יעקב אבינו עצמו היה מותר באכילת גיד הנשה?

אשרי העם

משתמש ותיק
יש להסתפק, ויתכן ומפורש הוא, אך איני יודע, ולכך שואל אני:

בהא דכתיב 'על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה' (בראשית לב, לג).

האם יעקב אבינו עצמו היה מותר לאכול גיד הנשה או לא? 

דמצד אחד, לשון הפסוק הוא 'בני ישראל', וא"כ יתכן שדווקא מבני יעקב והלאה האיסור, ולא על יעקב עצמו. אך מאידך הרי האבות שמרו כה"ת, גם מה שלא ניתן. אך סו"ס כאן יתכן לומר שכל האיסור נאמר רק לבני ישראל, ולא לישראל עצמו.

אשמח לשמוע חוו"ד החברים כאן בשאלה זו.
 

דבש לפי

משתמש ותיק
"וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה:" - בני ישראל דהאי קרא כלולים בהם אברהם יצחק ויעקב...
וממילא לא מופקע שגם ב"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" זה כולל גם את האבות.
 

אשרי העם

משתמש ותיק
פותח הנושא
עקביא בן מהלל אומר אמר:
במה שונה מכל מצוות התורה שלפי חז"ל האבות קיימום
דיש לומר דכל מצוות התורה ניתנו לכל "עם ישראל" כולם, ולכן האבות קיימו מה שניתן לכל עם ישראל. אבל כאן יתכן שכל המצוה נאמרה רק לבני יעקב.

והשאלה גם (או בעיקר) לפי מה שכתבו הרא"ש והדעת זקנים בטעם איסור גיד הנשה, דנענשו על שלא ליוו את יעקב אביהם בעברו את הנהר, ולכן נאסרו בזה. 
וא"כ יש לדון דזה עונש רק על בני יעקב שלא נזהרו במצוות לוייה, ולמה יעקב אבינו עצמו יאסר באכילת גיה"נ?
 
 
הרב @דבש לפי יעויין במסומן בצהוב
אנציקלופדיה תלמודית כרך ו, [גיד הנשה] טור א - ב
נחלקו תנאים מאיזה זמן נאסר: ר' יהודה סובר שנאסר לבני יעקב7 קודם מתן תורה8, שהרי באותו מעשה של יעקב כבר נאמר בתורה: על כן לא יאכלו וגו'9, וחכמים סוברים שלא נאסר אלא מסיני, בשעת מתן תורה, אלא שנכתב במקומו10, שלאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה, על כן הוזהרו בני ישראל אחר כך שלא יאכלו גיד11, בשביל להודיע מאיזה טעם נאסר להם12, להיות לנו לזכר שלא עזב ה' חסדו מעם אבותינו ועמנו ונתן ליעקב אבינו כח לעמוד בפני מלאך13. והרי לא נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב, ראובן ושמעון, אלא בני ישראל, ולא נקראו בני ישראל אלא אלה שעמדו בסיני14, ואף על פי שמצינו בני ישראל גם קודם מתן תורה, כמו שכתוב: וישאו בני ישראל את יעקב אביהם15, אותו כתוב לאחר מעשה נאמר16, לאחר שנאבק המלאך עם יעקב לזמן מרובה בבואו מפדן ארם והקב"ה קראו ישראל17, וכיון שאותה שעה שנקראו כן לא שעת נשיית גידו של יעקב היתה ולא שעת מתן תורה, לא הוזהרו אז, שהתורה לא ניתנה פעמים פעמים18. ויש מן הראשונים סוברים שאף לחכמים נאסרו בני ישראל מיעקב ואילך בגיד הנשה, אלא שמה שאנו אסורים בו ממתן תורה ואילך אינו מפני אותו האיסור שנצטוה יעקב, אלא מפני שנצטוינו מהקב"ה על ידי משה רבנו19. ויש מפרשים דבריהם שיעקב ובניו נהגו מעצמם באיסור זה, ולא שנצטוו על כך, ומסיני ואילך נצטוו20. 
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך ו, [גיד הנשה] טור א - ב
7. משנה חולין ק ב.
8. תוספתא שם פ"ז.
9. רש"י במשנה שם.
10. משנה שם.
11. רש"י שם.
12. ברייתא בגמ' שם קא ב.
13. רבנו יהונתן על הרי"ף חולין שם.
14. תוספתא פ"ז והובאה בגמ' שם קא ב.
15. בראשית מו ה.
16. גמ' שם.
17. רש"י שם.
18. גמ' שם.
19. פהמ"ש להרמב"ם חולין שם, ועי' רמב"ם מלכים פ"ט ה"א: ויעקב הוסיף גיד הנשה. ועי' מל"מ מלכים פ"י סוף ה"ז וראש יוסף חולין ק ב במשנה ושו"ת עונג יום טוב סי' עו ושם בהקדמה בהערה לאות טז.
20. עי' כ"מ מלכים פ"ט ה"א. ועי' פסיקתא זוטרתא מקץ: שכך נהגו קודם מתן תורה כו', ועי' ס' חסידים סי' רלא: נדרו שלא לאכול גיה"נ. אבל בשיר השירים רבה פ"א ופסיקתא דר"כ פי"ב פסקא בחודש השלישי וילקוט משלי לא מבואר שיעקב נצטוה על גיד הנשה. 
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
אשרי העם אמר:
יש להסתפק, ויתכן ומפורש הוא, אך איני יודע, ולכך שואל אני:

בהא דכתיב 'על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה' (בראשית לב, לג).

האם יעקב אבינו עצמו היה מותר לאכול גיד הנשה או לא? 

דמצד אחד, לשון הפסוק הוא 'בני ישראל', וא"כ יתכן שדווקא מבני יעקב והלאה האיסור, ולא על יעקב עצמו. אך מאידך הרי האבות שמרו כה"ת, גם מה שלא ניתן. אך סו"ס כאן יתכן לומר שכל האיסור נאמר רק לבני ישראל, ולא לישראל עצמו.

אשמח לשמוע חוו"ד החברים כאן בשאלה זו.
אם האבות קיימו סוכות ופסח זכר ליציאת מצרים שתיהיה א''כ ה''ה גיד הנשה.
 
 

יחיה

משתמש ותיק
אשרי העם אמר:
יש להסתפק, ויתכן ומפורש הוא, אך איני יודע, ולכך שואל אני:

בהא דכתיב 'על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה' (בראשית לב, לג).

האם יעקב אבינו עצמו היה מותר לאכול גיד הנשה או לא? 

דמצד אחד, לשון הפסוק הוא 'בני ישראל', וא"כ יתכן שדווקא מבני יעקב והלאה האיסור, ולא על יעקב עצמו. אך מאידך הרי האבות שמרו כה"ת, גם מה שלא ניתן. אך סו"ס כאן יתכן לומר שכל האיסור נאמר רק לבני ישראל, ולא לישראל עצמו.

אשמח לשמוע חוו"ד החברים כאן בשאלה זו.

מפורש ברמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות פרק ט: 
על שישה דברים נצטווה אדם הראשון--על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים...
הוסיף לנוח אבר מן החי, שנאמר "אך בשר, בנפשו דמו לא תאכלו"; נמצאו שבע מצוות. 
וכן היה הדבר בכל העולם, עד אברהם נצטווה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית.  
ויצחק הפריש מעשר, והוסיף תפילה אחרת לפנות היום.  
ויעקוב הוסיף גיד הנשה, והתפלל ערבית.  
ובמצריים נצטווה עמרם במצוות יתרות,
עד שבא משה רבנו ונשלמה תורה על ידו.
וכ"כ בפירוש המשנה לרמב"ם - מסכת חולין פרק ז משנה ו:
ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו, והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת, שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום, אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך,
אין אנו אוכלים אבר מן החי, לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור.
וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום,
וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו,
הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות. 
 

לקח טוב

משתמש רגיל
אולי יעקב פירש מעצמו מאכילת גיד הנשה ולא הוצרך הכתוב לאוסרו עליו

ופשוטו של מקרא לכאו' גם כן שבני ישראל קיבלו כך על עצמם ושוב נקבע כן ההלכה מדנכתב בתורה
 

יחיה

משתמש ותיק
לקח טוב אמר:
אולי יעקב פירש מעצמו מאכילת גיד הנשה ולא הוצרך הכתוב לאוסרו עליו
ופשוטו של מקרא לכאו' גם כן שבני ישראל קיבלו כך על עצמם ושוב נקבע כן ההלכה מדנכתב בתורה

אמנם, במקור של הרמב"ם, פסיקתא דרב כהנא פיסקא יב - בחדש השלישי:
[א] ר' יודה בר' סימון פתח רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה (משלי לא: כט).
אדם הראשון נצטווה על שש מצות, ואילו הן, על עבודה זרה ועל ברכת השם ועל הדיני' ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל, וכולהם בפסוק אחד, הד"ה דכת' =הדא הוא דכתיב= ויצו י"י אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל (בראשית ב: טז). ויצו, זה ע"ז, כמה דאת אמ' כי הואיל הלך אחרי צו (הושע ה: יא). י"י, זו ברכת השם, כמה דאת אמ' ונקב שם י"י מות יומת (ויקרא כד: טז). אלהים, אילו הדיינין, כמה דאת אמ' אלהים לא תקלל (שמות כב: כז). על האדם, זו שפיכות דמים כמה דאת אמ' שופך דם האדם (בראשית ט: ו). לאמר, זה גילוי עריות, כמה דאת אמ' לאמר הן ישלח איש את אשתו וג' (ירמיה ג: א). מכל עץ הגן, זה הגזל, כמה דאת אמ' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (בראשית ב: יז).
נח נצטווה על אבר מן החי, שנ' אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (שם /בראשית/ ט: ד).
אברהם נצטווה על המילה, שנ' ואתה את בריתי תשמר (שם /בראשית/ יז: ט).
יצחק חינך לשמנת ימים, שנ' וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים (שם /בראשית/ כא: ד).
יעקב על גיד הנשה, שנ' על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה (שם /בראשית/ לב: לג).
יהודה על היבמה, שנ' ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אתה וג' (שם /בראשית/ לח: ח).
אבל את בסיני נצטווה תרי"ג מצוות, מאתים וארבעים ושמנה מצות בעשה, ושלש מאות וששים וחמש מצות בלא תעשה. מאתים וארבעים ושמנה מצות בעשה, כנגד מאתים וארבעים ושמנה איברים שיש באדם, כל אבר ואבר אומר לאדם בבקשה ממך עשה בי את המצוה הזאת. ושלש מאות וששים וחמש מצוות בלא תעשה, כנגד ימות החמה, כל יום ויום או' לאדם בבקשה ממך אל תעש בי את העבירה הזאת.
אף במקבילות כן הוא.
 
חלק עליון תַחתִית