בבלי אמר:שתי תשובות לי בהא [תרוויהו סברא]:
1- שבכה על זה שלא יכול לגלות ליעקב
2- שבכה מחשש שמא יוסף לא יעמוד בניסיונותיו במצריים [פוטיפר וכו'...]
הערשלה אמר:"וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו"
רש"י שם - "יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל, שהיה יודע שהוא חי".
לכאורה אם ידע מדוע בכה?
האם זה רק עניין של הזדהות עם הקושי?
או אולי סיבה אחרת אשמח לדעת
בבלי אמר:1- אולי אפשר לומר שהמילה "אותו" כוונתה איתו.
2- ועדיין אני סובר שתשובה 1 אפשרית.
לבי במערב אמר:'ויבך אותו' היינו על צערו של יעקב.
מה עוד דרוש ביאור?
הערשלה אמר:"וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו"
רש"י שם - "יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל, שהיה יודע שהוא חי".
לכאורה אם ידע מדוע בכה?
האם זה רק עניין של הזדהות עם הקושי?
או אולי סיבה אחרת אשמח לדעת
נדיב לב אמר:ויבך אותו זה בגללו. ויבך עליו זה במובן פיזי שבכה עליו כמו ויבך עליו האמור ביוסף שנפל על אביו ויבך עליו. בראשית פרק נ פסוק א.
לבי במערב אמר:'ויבך אותו' היינו על צערו של יעקב.
מה עוד דרוש ביאור?
הערשלה אמר:נדיב לב אמר:ויבך אותו זה בגללו. ויבך עליו זה במובן פיזי שבכה עליו כמו ויבך עליו האמור ביוסף שנפל על אביו ויבך עליו. בראשית פרק נ פסוק א.
לבי במערב אמר:'ויבך אותו' היינו על צערו של יעקב.
מה עוד דרוש ביאור?
עד כמה שהדבר נשמע פשוט, אבל יש כאן דבר מעניין:
1. יעקב - לא ידע - התאבל
2. יצחק - ידע - בכה ולא התאבל
3. השבטים - ידעו - לא בכו ולא התאבלו
את יעקב והשבטים הבנתי, אבל את יצחק אני מנסה להבין.
אפשר לומר כל מיני סברות, אבל המילה 'אותו' צריכה ביאור.
רש"י מפרש כדבריך "מפני צרתו" כלומר 'בגללו', אולי זה אכן הזדהות בצרתו, אבל מה שצריך להבין א"כ מדוע לא מסופר שגם האחים הזדהו ובכו על צרת אביהם?
אונקלוס תירגם "ובכא יתיה אבוהי", בדיוק כמו שתירגם בפסוק הבא "והמדנים מכרו אותו" - "ומדינאי זבינו יתיה", כלומר 'אותו' ולא בגללו, דבר זה עדיין צריך ביאור.
במבי אמר:הערשלה אמר:נדיב לב אמר:ויבך אותו זה בגללו. ויבך עליו זה במובן פיזי שבכה עליו כמו ויבך עליו האמור ביוסף שנפל על אביו ויבך עליו. בראשית פרק נ פסוק א.
לבי במערב אמר:'ויבך אותו' היינו על צערו של יעקב.
מה עוד דרוש ביאור?
עד כמה שהדבר נשמע פשוט, אבל יש כאן דבר מעניין:
1. יעקב - לא ידע - התאבל
2. יצחק - ידע - בכה ולא התאבל
3. השבטים - ידעו - לא בכו ולא התאבלו
את יעקב והשבטים הבנתי, אבל את יצחק אני מנסה להבין.
אפשר לומר כל מיני סברות, אבל המילה 'אותו' צריכה ביאור.
רש"י מפרש כדבריך "מפני צרתו" כלומר 'בגללו', אולי זה אכן הזדהות בצרתו, אבל מה שצריך להבין א"כ מדוע לא מסופר שגם האחים הזדהו ובכו על צרת אביהם?
אונקלוס תירגם "ובכא יתיה אבוהי", בדיוק כמו שתירגם בפסוק הבא "והמדנים מכרו אותו" - "ומדינאי זבינו יתיה", כלומר 'אותו' ולא בגללו, דבר זה עדיין צריך ביאור.
מי אמר שיעקב לא ידע....
יונתן בן עוזיאל כותב על הפסוק טרף טרף יוסף:
וְאִשְתְּמוֹדְעָהּ וַאֲמַר פַּרְגוֹד דִבְרִי הִיא לָא חֵיוַת בָּרָא אֲכַלְתֵּיהּ וְלָא עַל יַד בְּנֵי נְשָׁא אִתְקְטֵיל אֶלָא חָמִי אֲנָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְאִיתָּא בִּישְׁתָּא קַיְימָא לְקִבְלֵיהּ
ובכלל הוא לא מפרש ויבך אתו אביו - שאביו בכה אלא שיעקב בכה בגלל יצחק אביו.
וְקָמוּ כָּל בְּנוֹי וְכָל נְשֵׁי בְנוֹי וַאֲזָלוּ לְמִנַחֲמָא לֵיהּ וְסָרִיב לְקַבָּלָא תַּנְחוּמִין וַאֲמַר אֲרוּם אֵיחוּת לְוַת בְּרִי כַּד אָבֵילְנָא לְבֵי קְבוּרְתָּא וּבְכָא יָתֵיהּ בְּרַם יִצְחָק אָבוֹי
לבי במערב אמר:כיון דעסקינן בפשש"מ - גאָר בפשטות:
רחמי האב על הבן, ואין רחמי הבנים על האב.
הערשלה אמר:לבי במערב אמר:כיון דעסקינן בפשש"מ - גאָר בפשטות:
רחמי האב על הבן, ואין רחמי הבנים על האב.
קצת חריף לומר כך על השבטים הק', עדיף להביא לכך מקור.
ציון הלא תשאלי אמר:בעל המשיבת נפש מבאר נפלא את העניין, ובכך יוסר המבוכה : "ויבך אותו אביו" - [פירש"י יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב] אבל לא היה מתאבל עליו שידע שעודנו חי כו'. יש תמיה מה בא לנו לספר בזה, וכי יש חידוש שיבכה אדם על צער בנו, או אם היה חידוש שלא היה מתאבל על בן בנו אפילו היה מת והלא אין מתאבלין על בן בנו.
ונ"ל שדבר חידוש בא להשמיענו שיצחק ג"כ קיים המצות והתורה ובפרט במושכלות, כי בודאי מן התורה אין הזקן מתחייב להתאבל על בן בנו, אכן מדרבנן חייב משום כבוד בנו כמבואר בסמ"ג בהלכות אבל, ודוקא בפני בנו ושלא בפני בנו לא. ומזה בא הסיפור שראה בצער בנו והיינו בפני בנו וא"כ היה ראוי שיתאבל עמו, אך משום שידע אסור להתאבל שלא להקדים הפורענות.
בבלי אמר:1- אולי אפשר לומר שהמילה "אותו" כוונתה איתו.
2- ועדיין אני סובר שתשובה 1 אפשרית.
נדיב לב אמר:ויבך אותו זה בגללו. ויבך עליו זה במובן פיזי שבכה עליו כמו ויבך עליו האמור ביוסף שנפל על אביו ויבך עליו. בראשית פרק נ פסוק א.