כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי.

הביננו

משתמש רגיל
נשני לשון שכחה (כמו שכתב רבנו בחיי בן אשר ''מזה קורין ז"ל בית אביה של אשה בי נשא כלומר בית השכחה על שם הכתוב (בראשית ב, כד): "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" וכן האשה בבעלה:)

בקריאת השם מנשה בא יוסף להודות על שעלה לגדולה ובכך השכיח את עמלו / צערו שהיה בבית הסוהר.
אך מה פרוש 'בית אבי' , האם יוסף מודה על שכחת בית אביו ? 
 
 

מה אדבר

משתמש ותיק
כתיב "מדוע פניכם רעים היום" (מ ז). ולכאו' ק' דמדוע לא, והרי היו בבית הסוהר, ומבו' מזה שיוסף עשה אווירה טובה בכל מקום. ולולא שהיה שוכח את בית אביו ואת כך שהוא בצרה, היה קשה לו להיות שמח וטוב לב.
 

רחים רבנן

משתמש ותיק
אולי הכוונה "בית אבי" הוא הצער שעבר עם שנאת אחיו ומכירתו. ואין הכוונה ל"אביו".
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
מתוך רשימותי:
דומה, כי התשובה הכי ברורה (לשאלה 'מדוע לא הודיע יוסף ליעקב שהוא חי') נותן יוסף בעצמו: 'נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי'. כלומר, המקום הושיבני ברומו של עולם, ובכך השכיח ממני את כל קשי חיי, ואף גם את משפחתי ואת צור מחצבתי. על שם ההשכחה המפליאה הזאת קרא את שם בנו הבכור 'מנשה' (=מְשַׁכֵּחַ).
ראשיתה של שכחה זו אנו מוצאים אצל יוסף עוד בהיותו בבית פוטיפר, כמו שמלמדנו רש"י בפרשת וישב:
כֵּיוָן שֶׁרָאָה עַצְמוֹ מוֹשֵׁל, הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָבִיךָ מִתְאַבֵּל וְאַתָּה מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרְךָ, אֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב.
 

אור עולם

משתמש ותיק
שמעתי לבאר שהרי יוסף מיוחד מבין אחיו בהיותו ממוצע בין דור האבות לדור השבטים, דמחד גיסא הרי הוא מבני יעקב, ומאידך גיסא הוא אביהם של ב' שבטים, ומיוחד יוסף מאחיו בהיותו "ראש המטה" (מהר"ל) והוא הכוללם יחד במידתו - בית יוסף להבה. (ובזה יתבארו ענייני הבאת דיבת אחיו ואכמ"ל). וע"ז מודה יוסף ש"נשני" לשון דילוג וקפיצה, מכל בית אביו, ועלה למעלה גבוהה מאחיו.
וגם עניין "נשני" לשון שכחה, היינו שהיה צריך לשכוח את "תורת השבטיות" כדי להיכנס ל"תורת האבהות".
בכל עניין זה עיין קו' סוכות למו"ר הגר"י דויד שליט"א, ח"ב מאמר כ"ט.
 

הערשלה

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
מתוך רשימותי:
דומה, כי התשובה הכי ברורה (לשאלה 'מדוע לא הודיע יוסף ליעקב שהוא חי') נותן יוסף בעצמו: 'נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי'. כלומר, המקום הושיבני ברומו של עולם, ובכך השכיח ממני את כל קשי חיי, ואף גם את משפחתי ואת צור מחצבתי. על שם ההשכחה המפליאה הזאת קרא את שם בנו הבכור 'מנשה' (=מְשַׁכֵּחַ).
ראשיתה של שכחה זו אנו מוצאים אצל יוסף עוד בהיותו בבית פוטיפר, כמו שמלמדנו רש"י בפרשת וישב:
כֵּיוָן שֶׁרָאָה עַצְמוֹ מוֹשֵׁל, הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָבִיךָ מִתְאַבֵּל וְאַתָּה מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרְךָ, אֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב.

עיין מה שכתב הרש"ר הירש בראשית פרק מא וז"ל:
"נשני - מבארים כרגיל: אלהים השכיחני את כל עמלי ואת כל בית אבי! לב מי לא יזדעזע למקרא משפט זה? יוסף קורא שם לבכורו על - שם שהאלהים השכיחו את אביו הזקן ואת כל משפחת בית אביו! על - פי זה תתבאר אמנם העובדה שיוסף לא התעניין בגורל אביו זמן כה ממושך, ונמצאנו למדים שיוסף היה בפשטות - אדם חסר לב! אך לאושרנו "שכח" איננו הוראה יחידה ל"נשה". "נשה" פירושו גם - כן: היות בעל חוב, היות נושה (ראה לעיל לב, לג), ויהיה אפוא פירוש "נשני": את אסוני ואת משפחתי עשה לי אלהים לנושים. מה שעד כה נראה לי כאסון וכהתעללות, אלהים עשאו כלי שרת לעצב את אושרי: חוב גדול אני חייב לאסוני ולמשפחתי. צורת "נשני" - במקום "נישני" - קשה על - פי שני הביאורים, והיא תתבאר רק אם נניח שקיים שורש "נשש". אך אין שורש זה נמצא במקום אחר".
 

הערשלה

משתמש ותיק
הביננו אמר:
נשני לשון שכחה (כמו שכתב רבנו בחיי בן אשר ''מזה קורין ז"ל בית אביה של אשה בי נשא כלומר בית השכחה על שם הכתוב (בראשית ב, כד): "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" וכן האשה בבעלה:)

בקריאת השם מנשה בא יוסף להודות על שעלה לגדולה ובכך השכיח את עמלו / צערו שהיה בבית הסוהר.
אך מה פרוש 'בית אבי' , האם יוסף מודה על שכחת בית אביו ? 

שאלתך היפה מסביר בטוב טעם בספר הכתב והקבלה בראשית פרק מא וז"ל:

"ובאמת גודל צדקת לבבו עם ה' היא מנעתהו מלקיים מצות כבוד אביו, כי כמו שכל התנהגותו עם אחיו כעת, אף דבהשקפה ראשונה נראה כמתנקם בם, להחזיקם כמרגלים, לאסרם במאסר, לצער אותם ואת אביו בהבאת בנימין, לעשותם כגנבים, ואת בנימין שלא פשע נגדו מאומה תפשו לעבד, ובאמת לא עשה כל אלה רק מצד צדקתו הגדולה, לבלי עשות דבר שהוא נגד רצון קונו, כי כן היתה גזירת עליון אשר הראה לו בחלום הנבואי, ותשתחוינה לאלומתי, אחד עשר כוכבים משתחוים לי, ובחכמה גדולה ובעצה עמוקה עשה שלא יתקיימו השתחואות האלה והכנעתם לפניו בידעם שהוא יוסף אחיהם, כי זאת היתה להם בושה ולכלימה גדולה, הנה להצילם מזה השתדל שיתקיימו בלתי ידיעתם מי הוא זה שיכרעו וישתחוו לפניו, כמו שהעיד הכתוב ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם כמבואר שם ברחבה, ככה היה יוסף חושש בלבבו, אם בתחלת התנשאותו היה מודיע לאביו שהוא חי ושהוא מושל במדינה, פן ע"י זה יתבטל גזירת עליון מהשתחואות אלומות ואחד עשר ככבים, הנה לסיבה זו אף שמצד נפשו הטהורה היה משתוקק לכבד את אביו בבשורה טובה ולשמח את נפשו המלאה לה יגון ואנחה, בכל זה היה צריך להתאמץ ברב כח ולהתאפק על נפשו לבטל מצות כבוד אביו (כמו שאין מקום למצות כבוד האבות בהבטל ע"י זה אחת ממצות ה') ובפרט דלפי מראה חלום הנבואה נגזר גם על אביו ההשתחואה אליו, ומן השמים נמנע מלקיים מצות כבוד אביו בזה, הנה כדי לקיים רצון קונו היה מוכרח להשכיח מלבו כבוד אביו אף שהיה מוצא א"ע בכל רגע מחוייב לכבדו ולבשר לו הבשורה הטובה, מ"מ מצד קיום רצון קונו הנבואית היה מצווה ומוכרח לרחק ממחשבתו כבוד אביו, והיה נותן תודה לעליון ית' הנותן לו עוז ותעצומה בנפשו ועומד על ימינו לסייעו לבטל רצון נפשו מפני רצון קונו, ולהשליך כבוד אביו מנגד כדי לקיים גזירת עליון, לכן קרא את בנו מנשה לאמר כי נשני אלקים את כל בית אבי, האלהים הוא העושה זאת, הוא הוא המסייעני לבלתי חשבי כבוד אבי ולהיותו כאילו הוא שכוח מלבי, ורוב לשון שכחה אינו כ"א מניעת שימת המחשבה על הדבר להיותו בלתי חשוב בעיניו לתת עליו דעתו ומחשבתו (אויססער אכט לאססען) כמו עזבני ה' וה' שכחני (ישעיה מ"ט) וטעם נשני אלהים (מיך פעראנלאססט, אויססער אכט צו לאססען) ואמר כל בית אביו לכלול כל המצורפים לאביו, כי כולם היו שוים בעיניו לטובה, ולא היה לו שום טינא בלב על כל מה שעשו לו כאמרו אח"כ אליהם, לא אתם שלחתם אותי הנה כ"א האלהים, ומה שאמר את כל עמלי, אין כוונתו לתת תודה שבמעמד התנשאותו שכח את כל נגעי לב ורעות רוח שהיו לו קודם כניסתו לכל הכבוד הזה, כי אמנם כוונתו גם בעת עמלו, בהיותו במעמד העבדות, אף שהיה מוכרח להתעסק בדברים בלתי טבעים לו, לא היה עמלו זה עליו לטורח ולמשא, כי היה מקבלם עליו בלב שמח, והיה נותן תודה אליו ית' שהיה מסייעו בנפשו בזה לבלי חשוב אותם לטורח ולמשא כ"א לעשות אותם בטוב לב, וכל העמל הגדול היה בשעתו כנעזב וכשכוח, והיה כאילו לא היו, וכמדת אנשי מעלה הגדולים השמחים ביסורים".
 
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
הערשלה אמר:
משה נפתלי אמר:
מתוך רשימותי:
דומה, כי התשובה הכי ברורה (לשאלה 'מדוע לא הודיע יוסף ליעקב שהוא חי') נותן יוסף בעצמו: 'נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי'. כלומר, המקום הושיבני ברומו של עולם, ובכך השכיח ממני את כל קשי חיי, ואף גם את משפחתי ואת צור מחצבתי. על שם ההשכחה המפליאה הזאת קרא את שם בנו הבכור 'מנשה' (=מְשַׁכֵּחַ).
ראשיתה של שכחה זו אנו מוצאים אצל יוסף עוד בהיותו בבית פוטיפר, כמו שמלמדנו רש"י בפרשת וישב:
כֵּיוָן שֶׁרָאָה עַצְמוֹ מוֹשֵׁל, הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָבִיךָ מִתְאַבֵּל וְאַתָּה מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרְךָ, אֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב.

עיין מה שכתב הרש"ר הירש בראשית פרק מא וז"ל:
"נשני - מבארים כרגיל: אלהים השכיחני את כל עמלי ואת כל בית אבי! לב מי לא יזדעזע למקרא משפט זה? יוסף קורא שם לבכורו על - שם שהאלהים השכיחו את אביו הזקן ואת כל משפחת בית אביו! על - פי זה תתבאר אמנם העובדה שיוסף לא התעניין בגורל אביו זמן כה ממושך, ונמצאנו למדים שיוסף היה בפשטות - אדם חסר לב! אך לאושרנו "שכח" איננו הוראה יחידה ל"נשה". "נשה" פירושו גם - כן: היות בעל חוב, היות נושה (ראה לעיל לב, לג), ויהיה אפוא פירוש "נשני": את אסוני ואת משפחתי עשה לי אלהים לנושים. מה שעד כה נראה לי כאסון וכהתעללות, אלהים עשאו כלי שרת לעצב את אושרי: חוב גדול אני חייב לאסוני ולמשפחתי. צורת "נשני" - במקום "נישני" - קשה על - פי שני הביאורים, והיא תתבאר רק אם נניח שקיים שורש "נשש". אך אין שורש זה נמצא במקום אחר".


עצם הקשר בין נשני לנושה (אמנם בכיוון הפוך, שנושה מל' נשני), כבר מופיע ב'בכור שור':

בכור שור שמות פרק כב,כד
כנשה: כמי שנשה ושכח הלואתו זמן ארוך ועתה דוחק הלוה ואומר לו ללוה: כמה ימים החזקתה בשלי? ודוחק אותו מאוד. ו"נושה" כמו "נשני אלהים", לשון שכחה, 
 
 

הביננו

משתמש רגיל
פותח הנושא
אור עולם אמר:
ש"נשני" לשון דילוג וקפיצה
היכן ראינו במקרא דוגמה ללשון קפיצה ? אולי גיד הנשה
הערשלה אמר:
חוב גדול אני חייב לאסוני ולמשפחתי
אני יכול להבין חוב למשפחתי, אבל מה שייך חוב לעמלי ?
הערשלה אמר:
הנה כדי לקיים רצון קונו היה מוכרח להשכיח מלבו כבוד אביו אף שהיה מוצא א"ע בכל רגע מחוייב לכבדו ולבשר לו הבשורה הטובה, מ"מ מצד קיום רצון קונו הנבואית היה מצווה ומוכרח לרחק ממחשבתו כבוד אביו, והיה נותן תודה לעליון ית' הנותן לו עוז ותעצומה בנפשו ועומד על ימינו לסייעו לבטל רצון נפשו מפני רצון קונו, ולהשליך כבוד אביו מנגד כדי לקיים גזירת עליון, לכן קרא את בנו מנשה לאמר כי נשני אלקים את כל בית אבי, האלהים הוא העושה זאת, הוא הוא המסייעני לבלתי חשבי כבוד אבי ולהיותו כאילו הוא שכוח מלבי,
לפי''ז, מודה על שכחת כבוד אביו. ולא על שכחת אחיו שכנראה לא התגעגע אליהם (אז אולי היה יותר מדוייק לכתוב רק 'אבי')
 

הערשלה

משתמש ותיק
הביננו אמר:
 
הערשלה אמר:
הנה כדי לקיים רצון קונו היה מוכרח להשכיח מלבו כבוד אביו אף שהיה מוצא א"ע בכל רגע מחוייב לכבדו ולבשר לו הבשורה הטובה, מ"מ מצד קיום רצון קונו הנבואית היה מצווה ומוכרח לרחק ממחשבתו כבוד אביו, והיה נותן תודה לעליון ית' הנותן לו עוז ותעצומה בנפשו ועומד על ימינו לסייעו לבטל רצון נפשו מפני רצון קונו, ולהשליך כבוד אביו מנגד כדי לקיים גזירת עליון, לכן קרא את בנו מנשה לאמר כי נשני אלקים את כל בית אבי, האלהים הוא העושה זאת, הוא הוא המסייעני לבלתי חשבי כבוד אבי ולהיותו כאילו הוא שכוח מלבי,
לפי''ז, מודה על שכחת כבוד אביו. ולא על שכחת אחיו שכנראה לא התגעגע אליהם (אז אולי היה יותר מדוייק לכתוב רק 'אבי')

עיין בסוף הדברים דלעיל:
"ואמר כל בית אביו לכלול כל המצורפים לאביו, כי כולם היו שוים בעיניו לטובה, ולא היה לו שום טינא בלב על כל מה שעשו לו כאמרו אח"כ אליהם, לא אתם שלחתם אותי הנה כ"א האלהים".
 

שלו'

משתמש ותיק
הביננו אמר:
נשני לשון שכחה (כמו שכתב רבנו בחיי בן אשר ''מזה קורין ז"ל בית אביה של אשה בי נשא כלומר בית השכחה על שם הכתוב (בראשית ב, כד): "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" וכן האשה בבעלה:)

בקריאת השם מנשה בא יוסף להודות על שעלה לגדולה ובכך השכיח את עמלו / צערו שהיה בבית הסוהר.
אך מה פרוש 'בית אבי' , האם יוסף מודה על שכחת בית אביו ? 
מונח בזכרוני מלפני שנים רבות ששמעתי מג"א שליט"א לישב, [כעת אני מהרהר שלכא' זה לא ע"ד הפשט, אך יש בזה מסר] שאדרבה, יוסף כל כך חשש משכחת בית אביו, לכן קרא שם בנו על כך, כדי שבכל עת שהוא יקרא בשמו, מיד יתעורר לכך שהוא עלול לשכוח, ויתחזק בזכרון וקשר בית אביו.
 
 

רחים רבנן

משתמש ותיק
הביננו אמר:
נשני לשון שכחה (כמו שכתב רבנו בחיי בן אשר ''מזה קורין ז"ל בית אביה של אשה בי נשא כלומר בית השכחה על שם הכתוב (בראשית ב, כד): "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" וכן האשה בבעלה:)

בקריאת השם מנשה בא יוסף להודות על שעלה לגדולה ובכך השכיח את עמלו / צערו שהיה בבית הסוהר.
אך מה פרוש 'בית אבי' , האם יוסף מודה על שכחת בית אביו ? 

אגב הנ"ל , מעניין שקוראים בי נשא (או נשיא לזכרוני) לבית אביה של האשה דווקא, ולא לבית אביו של האיש, אשר עליו הרי כתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אימו" .

ועיין בגמרא במעשה ד"אנשים של צורה" שבירכו את בנו של רשב"י, שמתוכן פירוש רשב"י על הברכה מבואר שהאשה כאשר הולכת לבית בעלה הרי היא "שוכחת" כביכול את שרשיה והופכת להיות כבת אצל בית בעלה.  והבנים, להיפך כונסים ופורשים כנפיהם על האשה לצרפה ל"בית אביהם". 

ולגבי התירוצים הטובים שהובאו כאן, יש לעיין בחלקם האם מתיישב עם מה שכתוב נשני "אלוקים" את כל עמלי ואת כל בית אבי, שגם "בית אבי" מתייחס ה"נשני" ל"אלוקים".
וכן יש לעיין כפי שציינתי בהודעה קודמת מהו "בית אבי" שאמר ולא אמר "אבי".

 
 

הביננו

משתמש רגיל
פותח הנושא
שלו' אמר:
מונח בזכרוני מלפני שנים רבות ששמעתי מג"א שליט"א לישב, [כעת אני מהרהר שלכא' זה לא ע"ד הפשט, אך יש בזה מסר] שאדרבה, יוסף כל כך חשש משכחת בית אביו, לכן קרא שם בנו על כך, כדי שבכל עת שהוא יקרא בשמו, מיד יתעורר לכך שהוא עלול לשכוח, ויתחזק בזכרון וקשר בית אביו.
לכאו' היה יותר מתאים לקרוא לו זכריה, ולא מנשה ע''ש השכחה.
 

עדין

משתמש ותיק
יוסף התכוון באותו שם "מנשה" להזכיר את טובתו וגם את צערו. מצד אחד הוא שמח שה' השכיח ממנו את עמלו, ומצד שני הוא עצוב שעבר כל כך הרבה זמן שהוא כבר שוכח את בית אביו.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
אור עולם אמר:
נשני לשון קפיצה - עיין רש"י שם

רש"י שם לא מפרש דבר. כוונתך על מה שכתב רש"י בפרשת וישלח לפרש גיד הנשה וז"ל: גיד הנשה - ולמה נקרא שמו גיד הנשה לפי שנשה ממקומו ועלה והוא לשון קפיצה וכן (ירמיה נא) נשתה גבורתם וכן (לקמן מא) כי נשני אלהים את כל עמלי עכ"ל.

ואם כבר פירוש אחר במילה נשני.
אבן עזרא בראשית פרק מא פסוק נא כתב: כי נשני אלהים - טעמו כי אמר. ויאמר רבי יהודה המדקדק הראשון כי נשני על משקל חנני. ויאמר רבי משה הכהן הספרדי כי הפתח תחת חירק:

וברמב"ן דברים פירש כמו שכתב האב"ע נשני לשון אמירה.

רשב"ם בראשית פרק מא פסוק נא
נשני - מן נשש. כמו חנני אלהים מן חנן. הדגש תחת אות החסרה ואילו היה מגזרת לא תנשני נשיתי טובה שהוא מחטופי למ"ד פעל. היה לו לומר נשני. כמו עבדי רמני. האיש אשר כלני רמני מן רימה את רעהו. כלנו. כלה ה' את חמתו:
 

נדיב לב

משתמש ותיק
הביננו אמר:
נשני לשון שכחה (כמו שכתב רבנו בחיי בן אשר ''מזה קורין ז"ל בית אביה של אשה בי נשא כלומר בית השכחה על שם הכתוב (בראשית ב, כד): "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" וכן האשה בבעלה:)

בקריאת השם מנשה בא יוסף להודות על שעלה לגדולה ובכך השכיח את עמלו / צערו שהיה בבית הסוהר.
אך מה פרוש 'בית אבי' , האם יוסף מודה על שכחת בית אביו ? 
 

נשני מתפרש מכמה פנים בראשונים והאחרונים.
וכפירוש רבינו בחיי כתב רבי יוסף בכור שור, והחזקוני.

ובספורנו שם כתב: כי נשני אלהים. כענין לעתיד כאמרו כי נשכחו הצרות הראשונות:
וזה לכאורה דומה למה שתירצו באשכול, בלשונות שונים. אם כי אפש"ל, שיוסף מודה על הנשכחות, ז"א הצרות שעבר כמפורט במקרא, ומנגד מצפה בעתיד, להתאחד עם בית אביו. [בספורנו לא ברב"ח]

העמק דבר פרק מא פסוק נא
ואת כל בית אבי. הודה ג"כ על שלא הי' לבו נרדף לבית אביו. כי הי' מתבלבל עי"ז מלעשות עסקיו הגדולים והא שלא השתדל באמת להודיע לאביו הוא שום שהיו החלומות אצלו כנבואה. ומוטל הי' עליו שלא לגרום ביטולם ולא יהא ככובש את נבואתו ועוד יבואר בזה לפנינו:

וזו באמת גם הערה שעומדים עליה, מדוע יוסף לא שלח לאביו שליח שיבשר לו שהוא חיי וקיים. ובאמת הרמב"ן והמפרשים עמדו וכתבו בענין זה. והנצי"ב כאן מציע שלא הודיעו, כדי שלא לכבוש את נבואתו.


עוד ראוי להעיר. אם נתבונן, מנשה נקרא על שם שכחת הצרות הראשונות, ומנגד אפרים נקרא על שם הטובות האחרונות.
ולכאורה יש בזה ללמד על מעלת אפרים שנקרא בשם חיובי מאשר מנשה שנקרא בשלילה. ואם כך מובן מה ראה יעקב צורך לשכל את ידיו ולהעדיף את אפרים. או מה שנכתב בפסוק הבן יקיר לי אפרים, שהרי לשון יקר מבטא דבר חיובי.

בראשית פרק מא
(נא) ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי:
(נב) ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי:


 

ספר וסופר

משתמש ותיק
כל הולדה באה על-ידי הסתלקות והתפשטות

וכענין הצמצום והקו

וכיון שיוסף היה צריך להיות אב חדש, כל עוד שהיה תחת יעקב ואחיו כאחד השבטים, לא היה יכול לעשות זאת, וכל מדרגתו החדשה נבעה מההסתלקות של מה שקיבל, על ידי המכירה והירידה למצרים, ורק כך, 'בארץ עניי', הוא הצליח להוליד שבטים חדשים, השייכים לגלות וגאולה

וזה ההולדה החדשה של יוסף, מנשה על ההסתלקות, הצמצום, ואפרים על שם ההתפשטות החדשה, פריה ורביה, הקו
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
אור עולם אמר:
נשני לשון קפיצה - עיין רש"י שם

ואם כבר פירוש אחר במילה נשני.
אבן עזרא בראשית פרק מא פסוק נא כתב: כי נשני אלהים - טעמו כי אמר. ויאמר רבי יהודה המדקדק הראשון כי נשני על משקל חנני. ויאמר רבי משה הכהן הספרדי כי הפתח תחת חירק:

וברמב"ן דברים פירש כמו שכתב האב"ע נשני לשון אמירה.
הא"ע והרמב"ן לא פירשו כך לשון נשני, אלא שכתבו שחסר לשון אמירה, כאילו כתוב: כי אמר נשני וגו'.
 
 

הביננו

משתמש רגיל
פותח הנושא
נדיב לב אמר:
וזו באמת גם הערה שעומדים עליה, מדוע יוסף לא שלח לאביו שליח שיבשר לו שהוא חיי וקיים. ובאמת הרמב"ן והמפרשים עמדו וכתבו בענין זה. והנצי"ב כאן מציע שלא הודיעו, כדי שלא לכבוש את נבואתו.
בתנחומא
אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו, אמר להם יהודה ראובן אינו כאן, ואין החרם מתקיים אלא בעשרה, מה עשו, שתפו להקב"ה באותו החרם, שלא יגיד לאביהם.
 

הביננו

משתמש רגיל
פותח הנושא
מדרש רבה וישלח
ה וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם, שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, לְפִי שֶׁכָּתוּב (בראשית לב, לב): וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ, בְּרַם הָכָא שָׁלֵם בְּגוּפוֹ. שָׁלֵם בְּבָנָיו, לְפִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית לב, ט): אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה, בְּרַם הָכָא שָׁלֵם בְּבָנָיו, שָׁלֵם בְּמָמוֹנוֹ, אַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי אָבוּן בְּשֵׁם רַב אַחָא תֵּשַׁע שָׁנִים הָיָה מְכַבֵּד אָבִינוּ יַעֲקֹב אֶת עֵשָׂו בְּאוֹתוֹ הַדּוֹרוֹן, בְּרַם הָכָא שָׁלֵם בְּמָמוֹנוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שָׁלֵם בְּתַלְמוּדוֹ, אֲבָל יוֹסֵף שָׁכַח, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מא, נא): כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (משלי טז, כו): נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ.

מדרש רבה - וישב
רַבָּנָן אָמְרֵי (בראשית לט, ג): וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ, וּבַסּוֹף שָׁכַח, דִּכְתִיב (בראשית מא, נא): כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי.

מה ההסבר במדרש, האם יוסף מודה לה' על שכחת תלמודו?!
או לפי רבנן מודה על שכחת ה' ?!
 

מבקש השם

משתמש ותיק
יש איזה סיפור על ר' אריה לוין והגרי"ז על הפסוק הזה

מה שזכור לי,
ר' אריה אמר לגרי"ז פשט בפסוק, משהו כעין זה:
שיוסף הודה לה', על שהוא השכיח ממנו את הצרה, של הריחוק מבית אבא
כי רק כך הוא יכול לנהל את כל הממלכה הגדולה, ולעסוק באיסוף התבואה ובשמירתה

ומרן הגרי"ז דחה את הפירוש הזה, ואמר שאסור לומר כאלו דברים וכו'
ואז ר' אריה הראה לו שהנצי"ב מוואלזין אומר כך

הגרי"ז חייך, ואמר, אכן, לסבא מותר,
אבל לא כל מה שמותר לסבא מותר לנו

נ.ב.
עיי"ש בהעמק דבר, שאומר כך על הפסוק "ואת כל בית אבי"
אבל על המילים "את כל עמלי" הוא אומר חידושים יותר נפלאים ועצומים (מעניין מה מרן הגרי"ז היה אומר על זה...)
 

רחים רבנן

משתמש ותיק
הביננו אמר:
מדרש רבה וישלח
ה וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם, שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, לְפִי שֶׁכָּתוּב (בראשית לב, לב): וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ, בְּרַם הָכָא שָׁלֵם בְּגוּפוֹ. שָׁלֵם בְּבָנָיו, לְפִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית לב, ט): אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה, בְּרַם הָכָא שָׁלֵם בְּבָנָיו, שָׁלֵם בְּמָמוֹנוֹ, אַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי אָבוּן בְּשֵׁם רַב אַחָא תֵּשַׁע שָׁנִים הָיָה מְכַבֵּד אָבִינוּ יַעֲקֹב אֶת עֵשָׂו בְּאוֹתוֹ הַדּוֹרוֹן, בְּרַם הָכָא שָׁלֵם בְּמָמוֹנוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שָׁלֵם בְּתַלְמוּדוֹ, אֲבָל יוֹסֵף שָׁכַח, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מא, נא): כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (משלי טז, כו): נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ.

מדרש רבה - וישב
רַבָּנָן אָמְרֵי (בראשית לט, ג): וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ, וּבַסּוֹף שָׁכַח, דִּכְתִיב (בראשית מא, נא): כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי.

מה ההסבר במדרש, האם יוסף מודה לה' על שכחת תלמודו?!
או לפי רבנן מודה על שכחת ה' ?!

מנין לך שלכל הדעות קריאת שם זה היתה "הודאה"?

אולי קרא ע"ש מצבו, גם אם אינו שפיר..  כמו בנימין שנקרא ע"ש הצער וכדומה.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
הביננו אמר:
נדיב לב אמר:
וזו באמת גם הערה שעומדים עליה, מדוע יוסף לא שלח לאביו שליח שיבשר לו שהוא חיי וקיים. ובאמת הרמב"ן והמפרשים עמדו וכתבו בענין זה. והנצי"ב כאן מציע שלא הודיעו, כדי שלא לכבוש את נבואתו.
בתנחומא
אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו, אמר להם יהודה ראובן אינו כאן, ואין החרם מתקיים אלא בעשרה, מה עשו, שתפו להקב"ה באותו החרם, שלא יגיד לאביהם.

כמובן שהנצי"ב ושאר הפרשנים לא הלכו במהלך המדרש. וזה אינו דבר חדש כידוע.
בכל מקרה אם יוסף השתתף בחרם שלא להודיע ליעקב ובכל זאת בסוף הודיעו ליעקב, בהכרח שהחרם היה מותנה שלא להודיעו שלא בהסכמת כולם. ואם כן שוב חוזרת השאלה מדוע יוסף לא שלח שליח לאחים שיפעל להגיע להסכמת כולם.
 

הביננו

משתמש רגיל
פותח הנושא
נדיב לב אמר:
ואם כן שוב חוזרת השאלה מדוע יוסף לא שלח שליח לאחים שיפעל להגיע להסכמת כולם.
ע''ז י''ל כמו שאמר האור החיים
ועוד אף כי אחר שעלה לגדולה חשב יוסף בלבם מיחוש ההשטמה ממנו ויתיעצו עליו לעוקרו מהעולם, וכמו כן תמצא שאמרו ז''ל (תנחומא) שרצו לעוקרו אפילו בימי גדולתו ובא גבריאל ופזרן, והגם שאמרו ז''ל (ב''ר פ' צ''א) שירדו אחריו למצרים לפדותו בדמים יקרים ישתנה הדבר אם יפדוהו הם שאז יכיר באחוותם וזולת זה עברתו שמרה נצח ולא ישכח את אשר עשו לו ויקדמו הם להורגו
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
ראשיתה של שכחה זו אנו מוצאים אצל יוסף עוד בהיותו בבית פוטיפר, כמו שמלמדנו רש"י בפרשת וישב: כֵּיוָן שֶׁרָאָה עַצְמוֹ מוֹשֵׁל, הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָבִיךָ מִתְאַבֵּל וְאַתָּה מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרְךָ, אֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב.
.
שוב מצאתי הדברים מפורשים במדרש תנחומא:
כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף אֶת עַצְמוֹ בְּכָךְ, הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁהִשְׁכִּיחַנִי בֵּית אָבִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אָבִיךָ מִתְאַבֵּל עָלֶיךָ בְּשַׂק וָאֵפֶר, וְאַתָּה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בִּשְׂעָרְךָ, הֲרֵי אֲדוֹנָתְךָ מִזְדַּוֶּגֶת לְךָ.
 

יעקב לב

משתמש ותיק
רחים רבנן אמר:
מנין לך שלכל הדעות קריאת שם זה היתה "הודאה"?

אולי קרא ע"ש מצבו, גם אם אינו שפיר..  כמו בנימין שנקרא ע"ש הצער וכדומה
וכמו גרשם בן מ"ר.

וכאן בנותנו שם מנשה, אדרבה, מבטא את תשוקתו לא להיפרד ולא לשכוח על 'בית אבי'. 
 
חלק עליון תַחתִית