בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה

דברי יושר

משתמש ותיק
אֵ֣לֶּה׀ בְּנֵ֣י לֵאָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֤ה לְיַעֲקֹב֙ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֔ם וְאֵ֖ת דִּינָ֣ה בִתּ֑וֹ כָּל־נֶ֧פֶשׁ בָּנָ֛יו וּבְנוֹתָ֖יו שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹֽשׁ.

וכתב רש"י: ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושנים, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר (במדבר כו נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים.

ותמוה לי מאוד, מדוע התורה כתבה כך, ומנתה את יוכבד בספירה בלי להזכיר אותה ברשימת השמות, שזה דבר פליאה?
אם זה נחשב שהיא שהבאים למצרים, אז שיכתבו את שמה, ואם לא, אז שלא תיחשב במספר.

וביותר קשה, בהמשך הפרשה, כָּל־הַ֠נֶּפֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַעֲקֹ֤ב מִצְרַ֙יְמָה֙ יֹצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ מִלְּבַ֖ד נְשֵׁ֣י בְנֵי־יַעֲקֹ֑ב כָּל־נֶ֖פֶשׁ שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ: וּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר־יֻלַּד־ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כָּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים.
והדברים קשים מאוד, שהרי 66 ועוד 3 (יוסף ושני בניו) יוצא 69, ולא שבעים.

ופירש רש"י, שהבאה הראשון הוא במלרע, בלשון הווה, ומוסב על היוצאים מארץ ישראל, והשני הוא במלעיל, בלשון עבר, ומוסב על הבאים למצרים.
וגם כאן לא מובן לי, מדוע פעם התורה מונה כך ופעם כך, ומה בא ללמדנו.

ומכל זה נראה לי, שיש איזה שהוא עיקרון משמעותי בכך שיוכבד נולדה בין החומות, ולכך התורה מאריכה להסביר לנו שהיא נכנסה לארץ מצרים, אך לא יצאה מארץ כנען, ושהיא נמנית במספר, אבל לא ממש הייתה שם.

וכן משמע לי קצת גם בפסוק שממנו למדו חז"ל שיוכבד נולדה בין החומות, שנאמר שם וְשֵׁ֣ם׀ אֵ֣שֶׁת עַמְרָ֗ם יוֹכֶ֙בֶד֙ בַּת־לֵוִ֔י אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֥ה אֹתָ֛הּ לְלֵוִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וַתֵּ֣לֶד לְעַמְרָ֗ם אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־מֹשֶׁ֔ה וְאֵ֖ת מִרְיָ֥ם אֲחֹתָֽם, ומשמע קצת שבגלל שהיא רק נולדה במצרים, ועיבורה לא היה שם, לכך ילדה לעמרם את אהרן משה ומרים.

אשמח אם חכמי הפורום יבארו את עומק המשמעות של לידת יוכבד בין החומות.
 

והב בסופה

משתמש רגיל
דבר ראשון-תורתנו היא תורת אמת וחביבה לה דיוק האמת ושתתפרש ממנה האמת.
ועוד,שודאי יש מהלך אחר באלו שעלו שהם הבניין של עמ''י, והמשפחות בפ, פנחס נקבעו לפי''ז שרק מי שנולד קודם נחשב כמשפחה.
ויוכבד הייתה לה מעלה אמצעית . ושמא משום שהיא הייתה אמא של מלכות אבל לא נקבעה משפחתה על שמה.
 

דברי יושר

משתמש ותיק
פותח הנושא
השאלה שלי היא מה המשמעות של הדיוק הזה, שהרי ייתכן גם שפרץ ירד עם כובע על הראש, אבל התורה לא כותבת את זה, כי זה לא רלוונטי,
ולכן, אם לצורך המניין של הבאים למצריים היא נספרת, אז לשם מה עלינו לדעת שהיא נולדה בין החומות, וכן להיפך, ובפרט שזה לא נכתב בצורה פשוטה, אלא בדרך סתירות בולטות ממש, שמתמיהות לב כל קורא.
ולכן, אני מניח שיש כאן איזה שהוא עניין מהותי, כמו שהזכיר הרב @והב בסופה, שהיא עומדת במצב אמצעי, רק שאני מנסה להבין את עומקו של דבר, מהי האמצעיות כאן, ולמה היא נצרכת וחשובה כ"כ.
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
חומת אנך (חיד"א) ישעיהו פרק יט
ביום ההוא יהיה מצרים כנשים וכו'. לפי מה שכתב הרב מהר"ר יונתן ז"ל דשר מצרים נמשל כנקבה לפני ע' שרי א"ה. ולכן בבא יעקב אע"ה למצרים בע' נפש יוכבד נולדה בין החומות והשלימה ע' נפש והיתה כנגד שר מצרים שהיא כנקבה ומשו"ה גזר פרעה וכל הבת תחיון זתה"ד בקצור. אתי שפיר מ"ש יהיה מצרים כנשים. שיהיה מעין דוגמא מהשר שלהם:

צוארי שלל (חיד"א) הפטרת וארא
ב) והנבא עליו ועל מצרים כולה. יש לדקדק דאמאי קאמר כולה לשון נקבה. ואפשר במ"ש בס' יערות דבש דף ט"ז דשבעים נפש יוצאי ירך יעקב אע"ה ההולכים מצרימה הם נגד ע' שרים ושבעים שרים כולן דכורין חוץ משר מצרים שהוא נמשל כנקבה כמש"ה לסוסתי ברכבי פרעה וכנגד שר מצרים נולדה יוכבד בין החומות והשלימה ע' נפש והיא נקבה מעין דוגמת שר מצרים הנמשל לנקבה ולכן פרעה העומד תחת שר מצרים הנמשל לנקבה אמר וכל הבת תחיון כי הנקבות רצה להחיות לכבוד השר שלהם ומיוכבד נולד משה רבינו המבטל שר מצרים וכו' ע"ש ועל פי זה פירשנו בעניותנו מ"ש ישעיה סימן י"ט ביום ההוא יהיה מצרים כנשים וכו' דמה אותם לשר שלהם שהוא נקבה. ובזה יומתק קראין ועל מצרים כולה לשון נקבה דמיונם עולה יפה כשר שלהם שהוא נקבה:
 
 

דברי יושר

משתמש ותיק
פותח הנושא
קדמא ואזלא אמר:
חומת אנך (חיד"א) ישעיהו פרק יט
ביום ההוא יהיה מצרים כנשים וכו'. לפי מה שכתב הרב מהר"ר יונתן ז"ל דשר מצרים נמשל כנקבה לפני ע' שרי א"ה. ולכן בבא יעקב אע"ה למצרים בע' נפש יוכבד נולדה בין החומות והשלימה ע' נפש והיתה כנגד שר מצרים שהיא כנקבה ומשו"ה גזר פרעה וכל הבת תחיון זתה"ד בקצור. אתי שפיר מ"ש יהיה מצרים כנשים. שיהיה מעין דוגמא מהשר שלהם:
ייש"כ,
אם אתה מבין את פירוש ומשמעות הדברים, אשמח אם תפרט לי יותר.
 
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
האמת שלא כ"כ, אבל יש כאן כיוון קצת (הקבלת שבעים נפש לשבעים אומות, ויוכבד כנגד מצרים, אשר לכן נולדה שם, וכנראה שמאידך, יש ענין שייחשב שירדו מכנען מספר ע' ובזה יש חלוקה בין הריון ללידה), צריך ראשית לעיין ב'יערות דבש' המובא ע"י החיד"א (גם בציטוט השני שהבאתי בעריכה).
אולי זה יותר כיוון של קבלה קצת, אבל כמדו' שיש מה ללמוד מכאן.
 

דברי יושר

משתמש ותיק
פותח הנושא
קדמא ואזלא אמר:
האמת של כ"כ, אבל יש כאן כיוון קצת (הקבלת שבעים נפש לשבעים אומות, ויוכבד כנגד מצרים, אשר לכן נולדה שם, וכנראה שמאידך, יש ענין שייחשב שירדו מכנען מספר ע' ובזה יש חלוקה בין הריון ללידה), צריך ראשית לעיין ב'יערות דבש' המובא ע"י החיד"א (גם בציטוט השני שהבאתי בעריכה).
אולי זה יותר כיוון של קבלה קצת, אבל כמדו' שיש מה ללמוד מכאן.
ייש"כ,
גם אני חשבתי משהו קצת בכיוון הזה,
שעניין השבעים, הוא השלמות של כל דבר שהוא מרובה פנים (שבעים אומות, שבעים דיינים, שבעים פנים לתורה, ולכן שלמות העם, והביטוי השלם של העיקרון והאידאל של אותו העם (ה"שר" של העם), הוא בהשלמת שבעים נפשות.

והנה מבואר בספרים שעם ישראל היה במצרים במצב של "עיבור", דהיינו שאין לו גוף נפרד, אלא הוא חלק מן העם המצרי, וכמו שדרשו חז"ל עה"פ "לקחת לו גוי מקרב גוי" - כרועה המושיט ידו למעי בהמה, ומוציא עוברה.

והעניין בזה, שאע"פ שהאבות, שהם הנפש של האומה הישראלית, מוצאם היה מאשור, והם אף הקפידו שלא יתערב זרעם בזרעו של ארור.
זהו רק בתקופת האבות, שהיא שורש הנפש של עם ישראל, שבה לא היה עדיין את גוף העם (מלכות, ארץ וכו').
אבל גוף העם, היה עניין שהוא יווצר דווקא מתוך מצרים, שהיא הארץ השפלה והנמוכה ביותר, שכך הנפש הישראלית העליונה תחבר למקורה גם את המקום השפל ביותר (וכמו ששלמה נשא בת פרעה כשבנה את ביהמ"ק).

אלא שיש כאן בעיה, שאם ירדו עם ישראל למצריים בשבעים אנשים, הרי שגוף העם נוצר כבר מחוץ למצרים, ולא היה כאן תבליך של עיבור ולידה מתוך מצרים, ואם לא ירדו בשבעים נפשות, הרי שלא הושלמה הנפש הישראלית, וכשהיא תרד למצרים היא תתבטל שם, ולא תהיה המשך של רוח האבות.

ולכן עשה הקב"ה כן, שירדו למצריים 69 אנשים, ועובר, שאז יש כאן 70 נפשות, ונמצא שנשלמה הרוח של עם ישראל,
ומאידך, אין כאן 70 גופים, שהרי לעובר אין גוף נפרד, והוא חלק מאמו, ומיד בכניסתם למצרים נולדה יוכבד, ונשלם הגוף של עם ישראל בתוך מצרים.

וזה בדיוק מה שכתבה התורה, שעם ישראל ירדו בשבעים נפש, ומאידך, כשמונים את שמותיהם, אין כאן 70 גופים ושמות לפנינו.
 

הכהן

משתמש ותיק
מעניינים דברי הנצי"ב בעניין השלמת המספר לשבעים
 

הכהן

משתמש ותיק
מ״ו:ז׳
בנותיו ובנות בניו. פרש״י יוכבד ושרח. והפלא לומר שבני יעקב לא הולידו כולם רק זכרים ולא נקבות. אלא נראה דגם המה הולידו הרבה נקבות אלא שלא היו בכלל שבעים נפש. ולא עוד אלא דיעקב עצמו היו לו עוד בנות מנשיו כמשמעות הכתוב לעיל ל״ה ויקומו כל בניו וכל בנותיו אלא שלא נזכרו בשמם משום שלא הי׳ בהם ענין נוגע לאומה ישראלית כמו שאירע ע״י דינה ואל תתמה שהרי גם בא״א איכא תנא בב״ב דקמ״א שהי׳ לו בת. ולא נזכרה בתורה משום שלא יצא ממנה זכרון בישראל לדורות. וה״נ הי׳ ביעקב אבינו. ולא תקשה ממה שכתוב כל הנפש הבאה לבית יעקב שבעים דודאי הי׳ יותר משבעים. אלא שבעים אלו היו מכוונים נגד שבעים שרי אוה״ע כמש״כ בשירת האזינו בפסוק בהנחל עליון גוים. וגם היו משונים מטבע שארי ב״א שהרי שמעון ולוי בני י״ג הרגו עיר ומלואה אע״ג שהיו כמה אנשים שלא מלו עצמם כמש״כ לעיל שם ל״ד כ״ד. וער ואונן נשאו אשה להוליד וכן פרץ הוליד בני ז׳ וח׳ ודינה בת שש כבר היתה ראויה לאיש לרדוף אחריה וכן היו כל שבעים נפש. משא״כ שארי בנים שהולידו לא היו אלא כשארי ב״א. ע׳ מש״כ להלן מ׳ כ״ג בבני מנשה:
מ״ו:ח׳
בכור יעקב ראובן. לא מנה הכתוב כסדר בני יעקב כמו לעיל ל״ה. ולא מנה אלא בני ראובן בני שמעון. וא״כ למאי כתיב בכור יעקב ראובן ואפי׳ אם רצה הכתוב לייחס את ראובן הי׳ ראוי לכתוב בני ראובן בכור יעקב חנוך כמו שכתוב בפ׳ במדבר אלא יש בזה ענין שיבואר בזה כמה בלבולים בפרשה. היינו מה שמנה שלשים ושלש בני לאה. ולבסוף במקרא כ״ו מונה כל נפש ששים ושש. ואם בני לאה שלשים ושלש ש״ה ששים ושבע. גם בעיקר השלמה לשבעים נפש יש דעות שונות כידוע באגדה ובמדרש. והנראה דהבכורה נחשב לשנים מש״ה בהיותם יוצאים מא״י נחשב ראובן הבכור לשנים ובזה נשלם המנין של שלשים ושלש בני לאה ובבואם למצרים שהי׳ עיקר הנהגה ביד יוסף נחשב יוסף לשנים ובני לאה לשלשים ושנים וע״ע להלן ובריש ס׳ שמות א׳ ה׳ עכ״פ פי׳ הבאים מצרימה שמתחילים לבא מצרימה:
מ״ו:ט״ו
כל נפש בניו ובנותיו. וכן כתיב בבני רחל ובבני בלהה משא״כ בבני זלפה. ולדברינו שהיו לכולם עוד בנות אלא לא באו בסכום שבעים נפש מש״ה כתיב כל נפש שהי׳ להם לא נחשב אלא כך. אבל זלפה לא הי׳ לה באמת יותר באותה שעה מש״ה לא כתיב כך:
מ״ו:כ״ו
הבאה ליעקב מצרימה. שעומדת לבא למצרים ואז ירד ראובן מבכורתו ונמנה כל נפש ששים ושש:
מ״ו:כ״ז
ובני יוסף וגו׳. לפי סדר המקרא הקודם שמונה הבנים עם בניהם יחד ששים ושש. א״כ כאן הי׳ ראוי לכתוב ובמצרים היו נפש שלש. והכי מיבעי. ויוסף יולד לו במצרים מנשה ואפרים נפש שלש. אלא בא לרמז שלא נחשב אותו בשוה עם בניו. אלא הוא בפ״ע שנים. ובניו שנים ובזה נשלם כל הנפש שבאה כבר שבעים והיינו משום שבמצרים נחשב הבכורה ליוסף. והנה כמו שכתב הרמב״ן כ״פ די״ב שבטים פעם נחשב שבט לוי בכלל ואז נחשב מנשה ואפרים לאחד. ופעם להיפך. רק לעולם יש להם בכונה פרטית מספר שנים עשר שבטי יה. כך שבעים נפש פעם נשלם כה ופעם כה:
 

זכרונות

משתמש ותיק
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכג עמוד א
בעא מיניה אבא חליפא קרויא מר' חייא בר אבא: בכללן אתה מוצא שבעים, בפרטן אתה מוצא שבעים חסר אחד! אמר ליה: תאומה היתה עם דינה, דכתיב: ואת דינה בתו. אלא מעתה, תאומה היתה עם בנימן, דכתיב: ואת בנימין אחיו בן אמו. אמר: מרגלית טובה היתה בידי ואתה מבקש לאבדה ממני, הכי אמר ר' חמא בר חנינא: זו יוכבד, שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר: אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים.
ודברי הגמ' צריך ביאור ונלענ"ד דר' חייא היתה לו מרגלית בזה, שהרי בכל הע' נפש לא נכתב תיבת ואת אלא בג' מקומות א. ואת דינה בתו, ובהמשך אשר ילדה לו אסנת בת פוטי פרע  ב. את מנשה ג. ואת אפרים, והנה בתרגום יונתן על הפסוק בראשית מא מה ויתן לו את אסנת ויהב ליה ית אסנת דילידת דינה לשכם יוצא שאסנת היא בת בתו של יעקב ולכן התורה בכל הפרשה של השבעים נפש לא כתבה תיבת את, אלא בדינה שבתה אסנת, ובמנשה ואפרים שאמם אסנת
והנה אבא חליפא התחיל להקשות לו ממקומות אחרים שכתוב ואת לכן הוא אמר שאני לא מוכן לאבד את המרגלית ולכן אענה לך תירוצו של ר' חמא בר חנינא
אבל לפי התירוץ הראשון הכל מבואר להפליא שאסנת היא מבנות לאה ולכן בלאה יש ל"ג נפש, ובעצם ירדו רק שישים ושש, ובמצרים היו עוד ארבעה שהם יוסף ואסנת מנשה ואפרים וביחד הם שבעים נפש 
ולר' חייא בר אבא: יוכבד נולדה בתוך מצרים והיא לא נחשבת בין השבעים נפש
 

דברי יושר

משתמש ותיק
פותח הנושא
הכהן אמר:
מ״ו:ז׳
בנותיו ובנות בניו. פרש״י יוכבד ושרח. והפלא לומר שבני יעקב לא הולידו כולם רק זכרים ולא נקבות. אלא נראה דגם המה הולידו הרבה נקבות אלא שלא היו בכלל שבעים נפש. ולא עוד אלא דיעקב עצמו היו לו עוד בנות מנשיו כמשמעות הכתוב לעיל ל״ה ויקומו כל בניו וכל בנותיו אלא שלא נזכרו בשמם משום שלא הי׳ בהם ענין נוגע לאומה ישראלית כמו שאירע ע״י דינה ואל תתמה שהרי גם בא״א איכא תנא בב״ב דקמ״א שהי׳ לו בת. ולא נזכרה בתורה משום שלא יצא ממנה זכרון בישראל לדורות. וה״נ הי׳ ביעקב אבינו. ולא תקשה ממה שכתוב כל הנפש הבאה לבית יעקב שבעים דודאי הי׳ יותר משבעים. אלא שבעים אלו היו מכוונים נגד שבעים שרי אוה״ע כמש״כ בשירת האזינו בפסוק בהנחל עליון גוים. 
ייש"כ
לפי דברי הנצי"ב כאן, אפשר לומר כן גם לגבי הנכדים,
שבאמת בירידת יעקב למצרים היו לו כבר נכדים הרבה, מלבד חצרון וחמול, שהרי לא מסתבר שרק לפרץ וזרח נולדו ילדים,
אבל אין הם נמנים בכלל השבעים, משום שאין הם בני יעקב ולכן הם לא משבעים הנפשות הבונות את עם ישראל, כעין שאומר הנצי"ב בנקבות.
ומה שנמנו חצרון וחמול, הוא משום שהם האו בדרך יבום, ונשמתם הייתה נשמת ער ואונן, וכמש"כ כאן בשם הגר"א, ולפיכך נחשבים לבני יעקב ממש.
 
מ.ה. אמר:
לפי דברי הנצי"ב כאן, אפשר לומר כן גם לגבי הנכדים,
שבאמת בירידת יעקב למצרים היו לו כבר נכדים הרבה, מלבד חצרון וחמול, שהרי לא מסתבר שרק לפרץ וזרח נולדו ילדים,
אבל אין הם נמנים בכלל השבעים, משום שאין הם בני יעקב ולכן הם לא משבעים הנפשות הבונות את עם ישראל, כעין שאומר הנצי"ב בנקבות.
ומה שנמנו חצרון וחמול, הוא משום שהם האו בדרך יבום, ונשמתם הייתה נשמת ער ואונן, וכמש"כ כאן בשם הגר"א, ולפיכך נחשבים לבני יעקב ממש.
מדובר כאן הרי על דור אחד מתחת, ער ואונן הם נכדים של יעקב, וכן יתר הנכדים שנמנו, וחצרון וחמול הם הנינים היחידים שנמנו ומשא"כ בשאר הנינים אם היו (כמו שנוקט מר שסביר שכך היה).
ואם כן מבואר שיש איזו משמעות מיוחדים לנכדי יעקב יותר מניניו. אם לא שהמשמעות הנכדים היא "כל שבט ובניו" שזו ההמשכיות של כל שבט ושבט. (ובכל זאת בנוסח של הנצי"ב היה קצת מתבקש לחפש משמעות מיוחדת כלשהי בכל אחד מהמנויים בפני עצמו, ולא רק שיחסה תחת הכלל של "בן של שבט", וצע"ק).
 

דברי יושר

משתמש ותיק
פותח הנושא
יושב בשבת תחכמוני אמר:
מ.ה. אמר:
לפי דברי הנצי"ב כאן, אפשר לומר כן גם לגבי הנכדים,
שבאמת בירידת יעקב למצרים היו לו כבר נכדים הרבה, מלבד חצרון וחמול, שהרי לא מסתבר שרק לפרץ וזרח נולדו ילדים,
אבל אין הם נמנים בכלל השבעים, משום שאין הם בני יעקב ולכן הם לא משבעים הנפשות הבונות את עם ישראל, כעין שאומר הנצי"ב בנקבות.
ומה שנמנו חצרון וחמול, הוא משום שהם האו בדרך יבום, ונשמתם הייתה נשמת ער ואונן, וכמש"כ כאן בשם הגר"א, ולפיכך נחשבים לבני יעקב ממש.
מדובר כאן הרי על דור אחד מתחת, ער ואונן הם נכדים של יעקב, וכן יתר הנכדים שנמנו, וחצרון וחמול הם הנינים היחידים שנמנו ומשא"כ בשאר הנינים אם היו (כמו שנוקט מר שסביר שכך היה).
ואם כן מבואר שיש איזו משמעות מיוחדים לנכדי יעקב יותר מניניו. אם לא שהמשמעות הנכדים היא "כל שבט ובניו" שזו ההמשכיות של כל שבט ושבט. (ובכל זאת בנוסח של הנצי"ב היה קצת מתבקש לחפש משמעות מיוחדת כלשהי בכל אחד מהמנויים בפני עצמו, ולא רק שיחסה תחת הכלל של "בן של שבט", וצע"ק).
אכן, אתה צודק,
הכוונה היא לנינים, ולא לנכדים.

ובעניין המשמעות, נראה לי שהעניין הוא לאו דווקא בן של שבט, אלא נכד של יעקב,
שכל שהוא מתייחס כנכד של האבות, הרי הוא בכלל ירידת האבות ומשפחתם.
והנה בלשון התורה יש שם של בן, ושם של נכד, אבל כמדומני ש"נין" אינו שם לבן נכד דווקא, אלא לכל הצאצאים הבאים אחרי הנכד (אולי בהשאלה משמש לבן הנכד, שהוא הראשון לנינים, אבל לאו דווקא).

ולשון "נין" הוא לשון המשך, כמו "לפני שמש ינון שמו", וינון הוא משמותיו של המשיח, נצר מגזע ישי, 
ומשמעות המילה נגזרת משם האות "נון", שמשמעותה בכל מקום הוא המשכיות, וכמבואר בשבת קד' א', שהאות נון משמעותה נאמנות,
ולפיכך "בן" הוא בריאת תולדה שיש לה המשך, שהיא ממשיכה את ייחוסו של האב, משא"כ "בת" היא בריאת תולדה שאין לה המשך, ואינה מייחסת את זרעה אחר אביה, כמו "ואשיתהו בתה", שהוא שדה שאינה מצמיחה גידולים לבעליה.
 

דברי יושר

משתמש ותיק
פותח הנושא
אכן אתה צודק, בקשר לכך שגם הם הוזכרו,
בקשר לסדר של נין ונכד, איני רואה בזה ראיה מוכרחת.
 

הכהן

משתמש ותיק
מ.ה. אמר:
אכן אתה צודק, בקשר לכך שגם הם הוזכרו,
בקשר לסדר של נין ונכד, איני רואה בזה ראיה מוכרחת.
וְהִכְרַתִּ֨י לְבָבֶ֜ל שֵׁ֥ם וּשְׁאָ֛ר וְנִ֥ין וָנֶ֖כֶד ישעיה יד כב
נין. בן מושל במלכות אביו : ונכד. בן הבן.
 ​
 ​
מְפַנֵּ֣ק מִנֹּ֣עַר עַבְדּ֑וֹ וְ֝אַחֲרִית֗וֹ יִהְיֶ֥ה מָנֽוֹן: משלי כט כא
מנון. שליט וכן לפני שמש ינון שמו (תהלים עב) וכן כל נין שבמקרא שהנין קם תחת אביו לשלוט בנכסיו:
 

דברי יושר

משתמש ותיק
פותח הנושא
למעשה לא כ"כ רלוונטי לעניין שלנו מה פירוש המילה "נין" (אם כי זה באמת נושא מעניין לדון בו),
בדוגמאות שלעיל הוא משמש בלשון בן, ואולי הוא יכול לשמש גם לכל ממשיכי האב (וכמו שמשמע ברש"י שציטט הרב @הכהן).
העיקר הוא הרעיון, שיש שייכות מיוחדת בין האב לבנו ונכדו, מה שאין בשאר הדורות,
וזה נזכר גם ברש"י עה"פ לניני ולנכדי, שכתב עד כאן רחמי האב על הבן.
 

דברי יושר

משתמש ותיק
פותח הנושא
הכהן אמר:
מ.ה. אמר:
מלבד חצרון וחמול
וחבר ומלכיאל בני בריעה בן אשר
מעניין מאוד, שאצל שבט אשר, גם מוזכרים נכדיו, כפי שציינת,
וגם מוזכרת ביתו, בשונה מכל השבטים, שלא מוזכרים בהם בנות, אע"פ שהיה להם בנות, כמו שהביאו לעיל בשם הנצי"ב.
 

בבלי

משתמש ותיק
מ.ה. אמר:
מעניין מאוד, שאצל שבט אשר, גם מוזכרים נכדיו, כפי שציינת,
וגם מוזכרת ביתו, בשונה מכל השבטים, שלא מוזכרים בהם בנות, אע"פ שהיה להם בנות, כמו שהביאו לעיל בשם הנצי"ב.
נראה לי שזה משום שהיא השפיעה מאוד קדם ולאחר שיעבוד מצריים. 
 
חלק עליון תַחתִית