נס חיבור האבנים לצורך מה ?

פרדס יוסף

משתמש רגיל
דומה כי אין מי שלא מכיר את דברי חז''ל בגמרא חולין צ''א ב' הביאם רש''י על אתר -
וַיָּשֶׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו – עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב סָבִיב לְרֹאשׁוֹ, שֶׁיָּרֵא מִפְּנֵי חַיּוֹת רָעוֹת (בראשית רבה סח,יא). הִתְחִילוּ מְרִיבוֹת זוֹ עִם זוֹ: זֹאת אוֹמֶרֶת "עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק אֶת רֹאשׁוֹ", וְזֹאת אוֹמֶרֶת "עָלַי יַנִּיחַ". מִיָּד עֲשָׂאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶבֶן אַחַת, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק יח): "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (חולין צ"א ע"ב).

ואנכי לא הבנתי לצורך מה נעשה נס כה גדול בשינוי הטבע ? אם לצורך יעקב מאי איכפת ליה, אם לצורך האבנים גם כן מה איכפת ליה שיהיו מריבות זו עם זו.
מצינו שבמתן תורה רבו ההרים על מי יתן הקב''ה את התורה ולא מצינו שנעשה נס כזה. ומדוע כאן נעשה נס כה גדול.
 

אוהב שלום

משתמש ותיק
שמעתי מידיד להוסיף ולשאול הרי לבסוף לא הניח את הראש על האבן אז מה המטרה בחיבור?

[זה רק היה מרזב סביב, ולא מתחת]
 

נתנאל_ב

משתמש ותיק
שמעתי בימי חורפי בשם הגר"י ארנברג שליט"א, שזה נהיה ממילא, כי בעצם שורש העולם כולו אחד, מהקב"ה, ומה שיש חילוקים בין חפצים ודברים הוא משום שיש לכל אחד תפקיד מוגדר בבריאה, ולכן הוא דבר לעצמו, וכן כל מה שאבנים הן מופרדות, כי זו נועדה לבניין, זו שייכשל בה פלוני, זו לאלמוני, וכו' כל אחת לתפקידה. אבל כאן שכל האבנים חפצו באותה מטרה במהותן, הרי שממילא בטלה סיבת פירודן מלכתחילה, והפכו לאחת ממילא. ודפח"ח.
 

אוהב שלום

משתמש ותיק
נתנאל_ב אמר:
שמעתי בימי חורפי בשם הגר"י ארנברג שליט"א, שזה נהיה ממילא, כי בעצם שורש העולם כולו אחד, מהקב"ה, ומה שיש חילוקים בין חפצים ודברים הוא משום שיש לכל אחד תפקיד מוגדר בבריאה, ולכן הוא דבר לעצמו, וכן כל מה שאבנים הן מופרדות, כי זו נועדה לבניין, זו שייכשל בה פלוני, זו לאלמוני, וכו' כל אחת לתפקידה. אבל כאן שכל האבנים חפצו באותה מטרה במהותן, הרי שממילא בטלה סיבת פירודן מלכתחילה, והפכו לאחת ממילא. ודפח"ח.

עיין במהר"ל
 

פרדס יוסף

משתמש רגיל
פותח הנושא
נתנאל_ב אמר:
שמעתי בימי חורפי בשם הגר"י ארנברג שליט"א, שזה נהיה ממילא, כי בעצם שורש העולם כולו אחד, מהקב"ה, ומה שיש חילוקים בין חפצים ודברים הוא משום שיש לכל אחד תפקיד מוגדר בבריאה, ולכן הוא דבר לעצמו, וכן כל מה שאבנים הן מופרדות, כי זו נועדה לבניין, זו שייכשל בה פלוני, זו לאלמוני, וכו' כל אחת לתפקידה. אבל כאן שכל האבנים חפצו באותה מטרה במהותן, הרי שממילא בטלה סיבת פירודן מלכתחילה, והפכו לאחת ממילא. ודפח"ח.

במחילה, ומדוע במתן תורה לא היה כך ?
 
 

אור החכמה

משתמש ותיק
אוהב שלום אמר:
נתנאל_ב אמר:
שמעתי בימי חורפי בשם הגר"י ארנברג שליט"א, שזה נהיה ממילא, כי בעצם שורש העולם כולו אחד, מהקב"ה, ומה שיש חילוקים בין חפצים ודברים הוא משום שיש לכל אחד תפקיד מוגדר בבריאה, ולכן הוא דבר לעצמו, וכן כל מה שאבנים הן מופרדות, כי זו נועדה לבניין, זו שייכשל בה פלוני, זו לאלמוני, וכו' כל אחת לתפקידה. אבל כאן שכל האבנים חפצו באותה מטרה במהותן, הרי שממילא בטלה סיבת פירודן מלכתחילה, והפכו לאחת ממילא. ודפח"ח.

עיין במהר"ל
גור אריה למהר"ל בראשית פרק כח
דע כי מעלת יעקב מעלה נפרדת ומיוחדת מאוד, ידוע לחכמים ולמשכילים בחכמה שהיה קדוש ונבדל מכל עניני העולם, ולפיכך נאמר אצלו (ישעיה כט, כג) "והקדישו את קדוש יעקב", נקרא השם יתברך "קדוש יעקב" על שם שהיה יעקב הקדוש והנבדל, ודבר זה ידוע למשכילים בענין יעקב. ודבר שהוא קדוש ונבדל הוא דבר שלא יתחלק, והוא אחד, כאשר ידוע לחכמים. וידוע כי יעקב עיקר האחדות, ולפיכך אמרו בני יעקב אל יעקב 'כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבינו אלא אחד' (פסחים נו.). ומפני זה היה המחלוקת של האבנים, כי דבר שהוא נבדל הוא אחד מכל צד, ולא יצטרף אליו רבוי כלל רק אחדות, לכך היה המריבה 'עלי יניח צדיק את ראשו':
והבן למה היה רוצים שיניח הצדיק את הראש, כי שם הנשמה של יעקב קדושה ונבדלת, ואין ראוי לה רק דבר אחד כמו שראוי לדבר שהוא שכלי, והשכלי הוא מתייחס ומצטרף אל כל החלקים הפרטים בענין אחד, שאינו מחולק השכלי להיות מתייחס אל זה במקצת ואל זה בקצת, שאם כן היה מתחלק, ואין חלוק ורבוי בשכלי, רק אחדות גמור, ולכך מצטרף אל אחד, ולא אל רבוי. ובשביל כך היה מריבה, כי היה כאן רבוי גשמיים - הם האבנים - אשר הניח תחת מראשותיו, שזה אמר 'עלי יניח צדיק את ראשו' כי הדבר השכלי יש בו אחדות ואין בו רבוי, וכאן מפני רבוי האבנים היה מחלוקת. אבל בדבר שהוא גשמי שייך שפיר רבוי, כי הגשם מתרבה. ולפיכך עשאן הקדוש ברוך הוא אחד, כי השכל מצטרף אל רבוי הפרטים במה שהם דבר אחד, לכך נבלעו כאחד, ואז היו מצטרפים תחת ראש יעקב. ובין שתאמר כי כך היה בפועל שנעשו כל האבנים אבן אחד, ודבר זה אין פלא ואין ראוי להפליא על זה, ובין שנאמר שבעת המראה היו אבן אחד כאשר עלה יעקב במעלתו, ואחר כך חזר להיות [כמו] (כמ) בראשונה, כמו הרבה נסים שהיה המטה לנחש (שמות ד, ג) שחזר לקדמותו (שם שם ד), אין הפרש. ואף על גב כי מה שכתב "ויקח האבן" אחר שהקיץ משנתו, מפני שהיו אבן אחת כשהיו מראשותיו - קרא אותם על שם זה:
[ומעתה אל יקשה לך שאין דעת באבנים לומר 'עלי יניח צדיק ראשו', שאם היה הדבר הזה שהיו חולקים מצד הבחירה על ידי שכל בלבד - היה זה קשיא הרי אין דעת וחכמה באבנים, אבל אין הדבר כך, רק מה שהיו האבנים אומרים 'עלי יניח צדיק ראשו' בשביל ריבוי האבנים מצד עצמם, שאמר כל אחד 'עלי יניח צדיק ראשו', ודבר כזה נעשה אף בדבר שהוא בלתי בעל שכל, כמו כל הדברים הטבעים פועלים לפי טבעם, אף אם אין בהם דעת. וכך תאמר גם כן שהיו פועלים אלו אבנים, אחר שכך ראוי לפי הענין אשר ראוי ליעקב, ואין חילוק בזה - שהדברים הטבעים פועלים בטבע מה שראוי להם, ופעולה זאת הוא שלא בטבע, כי באותו לילה כל מעשיו ופעולותיו היו למעלה מן הטבע, לכך היו האבנים פועלים באשר ראוי בפעולה בלתי טבעית, כי כן היה ענין יעקב באותו לילה ענין בלתי טבעי: 
 

נתנאל_ב

משתמש ותיק
פרדס יוסף אמר:
במחילה, ומדוע במתן תורה לא היה כך ?
במחילה כפולה, למה שיהיה כך במתן תורה?
וכי כל הבריאה רצתה אז משהו אחד?
הרי לכל אחד יש תפקיד נפרד גם אחרי מתן תורה, זה למצווה זו וזה למצווה זו, וכו'.
 

אור החכמה

משתמש ותיק
לענין אמר:
ראיתי בספה"ק, סימן לבנים לי"ב שבטי יה.
כלי יקר בראשית פרק כח
ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וגו'. אחר שנודע לו כי מקום זה יהיה בית אלהים המכהה גלגל חמה, על כן לקח מן אבני המקום וישם אותם שומר לראשו להראות חבת הקודש שעליהן כמו שנאמר (תהלים קב טו) כי רצו עבדיך את אבניה. ולקח שנים עשר אבנים כנגד שנים עשר שבטים כדאיתא במדרש (בראשית רבה סח יא) והיו האבנים מריבות כל אחד אמר עלי יניח צדיק ראשו עד שנעשו לאבן אחת, רמז לעתיד על דרך שכתב הרב המורה שלכך העלים הקדוש ברוך הוא מקום זה שיהיה מקום מקדש והיכל מלך כדי שלא יהיה מריבה בין השבטים כי כל שבט ירצה במקום המקודש ההוא, ומפני השלום נאמר (דברים יב ה) אשר יבחר ה' מכל שבטיכם וכתיב (שם פסוק יד) כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך הא כיצד אלא שבשעה שקנה דוד את הגורן מן ארונה היבוסי גבה את הכסף מכל השבטים, וכן פירש רש"י שם, ואם כן מריבה זו שהיתה בין האבנים ונעשו לסוף אבן אחת זה היה אות ומופת על העתיד, שככה תהיה מריבה בין אבני נזר שנים עשר שבטי יה, כי כל שבט יאמר עלי יניח צדיקו של עולם ראשו זה בית המקדש שנאמר בו מרום מראשון מקום מקדשנו (ירמיה יז יב) ולסוף נעשו לאבן אחת על ידי שגבה דוד הזהב מן כולם. ועל אבן זה נאמר (זכריה ד ז) בבנין שני והוציא את האבן הראשה רצה לומר אותו שהיה מראשותיו של יעקב הוציאו ליסד בו את היכל ה', ועשה יעקב ממנו מטה לשכב עליו להיות סימן שזה יהיה מטתו שלשלמה מלך שהשלום שלו, כמו שפירש רש"י בשיר השירים (ג ז) על פסוק הנה מטתו שלשלמה:

ירח האיתנים (בתוך שו"ת איתן האזרחי) מסכת חולין דף יג עמוד ב
שם בגמרא כתיב ויקח מאבני המקום ויקח את האבן מלמד שהיו האבנים מריבות זע"ז כל אחת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו תנא וכולן נבלעו באחת. ומקשין העולם שהוא תמוה ביותר שמסיים במסקנא בלשון תנא דמשמע דהוא ענין בפני עצמו, הא עדיין לא סליק תירוציה במאי דמשני שהיו האבנים מריבות זע"ז עד דמשני שנעשו אבן אחת כו' ע"ש.
ונלע"ד בדרך הפשוט, דהנה איתא במדרש [ב"ר סח, יא] ויקח מאבני המקום כמה אבנים נטל, פליגי בה ר"י ור' נחמיה ורבנן, ר"י אומר י"ב אבנים נטל אמר כך גזר הקדוש ברוך הוא שהאבות יעמדו י"ב שבטים אברהם לא העמידן יצחק לא העמידן אני אם מתאחזות זה לזה אעמיד ואם לא כו' וכיון שנתאחזו ידע כו'. רבי נחמיה אמר שלשה אבנים נטל, אמר אברהם יחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו יצחק כו' וכיון. ורבנן אמרי שני אבנים נטל אברהם יצא ממנו פסולת ישמעאל כו' ע"ש, וחד אמר עשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות כו'. והקשה היפה תואר למ"ד י"ב אבנים נטל לידע אם יעמוד י"ב שבטים קשה וכי האחוה גורם הא החלוקה גורם, וא"כ הוי ליה ליקח אבן אחת לסימן אם יחלוק לי"ב חלקים יעמיד י"ב שבטים ואם לאו כו', ע"ש מה שתירץ לידע אם יהיה לגוי אחת.
ונלע"ד לתרץ קושיות היפה תואר בדרך פשוט, דע"כ היה צריך ליקח י"ב אבנים לסימן דאפשר לומר שהיה יעקב אבינו מתיירא ליקח אבן אחת פן לא יחלוקו משום האי טעמא שיניח צדיק את ראשו עליו ובוודאי לא היו מחלקין. אך עדיין קשה מה הועיל שלקח י"ב אבנים לסימן מנא ידע שהאחוי היה משום שיעמיד י"ב שבטים, דלמא היה האחוי משום שהיו מריבות שיניח עליו ראשו ואם כן עדיין לא הואיל כלום עם הסימן שעשה. אך אפשר לומר סברא נכונה, דבזה היה יעקב אבינו יודע שהיה עשאן האבנים הנ"ל כמין מרזב סביב לראשו, והשתא היה יכול לידע באם שיבלעו כולם באבן התחתון שהיה מונח תחת ראשו, ע"כ היה האחוי משום עלי יניח כו' ואם יתאחו ויהיו עומדים כמין מרזב סביב לראשו ע"כ יהיה הטעם משום שיעמיד י"ב שבטים.
והשתא יתורץ בעזה"י בטוב טעם ודעת, דאפשר לומר דהגמרא מקשה קושיות בעל היפה תואר ז"ל כתיב מאבני המקום והדר כתיב ויקח את האבן דמשמע שהיה לקח מתחלה אבנים רבים כמ"ד י"ב לסימן ואח"כ נעשו אבן אחת, הוי ליה לכתוב שלקח אבן אחת והדר ויקח מאבני לידע כשיחלוקו לי"ב אבנים כמו שהקשה היפה תואר וכי האחוי גורם כו'. לכך משני מלמד שהיו אבנים מריבות זה עם זה כל אחד אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, ואם כן היה יעקב אבינו מתיירא ליקח אבן א' לסימן דע"כ לא יתחלקו משום הך טעמא. אך קשה קושייתי דמה הועיל במה שלקח י"ב אבנים ויתאחו וכנ"ל דלמא יהיה האיחוי משום האי טעמא דעלי יניח כו', לזה משני תנא וכולן נבלעו באחת, והכי פירושו באם שהיה האיחוי משום האי טעמא דגמ' היו כולן נבלעין באחת, ואם כן היה יכול יעקב ע"ה לעשות סימן טוב וכמש"ל על הקושיא יפה תואר הנ"ל.
והשתא אתי שפיר מה שאמר בלשון תנא דע"כ הוא ענין בפני עצמו, ובא לתרץ קושיא חיצונה שקשה לפי תירוצו של הגמרא וכנ"ל ולא תפתר שהגמרא מקשה בדרך פשוט מפני מה נבלעו ונעשו אבן אחת, דאם היה מקשה כך ע"כ לא היה מחלק התירוץ לשנים ולשנות בלשון תנא. והשתא יובן גם כן דקדוק במה שפירש"י בחומש עשאן כמין מרזב כו' מיד נעשו אבן א', ובגמרא תנא בלשון וכולן נבלעו באחת, דהוא תמוה ביותר במה ששינה רש"י מלשון הגמרא. אך לפי מה שכתבתי לעיל יתורץ בעזה"י דהגמרא תנא באם היה הטעם משום עלי יניח כו' כתירוץ הגמרא היו כולן נבלעין בא' לתרץ הקושיא, שהקשיתי מנא ידע יעקב באמת שיעמיד י"ב שבטים וכנ"ל. אבל באמת שנתאחו כמין מרזב לידע שיעמיד י"ב שבטים, ואם כן פירש"י שפיר מיד נעשו אבן אחת ונשארו כמין מרוב סביב ראשו ודו"ק.
 

אור החכמה

משתמש ותיק
הקדמה לבית הבחירה למאירי
וזאת הכונה אצלי במה שרמזו במדרשות על שלמות יעקב אבינו ושבהיותו בדרך היו לו מונעים רבים מן הצרות והטרדות כמו שנודע מהעוני ומן ענוי הדרך ומפחד רדיפת האויבים ואמר שבעת התבודדו ועלותו במדרגה הנכבדת נהפך לבב כל מונע ונכנע לרצונו ואמר עלי יניח צדיק זה ראשו עד שהתאחדו כל המונעים ושבו אצלו להפך טבעם עד שנכנעו לכונתו והתחברו בלב אחד תחת מראשותיו להכנע מתחת לראשו בעזרת יד אלהיו הטובה עליו והיות שבירתם וכניעתם מזבח לה' הנראה אליו כמאמר זבחי אלהים רוח נשברה:

עקידת יצחק בראשית שער כה (פרשת ויצא)
ועתה ראה איך קרה לו ליעקב אבינו ע"ה זה הענין רצוני שכבר היו לו עיונים רבים ונכבדים בנויים לתלפיות על הקדמות שכליות אמיתיות במציאות האל יתב' ואחדותו ופשיטותו ואופן השגחתו והנהגתו זה המציאות שיעור מה שאפשר אל השכל השגתו, ושלמותו זה הביאו לשהערה עליו רוח ממרום להשיג ולהשכיל גדולות ונפלאות אשר לא ידעם ושחשבם בעיונם היותם בענין אחר. וזה מה שיורשם מאד בספור זה במה שחוזר לזכור יציאת יעקב מבאר שבע ומגיד פגיעתו במקום ההוא ולינתו בו. ומזכיר שלקח מאבני המקום ושם מראשותיו. ובשכבו שם חלם החלום הנכבד והנורא ההוא אשר עליו אמר בהקיצו אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי ויירא ויאמר מה נורא כו' ושלסוף לקח את האבן אשר שם מראשותיו וירימה מצבה וכל הענין ההוא המגיד גודל המושג לו שם ועוצם מעלתו כי לא יתכן שדברה תורה לשון הבאי בזכרון פרטים כאלו אם לא יועילו דמאי איכפת לן אם שם מראשותיו מאבני המקום או ששמה על כרים וכסתות. וגם לא דברו חכמים לשון הבאי כשאמרו שהאבנים הללו היו מריבות זו עם זו (חולין צ"א ב). לומר עלי יניח צדיק זה ראשו עד שנעשו אבן אחת דכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. וגם כמו שאמר שם וחזר ונשנה במדרש שוחר טוב בשיר של פגעים (תהלים צ"א) רבי נחמיה אומר שלשה אבנים היו אמר אם האל מיחד שמו עלי כמו שיחד על אבותי יעשו שלשתן אחת ועמד ומצאן אחת.
ואני הנני רואה אותו מתפרש היטב כשיהיה הכל פונה אל התל שהיינו פונים אליו:
ויצא יעקב מבאר שבע כו' להיות הקורות אותו בדרך הזה ענינים נפלאים עקריים ושרשיים לשלמות האדם והצלחתו וראויין ליסמך אל קבלתו הברכות מפי בית דין של מעלה ומטה כמו שאמרנו בשער הקודם חזר ליחד להם ספור בפני עצמו וכבר נודע מה שאמרו חז"ל שנטמן בבית שם ועבר ארבעה עשר שנה (מגילה י"ז א) כמו שהוכיחו ממספר שניו והוזכר בפרש"י זכרונו לברכה (ס"פ תולדות) אשר מזה נמשך כי בצאתו משם באוצר בלום מלא חכמות עיוניות היה מוכן לשתקראנה לו נוראות כאלה והוא אומר ויפגע במקום כו' ואם שפשוטו במקומו עומד וזה המקום אשר נקרא שמו יתברך עליו כמו שיתבאר כבר נודע ממקרי האבות שעם היות דברים קורין אותם לשעה גם כן היו רומזים לענינים גדולים ונפלאים אם להווה אם לעתיד לזה הוא נכון לומר כי ויפגע במקום ירמוז אל העיון באלהיות על דרך שאמרו ז"ל ברוך המקום (שבת י"ג ב) ולהיות הדרוש הזה זר ונפלא מאד מהשכל האנושי הוא מה שנאמר בו ויפגע במקום שהוא כנוי אל הקצור בהשגה וכמו שאמר הציץ ונפגע (חגיגה י"ד ב): 
ובמדרש (ב"ר פר' ס"ח) ויפגע במקום מלמד שבקש לעבור ונעשה לו העולם ככותל הנה רמזו אל תשוקתו אל השגת אלו האמתיות ועמידת המונעים ההיולאניים לפניו עד שפגע במקום לפי הענין השני שדרשוהו ז"ל (ברכות כ"ו ב) מלשון תפלה כי על זאת יתפלל כל חסיד לנותן השלמות ב"ה. ובהכינו עצמו בעיון ובמעשה מן השמים ירחמו ויסייעו בשלמותו עד אשר ישיג המשיג בפתע את אשר נתאוה אליו והוא הענין הג' אשר דרשו חז"ל (חולין שם) ויפגע במקום מלמד שקפצה לו הארץ דכלהו אתנהו ביה.
ואמר וילן שם כי בא השמש כי מתחלה באה שמשו ולא זרח עליו אור אלו האמתיות עד הנה.
ויקח מאבני המקום כו'. אמר שהזמין עצמו אל אותו השלמות במה שכבר לקח מאבני המקום והם ההקדמות האמתיות וההנחות הצודקות אשר הם אבנים שלמות אבנים יקרות שעליהם הוסד הדרוש הנפלא ההוא המכונה בכאן במקום לפי מנהג חז"ל. וישם מראשותיו שהשכיל אותם כלן והוליד מכללם אמיתת מה שאפשר להוליד וראה שכלן צריכות אל הלימוד ההוא ואם אחת מהנה יפול מהבנין והוא אמרו ז"ל שהיו מריבות זו עם זו וכו' כי על זה הדרך כבר אפשר לכל אחד מהם ליטול את השם ולומר שעליה תבנה ותכונן הבניה והגזרה ההיא אבל בבחינת הדרוש עצמו בכללו כולן מופת אחת הנה ולזה אמרו שנעשו כלן אבן אחת ע"פ הכתוב שאמר ויקח את האבן אשר שם וכו' הלא תראה שחכמי הפילוסופיא הוצרכו אל כ"ו הקדמות שזכרן הרב המורה בתחלת חלק ב' וכלן לבאר מציאות השם ית' אחדותו ופשיטותו וכלן מתקשרות יחד להעשות מופת חותך אל אלו הדרושים כמו שנתבאר שם וגם מי שאמר ג' אבנים היו כיוון אל ג' חלקי החכמה לימודית טבעית ואלהית המעיינות בג' חלקי המציאות אשר בהסכמתם יחד במופתיהם יתקיים השכל במושגיו. ורבנן אמרי מיעוט אבנים שתים ועמד ומצאן אחת (שוח"ט שם) כוונתן לחלוק החכמה לפחות אל הטבע ואל מה שאחר הטבע והכל הולך דרך אחת: 

נחלת יעקב בראשית פרק כח
(יא) ויקח מאבני המקום. במדרש (ב"ר סח, יא): רבנן אמרי מיעוט אבנים שנים. אברהם יצא ממנו פסולת [ישמעאל וכל בני קטורה], יצחק יצא ממנו פסולת [עשו וכל אלופיו], אני אם מתאחדות ב' אבנים זו לזו יודע אני שאין יוצא ממני פסולת וכו', והוא תמוה. וגם מה שאמרו (חולין צא ב) שהיו האבנים מריבות זו עם זו, זה אומר עלי יניח צדיק את ראשו וכו', והוא תמוה.
ונראה שדברים אלו נראו לו במראה. דאבן נאמר על ישראל, כדכתיב בפ' ויחי (מט, כד) משם רועה אבן ישראל, כי אבן הוא לשון יסוד. והראה לו שעתידין ישראל לחלק לב' ממלכות יהודה ואפרים, כדכתיב (יחזקאל לז, טז): "(לקח) [קח] עץ אחד וכתוב עליו ליהודה וגו', ועץ אחד וכתוב עליו ליוסף וקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים". וידוע שכשיש מחלוקת בישראל עלולים לאבדון, כדכתיב (הושע י, ב) חלק לבם עתה יאשמו, ואלולי זכותא דיעקב לא היינו מתקיימים ח"ו בעת המחלוקת. וזהו שהראה לו שני אבנים, כלומר שאבן ישראל יתחלק לשנים. ולכך אמרו בלשון מליצה שכל אבן אמר עלי יניח צדיק ראשו, כלומר שעיקר מחלוקתן לא יהיה על עסקי עוה"ז ח"ו, רק על מילי דשמיא. וכל אחד אומר "עלי יניח צדיק ראשו", והיינו צדיקו של עולם, זה הקדוש ברוך הוא, שכל אחד אמר שהוא חשוב יותר אצל הקדוש ברוך הוא. והראה לו במראה הנבואה שלבסוף נתאחדו כדכתיב (יחזקאל לז, יט) "והיו לעץ אחד". וזה היה מאמר יעקב, שאם יתאחדו לא יהיה בהם פסולת, מה שאין כן אם היו נשארים במחלוקתן, בודאי שהיה עכ"פ לפסולת:
 

כי הם חיינו

משתמש ותיק
בראשית רבה פרשת ויצא
ויקח מאבני המקום, ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן, ר' יהודה אמר שנים עשרה אבנים נטל כך גזר הקדוש ברוך הוא שהוא מעמיד שנים עשר שבטים, אמר אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים, רבי נחמיה אמר נטל ג' אבנים אמר, אברהם יחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו, יצחק יחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו ואני אם מתאחות הן ג' אבנים זו לזו יודע אני שהקב"ה מיחד שמו עלי, וכיון שנתאחו ידע שהקב"ה מיחד שמו עליו,
 

אור החכמה

משתמש ותיק
אוהב שלום אמר:
רואים שקוף אמר:
אוהב שלום אמר:
הרי לבסוף לא הניח את הראש על האבן
לא זוכר היכן ראיתי, אך מבואר שחוץ מהמרזב שם גם תחת ראשו

יש"כ.
אבל בחז"ל נראה שהדגש הוא על המרזב שמגן מחיות.
מזרחי (רא"ם) בראשית פרק כח
[וישם מראשותיו] עשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות. בבראשית רבה (בראשית רבה סח, יא). דאם לא כן מאי "מאבני" דמשמע טובא, בחד סגי. ואם תאמר, מנא ליה לומר שלקח אבנים הרבה, דילמא ויקח אבן אחת מאבני המקום הוא דקאמר, והיינו דכתיב בתריה (פסוק יח) "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו". כבר תרצו התוספות בפרק גיד הנשה (תוספות חולין צא ב ד"ה כתיב) שזהו לפי פשוטו של מקרא, אבל לפי מדרשו לא היה לו לכתוב אלא 'ויקח אבן' כמו (שמות יז, יב) "ויקחו אבן וישימו תחתיו", שהרי הכתוב לא בא לסתום אלא לפרש, אלא מדכתיב "מאבני" שמע מיניה אבנים טובא הוו. אבל מה שאמרו בפרק גיד הנשה: "כתיב 'ויקח מאבני המקום' וכתיב (פסוק יח) 'ויקח את האבן' אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן האבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו, תנא וכלן נבלעו באחת". ופירש רש"י: "נעשו אבן אחת", דמשמע שאותן האבנים לא היו סביב ראשו להגן עליו מפני חיות רעות, דאם כן מאי "עלי יניח צדיק זה ראשו" דקאמר, הא לא הניח ראשו בשום אחת מהן, אלא הסתיר ראשו לתוך סביבם שלא יטרפוהו חיות רעות ואם היה מניח ראשו על שום אחת מהן מה תועלת בסבוב האבנים, הרי החיות היו טורפות אותו. וצריך לומר שהן אגדות חלוקות. אלא שאם כן לא היה לו לרש"י ז"ל לחבר שתיהן כדמות אגדה אחת, לומר מתחלה עשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות, שהיא האגדה של בראשית רבה, ולסיים בה "התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו" כו', שהיא האגדה של גיד הנשה, מאחר שהן חלוקות. לפיכך על כרחינו לומר שפירוש "עלי יניח צדיק זה ראשו", עלי יסמוך צדיק זה ראשו, שאף על פי שכלן היו סביב לראשו, מכל מקום אותה האבן שקדקדו נוגע בה מבפנים היא יותר מעולה משאר האבנים, שהן לצד קדקדו, שאינן נוגעות לראשו. אי נמי, אותה האבן ששם תחת ראשו לא היתה מהמרזב אלא אבן אחרת היתה לפנים מהמרזב, ואפילו הכי היו מריבות זו עם זו, זאת אומרת כו' מפני שכל אחת מאבני המרזב היתה רוצה להיות תחת ראש הצדיק לפנים מהמרזב. 

מהרש"א חידושי אגדות מסכת חולין דף צא עמוד ב
עלי יניח צדיק ראשו כו'. בב"ר מפורש שעשאן כמין מרזב כו' כפרש"י בחומש והוא שהניח מלמטה אבן אחד להניח ראשו עליו וסביב אותו האבן הניח הרבה אבנים בגובה מג' צדדים עד שנעשו ג' דפנות כמין מרזב שיש דף א' מלמטה וג' דפנות מצדדין התחילו כל אבנים מריבות עם אותו אבן שהניח מלמטה כל א' אומרת עלי יניח צדיק את ראשו עד יכלך נבלעים באבן א' ר"ל שכולן נבלעו באותה אבן אחת שלמטה כדי שיניח ראשו על כלן ודברי הרא"ם בזה אינם מבוררים ואין להאריך:
 
 

הצעיר שבחבורה

משתמש ותיק
פרדס יוסף אמר:
דומה כי אין מי שלא מכיר את דברי חז''ל בגמרא חולין צ''א ב' הביאם רש''י על אתר -
וַיָּשֶׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו – עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב סָבִיב לְרֹאשׁוֹ, שֶׁיָּרֵא מִפְּנֵי חַיּוֹת רָעוֹת (בראשית רבה סח,יא). הִתְחִילוּ מְרִיבוֹת זוֹ עִם זוֹ: זֹאת אוֹמֶרֶת "עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק אֶת רֹאשׁוֹ", וְזֹאת אוֹמֶרֶת "עָלַי יַנִּיחַ". מִיָּד עֲשָׂאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶבֶן אַחַת, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק יח): "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (חולין צ"א ע"ב).


ואנכי לא הבנתי לצורך מה נעשה נס כה גדול בשינוי הטבע ? אם לצורך יעקב מאי איכפת ליה, אם לצורך האבנים גם כן מה איכפת ליה שיהיו מריבות זו עם זו.
מצינו שבמתן תורה רבו ההרים על מי יתן הקב''ה את התורה ולא מצינו שנעשה נס כזה. ומדוע כאן נעשה נס כה גדול.
מלבי"ם תורה אור בראשית פרק כח ד"ה [א] וכבר
[א] וכבר בארנו כמה פעמים שכל מה שאירע להאבות היה סימן לבניהם, כי כל מה שיקרה לענפים היה בכח בהשרש, וכמ"ש חז"ל להראות שכל מה שקרה להאבות היה מורה אל העתידות העתידים עורר לויתן או שמחה וגיל לבניהם, ואחרי שישראל היו מעותדים להיות בגולה בארצות אויביהם בג' גליות. והגלות האחרון יחסו ליעקב כמ"ש הרמב"ן וחכמי לב, שנפשו משוטטת עם זרעו בגלותם, כמ"ש הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך כמ"ש חז"ל, נרשם גלות זה מראש צורים בגלותו אל פדן ארם. ורמז זה במ"ש ויצא יעקב וילן שם כי בא השמש. כי גלות זה היה לילה ארוכה ואפלה מנודח, כמ"ש אלי קורא משעיר שומר מה מלילה. ושם נפחה נפשה, באה שמש הצלחתה בעוד יומם, וכן שקעה לו חמה שלא בעונתה. וכן אמר במדרש ריב"ל פתר קריא בגלות ויצא יעקב הה"ד ויצא מבת ציון כל הדרה. ויען שגלות זה היה בעון שנאת חנם, ואי אפשר שיגאלו רק עד שיתאחדו לגוי אחד כמ"ש לקח עץ אחד וכו' וקרב אותם אחד אל אחד וכו', לזה עשה לו סימן אם יתאחדו האבנים אבני שבטי יה לאבן אחד. וישכב במקום ההוא לרמז שנשמת יעקב תהיה עמם בגלותם, והראו לו בחלומו בית השלישי נכון בראש ההרים עד שסולם ההשגחי יהיה עקרו בארץ, כמ"ש והתהלכתי בתוככם, ומלה"ש יקחו שפעם מן העולם התחתון, וע"ז מלאכי אלהים עולים תחלה אח"כ יורדים, וה' נצב עליו בקביעות שלא יחרב עוד, והודיעו לו שהארץ הזאת תהיה מתנה עולמית מבלי הפסק, גם הודיע שתבא עת שיהיה זרעך כעפר הארץ, היינו שיהיו בתכלית השפלות, וזה יהיה לטובתם שע"י כן יתפזרו בכל רוחות העולם וכל משפחות האדמה יתברכו על ידם, שבעודם בארץ גלותם יודע לכל העמים על ידם אמונה האמתיית ויקראו כולם בשם ה' אל עולם. והנה אנכי עמך ושמרתיך בל תכלה בין האומות, ולבסוף והשיבותיך אל האדמה הזאת כשתגיע עת דודים ותור הגאולה, וע"ז אמר יעקב, אכן יש ה' במקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, לא כאברהם ויצחק שקראו לשני הבתים הראשונים הר ושדה על שעתידים ליחרב, כי זה נקרא בית כי יהיה מכון לשבתו עולמים, והוא יהיה שער השמים, ואז ראה שיתאחדו כל האבנים לאבן אחד, ועז"א ויקח את האבן
 

יחיה

משתמש ותיק
פרדס יוסף אמר:
דומה כי אין מי שלא מכיר את דברי חז''ל בגמרא חולין צ''א ב' הביאם רש''י על אתר -
וַיָּשֶׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו – עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב סָבִיב לְרֹאשׁוֹ, שֶׁיָּרֵא מִפְּנֵי חַיּוֹת רָעוֹת (בראשית רבה סח,יא). הִתְחִילוּ מְרִיבוֹת זוֹ עִם זוֹ: זֹאת אוֹמֶרֶת "עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק אֶת רֹאשׁוֹ", וְזֹאת אוֹמֶרֶת "עָלַי יַנִּיחַ". מִיָּד עֲשָׂאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶבֶן אַחַת, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק יח): "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (חולין צ"א ע"ב).

ואנכי לא הבנתי לצורך מה נעשה נס כה גדול בשינוי הטבע ? אם לצורך יעקב מאי איכפת ליה, אם לצורך האבנים גם כן מה איכפת ליה שיהיו מריבות זו עם זו.
מצינו שבמתן תורה רבו ההרים על מי יתן הקב''ה את התורה ולא מצינו שנעשה נס כזה. ומדוע כאן נעשה נס כה גדול.

מפורסם מאמרם, מופיע אף בסוף ברכות:
אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה' - ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך. שלום רב לאהבי תורתך - ואין למו מכשול, יהי שלום בחילך - שלוה בארמנותיך, למען אחי ורעי - אדברה נא שלום בך, למען בית ה' אלהינו - אבקשה טוב לך, ה' עז לעמו יתן - ה' יברך את עמו בשלום.
ת"ח מרבים שלום "בעולם", משמע בכל מרכיבי העולם, אף בדומם, בצומח, בחי.
מדובר במציאות מוחלטת. ת"ח מרבים שלום בעולם מאיליו וממילא, בעצם מהותו וטיבו, בלי להתכוון לדבר.
אל תקרי בניך - אלא אבניך, כעין הגמרא בתענית ד, א: דכתיב ארץ אשר אבניה ברזל, אל תקרי אבניה אלא בוניה.
 

עדין

משתמש ותיק
לעודד את יעקב שרואה שכל האבנים רוצים שיניח את ראשו עליהם ונהיה נס כי שכולם יהיה להם אפשרות. זה נותן לו עידוד וכמו הנבואה שאחר כך חלם שה' יהיה איתו.
 
נתנאל_ב אמר:
פרדס יוסף אמר:
במחילה, ומדוע במתן תורה לא היה כך ?
במחילה כפולה, למה שיהיה כך במתן תורה?
וכי כל הבריאה רצתה אז משהו אחד?
הרי לכל אחד יש תפקיד נפרד גם אחרי מתן תורה, זה למצווה זו וזה למצווה זו, וכו'.

נדמה לי שהתכוון
מדוע לא התחברו כל ההרים
 
חלק עליון תַחתִית