שתלמידיהם אלופים בדקלום המקרא, אך אין יש רוח בפיהם.
עי' מלבי"ם במדבר יא, ד שכתב -
עניין התורה בשני חלקיה - חלק הפשט שהוא הגוף והלבוש הגשמי, וחלק הנשמה ונפש התורה שהוא בסודות נשגבים ונעלמים..
- "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" (רש"י בראשית ג, ח)
 
נערך לאחרונה:

זנב לשועלים

משתמש ותיק
הכתוב מכחיש טענתך זו..
לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת
ובמגילה (טז.:) אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו, יעוי"ש
יפה מאוד, נמשיך ונחדד
אלא דתמשיך א"ר בנימין ..רמז רמז לו ..., וצ"ע מה יישב קושייתו, דסו"ס נתן לו יותר לעיני האחים והוא גורם קנאה? וצריך לעמוד על הדבר

מה שבטוח בשלב זה שמשום מה, ברגע שזה בא מחמת רמז אין כאן חשש קנאה,
אבל אם לא התמיהה של הגמרא עומדת

ואחדד באופן שיובן תמיהת הגמרא עד כמה היא באמת תמוהה
עומד יוסף אחרי שעבר צער נוראי 13 שנה שוודאי חקוק על בשרו,
ושורש הצער מהערת קנאת אחיו בו
(והכתוב מעיד לעיל 'וישראל..ויעש לו כתונת פסים, ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם..וישנאו .... 'ויקנאו בו אחיו',
משמע בפשוטו של מקרא שהאיבה הראשונית לא ממה שיוסף הוציא דיבתם רעה,
אלא ממה שיעקב העדיף את יוסף במתנתו, ועל זה נבנה השנאה והקנאה שגלגלה עליו שדנו אותו בטעות שלא כדין
ואע"ג דוודאי הם לא חשו בה שהיא הטתה את ליבם דהיתה דקה מן הדקה,
והרי וודאי עשה חשבון נפש הרבה למה קרה בן בטעיות שלו ובן של אחרים, כדי לתקן דרכיו לשלמות


>ויוסף אחר 22 שנה בזמן סגירת אותו מעגל , יחזור מיידי על אותו טעות???????????????????
אפילו הכסיל שבכסילים שנאמר בו 'ככלב השב על קיאו כן כסיל שונה באוולתו' לא יעשה כן!
וע"ז אנחנו אומרים בלשון צחות בבהמ"ד, 'לא הגיוני זה וודאי לא יכול להיות הפשט'
(וחייב לציין שנהנה מתגובתיך)
 

זנב לשועלים

משתמש ותיק
עניין התורה בשני חלקיה - חלק הפשט שהוא הגוף והלבוש הגשמי, וחלק הנשמה ונפש התורה שהוא בסודות נשגבים ונעלמים..
- "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" (רש"י בראשית ג, ח)
גם כאן צריך לרדת קצת, כי גם למפרשי הפשט יש הבדלי דרכים בביאור פשוטו של מקרא,
והרבה מרבותינו הראשונים אחרי רש"י, שכתבו פירוש דידהו הלכו בדרך אחרת בביאור הפשט,
ובאמת חלקם הלכו בדרך יותר צמודה לעצם המקרא , ולכאורה הדרך המוקצנת יותר הוא ראב"ע
שנטה לפשוטו של מקרא , אפילו במקום שהפירוש נוטה ממאמרי חז"ל שיש עליהם קונצנזוס

אבל רש"י דרכו אחרת וכמו שהבאת, דאיפה שהפשט לא מיושב מספיק, הוא מביא כן את האגדה
או הדרש ליישב את המקרא (ויש להאריך הרבה במתי כן ומתי לא)

וכאן וודאי עצם המעשה הוא כמו שנעשה, יוסף בכה על צווארי בנימין (אבל האם בכה על צווארי האחים?, לא כתוב)
וכן הוא נתן חליפות שמלות וכו' כמו שאנחנו מכירים בחנות
השאלה מה אופי המעשה, מה תוכנו ברובד הפשוט,

וכאן צריך לשים לב דכל שאין לנו בעיה בפשט
בתוכן הפשוט של אדם במעשה, אז אין סיבה להתחיל להכנס לרבדים אחרים, שאנחנו מדברים בפשט
אבל אם יש לנו בעיה בתוכן הפשוט, כגון שלא מתאים שיעשה, ובטח האדם המדובר, צריך ישוב
וכאן מתחלקים מפרשי הפשט לאן לפנות, והכל תלוי גם בעוצם הקושיא,
ביכולת הישוב ע"ד הפשט כמה הוא דחוק, ובמרחק של הדרש מעצם יכולתו להיות הוא עצמו פשט
וכל מפרש ע"פ דרכו סולל פירושו לפי מה משקל של כל אחד
 

קול שופר

משתמש ותיק
יפה מאוד, נמשיך ונחדד
אלא דתמשיך א"ר בנימין ..רמז רמז לו ..., וצ"ע מה יישב קושייתו, דסו"ס נתן לו יותר לעיני האחים והוא גורם קנאה? וצריך לעמוד על הדבר

מה שבטוח בשלב זה שמשום מה, ברגע שזה בא מחמת רמז אין כאן חשש קנאה,
אבל אם לא התמיהה של הגמרא עומדת

ואחדד באופן שיובן תמיהת הגמרא עד כמה היא באמת תמוהה
עומד יוסף אחרי שעבר צער נוראי 13 שנה שוודאי חקוק על בשרו,
ושורש הצער מהערת קנאת אחיו בו
(והכתוב מעיד לעיל 'וישראל..ויעש לו כתונת פסים, ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם..וישנאו .... 'ויקנאו בו אחיו',
משמע בפשוטו של מקרא שהאיבה הראשונית לא ממה שיוסף הוציא דיבתם רעה,
אלא ממה שיעקב העדיף את יוסף במתנתו, ועל זה נבנה השנאה והקנאה שגלגלה עליו שדנו אותו בטעות שלא כדין
ואע"ג דוודאי הם לא חשו בה שהיא הטתה את ליבם דהיתה דקה מן הדקה,
והרי וודאי עשה חשבון נפש הרבה למה קרה בן בטעיות שלו ובן של אחרים, כדי לתקן דרכיו לשלמות


>ויוסף אחר 22 שנה בזמן סגירת אותו מעגל , יחזור מיידי על אותו טעות???????????????????
אפילו הכסיל שבכסילים שנאמר בו 'ככלב השב על קיאו כן כסיל שונה באוולתו' לא יעשה כן!
וע"ז אנחנו אומרים בלשון צחות בבהמ"ד, 'לא הגיוני זה וודאי לא יכול להיות הפשט'
(וחייב לציין שנהנה מתגובתיך)

יפה ומחודד.. אך מ"ש בגמ' 'רמז רמז לו' עדיין אינו מיישב פשטם של דברים
ולדידי נ"פ כי באמת לא היתה הטענה על יעקב שהטיל קנאה בין בניו אלא לפי שגב דרגתו של יעקב,
בתחום שהוא דק מן הדק, אשר גרם אמנם לקנאת אחיו,
כי יוסף הלא היה בן זקוניו שנולד לו מרחל אשתו ש'היא היתה עיקר ביתו של יעקב' (כמבו' בחז"ל)
ודרכו של עולם לתת בכגון דא יחס מיוחד לאותו בן מסויים,
ומאותו הטעם גם לא היה לו ליוסף לחשוש מלהעניק יחס מועדף לבנימין אחיו,
אלא שלפי דרגתו של יוסף היה לו לחשוש בכל זאת לאחר כל מה שעבר עליו מתוך קנאת אחיו..
וע"ז הוא שאמרו בגמ' מה שאמרו, ודו"ק.
 
נערך לאחרונה:

קול שופר

משתמש ותיק
גם כאן צריך לרדת קצת, כי גם למפרשי הפשט יש הבדלי דרכים בביאור פשוטו של מקרא,
והרבה מרבותינו הראשונים אחרי רש"י, שכתבו פירוש דידהו הלכו בדרך אחרת בביאור הפשט,
ובאמת חלקם הלכו בדרך יותר צמודה לעצם המקרא , ולכאורה הדרך המוקצנת יותר הוא ראב"ע
שנטה לפשוטו של מקרא , אפילו במקום שהפירוש נוטה ממאמרי חז"ל שיש עליהם קונצנזוס

אבל רש"י דרכו אחרת וכמו שהבאת, דאיפה שהפשט לא מיושב מספיק, הוא מביא כן את האגדה
או הדרש ליישב את המקרא (ויש להאריך הרבה במתי כן ומתי לא)

וכאן וודאי עצם המעשה הוא כמו שנעשה, יוסף בכה על צווארי בנימין (אבל האם בכה על צווארי האחים?, לא כתוב)
וכן הוא נתן חליפות שמלות וכו' כמו שאנחנו מכירים בחנות
השאלה מה אופי המעשה, מה תוכנו ברובד הפשוט,

וכאן צריך לשים לב דכל שאין לנו בעיה בפשט
בתוכן הפשוט של אדם במעשה, אז אין סיבה להתחיל להכנס לרבדים אחרים, שאנחנו מדברים בפשט
אבל אם יש לנו בעיה בתוכן הפשוט, כגון שלא מתאים שיעשה, ובטח האדם המדובר, צריך ישוב
וכאן מתחלקים מפרשי הפשט לאן לפנות, והכל תלוי גם בעוצם הקושיא,
ביכולת הישוב ע"ד הפשט כמה הוא דחוק, ובמרחק של הדרש מעצם יכולתו להיות הוא עצמו פשט
וכל מפרש ע"פ דרכו סולל פירושו לפי מה משקל של כל אחד

לא הבנתי
- איזו בעיה יש לנו בתוכן הפשט הפשוט שבכו זה על צוואריו של זה לאחר שלא ראו איש את אחיו 22 שנים?
 

זנב לשועלים

משתמש ותיק
מ"ש בגמ' 'רמז רמז לו' עדיין אינו מיישב
באמת כתבתי
וצ"ע מה יישב קושייתו
רק בגמרא מבואר שזה מיישב את הקושיא,
מה שבטוח בשלב זה שמשום מה, ברגע שזה בא מחמת רמז אין כאן חשש קנאה,
אבל אם לא התמיהה של הגמרא עומדת
וכל זה גם לדרכך תצטרך לבאר יהא ברובד שיהיה, סו"ס איך זה מיישב , אלא שאין זה הנושא שאנו דנים כרגע ולכן אין טעם לגעת בו,
ועיקר הנושא האם הקושיא היא ברובד הפשט

ולדידי נ"פ כי באמת לא היתה הטענה על יעקב שהטיל קנאה בין בניו אלא לפי שגב דרגתו של יעקב,
אם היתה טענה על יעקב, מסכים בעיניים עצומות דהוא לפי דרגתו, מ"מ לא זכור לי בתורה או בחז"ל שהתעסקו עם טענה על יעקב אבינו למה עשה
אלא בעצם המעשה והכשל שנוצר ממנו
וכן בקושיית הגמרא לא עסקה כלל ביעקב אבינו דז"ל 'אפשר דבר שנצטער בו אותו הצדיק יכשל בו' ופרש"י נצטער 'לעבד נמכר יוסף ע"י קנאת אחיו'

וממלא אינו עניין לביאור קושיית הגמרא
(אלא שבאמת מבואר שם ברש"י שהיתה גירסא מסויימת שהוא מוחק, ואם יש מישהו מהראשונים שיגרוס אותה אז נצטרך להתייחס, אבל על פניו היא גירסא תמוהה, והשתרברבה אגב ריהטא מממרא דומה בגמרא ממק"א)
כי יוסף הלא היה בן זקוניו שנולד לו מרחל אשתו ש'היא היתה עיקר ביתו של יעקב' (כמבו' בחז"ל)
ודרכו של עולם לתת בכגון דא יחס מיוחד לאותו בן מסויים,
בזה מבין הפך ממך , ואדרבא כל אדם קצת חכם יודע שצריך להסתיר יחס מעודף בכגון דא, ומעשים בכל יום שזה הפתח להרבה תקלות,
וא"כ אדרבא קושיא היא איך פעל כך יעקב ולא הסתיר את העדפת יוסף, אלא כיוון שאין זה ענייננו לא אכנס אליו

ומאותו הטעם גם לא היה לו ליוסף לחשוש מלהעניק יחס מועדף לבנימין אחיו,
כבר כתבתי לעיל הבנתי לגבי הטעם,
אלא שבן כך ובן כך יהא הטעם שיהא, צודק אתה שהטעם שהיה ליעקב אבינו בשיקול דעתו לא לחשוש, היה גם ליוסף

ואדרבא אם נלך עם הטעם לעיל ולדרכך, צודק אתה שקושיית הגמרא לא מובנת ברובד הפשט בכלל
דאי אפשר בכלל לדמות בכשל שהיה אצל יעקב למעשה יוסף
דהרי פשוט דהעדפת אב בן אחים יש בה סברא שמועדת לתקלה דהבנים מטבען נושאין עינהם לאהבת אביהן וכולם "מתחרים על אותו משבצת"
אבל אין אחים נושאין עינהם לאהבת אחיהם, שהוא באותו מעמד שלהם ולא עוד ששניהם אית בהו אחווה טפי מצד האם וא"כ בלא"ה הם שני קורבות שונות, ואינם "מתחרים על אותו מקום"
ועוד דבנימין האח הקטן ודרכו של עולם להעניק לאח הקטן יותר, ואין זה מראה על העדפה, דבלא"ה אף שאר אחים מסתמא דרכן בכך לבנימין
ומיהו יש סיבה אחרת כנגד מורכבת, שיש ליוסף לחוש הקשורה לעצם היותו מעמד של מלך ואכמ"ל

אלא שלפי דרגתו של יוסף היה לו לחשוש בכל זאת לאחר כל מה שעבר עליו מתוך קנאת אחיו..
והשתא אם נמקד, שנינו מודים שמעצם המעשה בעלמא שפיר יכול ליצור קנאה ותקלה
ושנינו מודים דאילו לא היה קורה כבר תקלה ידועה,
בן אם יהיה טענה על עצם המעשה אין זה סיבה לשנות מהפשט
(דאפשר להכיל בפשט את זה שנעשתה תקלה)
ובאמת לא מוזכר בקושיית הגמרא כלום בכל הנ"ל, ולא היה צריך להכנס לזה

אלא שטענתך דאפ"ה שכבר היתה תקלה ידועה, והיתה ליוסף עצמו, ותקלה נוראית בעוצמתה
ועוד חווים אותה ועם אותם האנשים, עדיין אין זה קושיא ברובד הפשט מה שיוסף עשה אותה, אלא נושא של דרגות ודקיות

ובזה אני חולק דזה דבר פשוט כל כך בנבכי הנפש וטבעו של אדם שצריך להיות כל כך חסר מודעות ואין טבעו של כל בר דעת ליפול בה
'הנכווה ברותחין נזהר בצוננין', כ"ש זה שנכווה ברותחי רותחין שיזהר בפושרין' וזה קושיית הגמרא
והיא תמיהה ברובד הכי פשטני איך יוסף עשה כן
 

זנב לשועלים

משתמש ותיק
איזו בעיה יש לנו בתוכן הפשט הפשוט שבכו זה על צוואריו של זה לאחר שלא ראו איש את אחיו 22 שנים?
אינני חושב שהפשט הזה נדחק ממקומו , ופשוט שלא באו לשלול את זה,
אלא שזה בכל האחים כמבואר בפסוק אחריו 'וינשק לכל אחיו ויבך עליהם'
(ואגב כמדומה לי שבנימין נמי כלול בהאי קרא לגבי 'וינשק', וזה גם כוונת רש"י שם אגב ריהטא)

ועיקר הקושי הוא בתוכן הפסוק שלפני ומה נעשה בו יותר והתווסף 'ויפול על צווארי .... ויבך ובנימין נפל...'
והאם לבאר ע"ד הפשט שזה תוספת בבנימין דובר לעיל הקושי בו מתרתי אנפין, וכאן הוא כבר עניין של הבנת כל אחד בדוחק , וגודל הדוחק בפשט...
 
נערך לאחרונה:

קול שופר

משתמש ותיק
רק בגמרא מבואר שזה מיישב את הקושיא,
וכל זה גם לדרכך תצטרך לבאר יהא ברובד שיהיה, סו"ס איך זה מיישב, אלא שאין זה הנושא שאנו דנים כרגע ולכן אין טעם לגעת בו,

ועיקר הנושא האם הקושיא היא ברובד הפשט
אם היתה טענה על יעקב, מסכים בעיניים עצומות דהוא לפי דרגתו, מ"מ לא זכור לי בתורה או בחז"ל שהתעסקו עם טענה על יעקב אבינו למה עשה
אלא בעצם המעשה והכשל שנוצר ממנו
וכן בקושיית הגמרא לא עסקה כלל ביעקב אבינו דז"ל 'אפשר דבר שנצטער בו אותו הצדיק יכשל בו' ופרש"י נצטער 'לעבד נמכר יוסף ע"י קנאת אחיו'

וממלא אינו עניין לביאור קושיית הגמרא (אלא שבאמת מבואר שם ברש"י שהיתה גירסא מסויימת שהוא מוחק, ואם יש מישהו מהראשונים שיגרוס אותה אז נצטרך להתייחס, אבל על פניו היא גירסא תמוהה, והשתרברבה אגב ריהטא מממרא דומה בגמרא ממק"א) וכו'...
יש בספרים [אינני זוכר כעת היכן] דמדכתיב "לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת", משמע שבתחילה נתן 'לְכֻלָּם' [היינו גם לבנימין] 'חֲלִפוֹת' [כתיב מלא], ושוב נתן לבנימין בנוסף עוד חמש 'חֲלִפֹת' [כתיב חסר] שהיו פחותות בערכם ושוויים הסתכם כפי שוויה של כל חליפה מאותם חֲלִפוֹת שנתן קודם לכן לְכֻלָּם, ובכך רמז להם מה שרמז.
אך כל זה אינו אלא ברובד עמוק, ליישב כיצד הטיל קנאה בדבר שנצטער בו אותו צדיק, ולפי פשטם של דברים אין טענה לא על יעקב ולא על יוסף, שכן דרכו של עולם להעניק יחס מועדף לבן או לאח שיש לו מטבע הדברים מעמד מסויים יתר על שאר הבנים והאחים. [וזהו מה שאמרה תורה כי ה'בכור' יורש פי שנים].

ותדע שכן הוא, שהלא נאמר בכתוב "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר.. כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי.. וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי".. וכתב שם הרמב"ן 'כי יעקב לא לקח אשה מדעתו רק רחל, וזה טעם ילדה לי "אשתי", כי לא נולדו לי מאשה אשר היא אשתי ברצוני רק שנים, ושמתי אהבתי בהם כאלו הם יחידים לי, והשאר כבני פילגשים הם אלי. הרי שיהודה עצמו [המדבר בשם אחיו] מסביר בשם יעקב אביו את אהבתו המיוחדת לבניה של רחל "אשתו" [שהיתה עיקרו של בית ובכולן לא נאמר בהן 'אשת' (רש"י מו, יט). וזהו שנאמר לגבי בני רחל (מו, כב) אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב, משא"כ לגבי בני לאה נאמר (שם טו) בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב].​
 
נערך לאחרונה:

קול שופר

משתמש ותיק
אינני חושב שהפשט הזה נדחק ממקומו , ופשוט שלא באו לשלול את זה,
אלא שזה בכל האחים כמבואר בפסוק אחריו 'וינשק לכל אחיו ויבך עליהם'
(ואגב כמדומה לי שבנימין נמי כלול בהאי קרא לגבי 'וינשק', וזה גם כוונת רש"י שם אגב ריהטא)

ועיקר הקושי הוא בתוכן הפסוק שלפני ומה נעשה בו יותר והתווסף 'ויפול על צווארי .... ויבך ובנימין נפל...'
והאם לבאר ע"ד הפשט שזה תוספת בבנימין דובר לעיל הקושי בו מתרתי אנפין, וכאן הוא כבר עניין של הבנת כל אחד בדוחק , וגודל הדוחק בפשט...
מיסתבר אמנם כי גם לפי פי' רש"י אין הפשט הפשוט נדחק מקומו, וכהא דפי' בפסוק אחריו "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם" - 'שראוהו בוכה ולבו שלם עמהם'. [אם כי יש כאן איזה מקום עיון, שלכאו' היה לו להקדים כדרכו בכל כי האי 'פשוטו כמשמעו'..].

אלא שהיא הנותנת.. הואיל ולפי הפשט הפשוט נפל תחילה על צווארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צוואריו 'כי היו אחים מאב ואם ולפיכך היו אוהבים זה את זה יותר' (הרד"ק שם), ושוב נישק לכל אחיו ויבך עליהם [והם לא בכו כי היו בושים ממנו כפי' הרד"ק שם], "ואחרי כן" - 'שראוהו בוכה ולבו שלם עמהם דברו אחיו אתו, שמתחילה היו בושים ממנו' (רש"י שם)
- הנה כי כן, מהו שראה רש"י להביא בפירושו של פסוק זה - לפי פשוטו של מקרא - את דרשת חז"ל שבכו על חורבן המקדשות?

[ועי' ברבינו בחיי שם - אשר כפי דבריו בהקדמתו העלה פירושו הן על דרך הפשט, הן על דרך המדרש, הן על דרך השכל וחכמי המחקר המתפלספים, והן על דרך יודעי ח"ן הרואים לפנים מן הצופים - שפירש: ויפול על צוארי בנימן אחיו. יגיד הכתוב כי יוסף נפל על צוארי בנימין, ובנימין ג"כ נפל על צואריו, כמנהג אחים בני אם אחת שאהבתם עזה וכו',
ובמדרש (ב"ר צג, יב) ויפול על צוארי בנימן אחיו, בכה יוסף על שני מקדשים שעתידים להיות בחלקו של בנימין ועתידים ליחרב. ומפני שהצואר בגובה גופו של אדם המשיל בו בית המקדש שהוא בגובה ההר. ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב].

וה' יאר עינינו.​
 
נערך לאחרונה:

קול שופר

משתמש ותיק
תה"ל, מצאתי כמדו' פתרון הדברים
בהכרחו של רש"י להביא בפירושו של פסוק זה - לפי עומק פשוטו - את דרשת חז"ל שבכו על חורבן המקדשות.

דהנה לפי משמעות לשון הכתוב "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו",
משמע שכל אחד מהם בכה על צוארו של השני באותה שעה בחדא מחתי.

ולדעת רש"י יש קושי גדול בדקדוק הלשון לפי זה -
דהנה בגמ' (מגילה טז:) הקשו על לשון הכתוב 'צוארי' שהוא לשון רבים
'כמה צוארין הוו ליה'? [הלא אין לאדם אלא צואר אחד ומהו שנאמר כאן 'צוארי' בלשון רבים].
וכתב רש"י שם דלא גרסינן לה, שכן דרך המקרא לכתוב (לעתים) 'צוארי' בלשון רבים, כמו "על חלקת צואריו" (בראשית כז, טז),
וכמו המשך הכתוב עצמו כאן שבנימין "בכה על צואריו".

והנה מה שנופל גם לשון רבים של 'צוארי' על 'צוארו' של אדם, היינו 'מפני שיש בצואר שני צדדים' (רד"ק שם), כלומר, 'מן הצואר ולמטה כל האיברים הם שנים שנים - שתי ידים, שתי רגלים, גם גוף האדם הם צלעות לימינו וצלעות לשמאלו, אבל הצואר מחבר שני הצדדים יחד, ומפני זה הצואר יקרא לפעמים לשון רבים - מפני שהוא חבור שני הצדדים, ולפעמים יקרא לשון יחיד לפי שהוא אחד גם כן' (גור אריה שם).

אך לפ"ז עולה מתוך לשון הכתוב "על צוארי" ו"על צואריו", שכל אחד מהם בכה על שני חלקי הצואר של השני,
וא"א לומר כן,
שהרי בכו יחדיו זה על צוארו של זה, ואם יוסף נפל ובכה על שני חלקי צוארי בנימין (משני צדדיו),
שוב לא שייך [במציאות] שבנימין בכה גם הוא באותה שעה על צוארו של יוסף (וכ"ש על 'צואריו').

ובהכרח שלא בכה כל אחד מהם אלא על הצד האחד של 'צוארי' אחיו, וא"כ מהו שנקט בהם הכתוב לשון "צוארי" ו"צואריו" (בל' רבים),
- ולישובו של דבר זה, הביא רש"י את דרשת חז"ל שכל אחד מהם בכה (גם) על חורבנם של המקדשות,
וירצה בזה כי לאחר אשר 'צואר' נקרא עכ"פ לעתים גם 'צוארי' בל' רבים,
נקט אפוא הכתוב בצוארם בלשון רבים משום שבכו באותה שעה גם על אותו צואר שנמשל בו בית המקדש,
ודו"ק.
 
חלק עליון תַחתִית