גדלס האדם אמר:
רש"י ויצא, לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה. יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה.
ורציתי להבין מהי המשמעות של "הוד" "זיו" ו"הדר" ומזה לכאו' ללמוד מהי תרומתם של צדיקים למקומם.
אומנם קצת התקשיתי כיון שהמהר"ל פה מסביר שהודה היא כנגד מה שמלמד אותם יראת שמים והוא מלשון שבח שצריך לשבח יראת שמים וכמו "אשה יראת ה' היא תתהלל. וזיוה הוא מלשון חכמה שמלמד אותם וכמו שהגמ' אומרת בשבת שמי שנולד בד' בשבת יהי גבר חכים ונהיר ומפרש רש"י "גבר זיותנא" והדרה הוא מלמד על המידות הטובות שמלמד אותה הצדיק שהם תפארת לעושיה וכמו שכתוב איזו היא דרך טובה שיבחר לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה וכו'
אומנם בברכות נח. איתא שדרשו חז"ל לך ה' הגדולה והגבורה וכו' ו"ההוד" זה בית המקדש. ומסביר המהרש"א שם שהוא הודו והדרו של עולם. וכמו כן בפיוט נקט הכותב ההוד וההדר לחי העולמים,(אומנם שם יתכן שהוא משום סידור העניין לפי הא"ב). וכמו"כ בפיוט בר יוחאי "שם קנית הודך והדרך".
ומה שנראה לכאו' הוא שהוד והדר מקבילים ונמשכים זה אחר זה. וצ"ב מדוע פה כתב פנה הודה, פזה זיוה ורק אח"כ פנה הדרה.
וגם צ"ב אם הוד הוא מלשון שבח איך זה קשור לבית המקדש. וגם איך מה משמעות השורש הוד שכלול בו הד, הודאה , הודיה, וידוי' מודה על האמת, עם עניין שבח על יראת שמים.
תודה רבה.
תענוג לקרוא שאלת חכם מלאה טעם, כשאלתך. ממש גדל'ס האדם.
עיין בבעה"ט שכתב ויצא יעקב מבאר- בגי' פנה זיוה פנה הודה והדרה. חזינן כדבריך דהפריד הוד והדר מזיו, והקדים זיו. (ומשאלתך ניכר כי לא תחשוב שהוא מקרה או לצורך הגי' וכיוצ"ב).
ולעניין שאלתך, הוד אכן לשון הודאה, והוא קשור בעניין החזרה אל השורש, השבת העלול לעילתו שזה תוכן הודאה, ההכרה בסיבה ממנה הגיע המסובב. (וכן וידוי שנמצא בתשובה שהאדם "חוזר" ושב ומכיר ברצון השרשי יותר שלו, וכן מודה על האמת. ועיין מש"כ בזה באשכול העוסק בהודאה של לאה על הבן הרביעי).
וחזרה אל השורש היא כנודע קשורה בעניין של "דין". (כי החסד הוא ההתפשטות והנתינה של הנותן אל המקבל, ודין הוא החזרה אל הנותן, אשר תיתכן או בשבח והודאה והכרה ו"הודאת בע"ד", או חלילה בלקיחת ההטבה בחזרה. וזהו השבח וההודאה הקשור ב"יראת שמים" שהיא העטרה לראש החכמה,(כדחז"ל הן יראת ה' היא חכמה, מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה. ואגב, אם תרצה עיין מש"כ באשכול העוסק בבטחון עצמי בימינו, בו מתבאר איך הענוה היא ההתחלה ליראת שמים שבלעדיה אין ההכרה הבסיסית וקבלת סדרי עולם כפי ששמעתי מגדול אחד שליט"א שנח תמים היה ומבואר בחז"ל דעניו ושפל רוח. וביאר דהוא בקבלת סדרי עולם לעומת דורו שמרדו ולא קיבלו וזה גדר הענווה. ואפשר דאברהם חידש ה"יראה" לאחר עשרה דורות שהם ההפרש בין עקב לעטרה שנאמר עתה ידעתי כי "ירא אלוקים" אתה) כי היא ההכרה שאדם מכיר בעצמו שהוא כלי ונברא ומסובב ובזה זוכה הוא לאור החכמה שתשרה בתוך כלי זה. (וזהו "חכים ונהיר" שמדבר על "אור החכמה" המאיר דווקא בירא שמים, שהוא ה"הוד" הקשור בהפעם אודה את ה' שנאמר בבן ה"רביעי", ואף כאן מדובר על מי שנולד ביום ה"רביעי" שיש לו את ה"זיו" שהוא אור חכמה שקדם לו ה"הוד" שהוא היראה, ולכן מגיע הזיו אחרי ההוד כמבואר).
נמצא ההוד שהוא היראה הוא הכלי וההכנה לאור החכמה שזהו הזיו. כמבואר במהר"ל שהבאת.
וה"הדר" הוא ה"ביטוי" כלפי חוץ בחיבור אל עולם המעשה של ההוד והזיו, שאדם שזכה ליראה ול"אור" החכמה, (כוונתי אור החכמה השייכת רק בירא שמים כמאחז"ל על יראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ונמשל לשרשיו מרובים, כי ה"חכמה" כאשר נטועה ומגיעה משרש החכמה שהוא אלוקים חיים ומלך עולם, אזי היא חכמה יסודית ושרשית המאירה כל חשיכה שהיא, לעומת חכמה שאינה מושרשת שהוא עסוק ברובד של הענפים ומלא קושיות וסתירות, וכ"ש חכמה חיצונית, ובאה רוח ועוקרתו וכו' ועל תלמוד בבלי נאמר במחשכים הושיבני שהאדם בחיבורו ליסוד החכמה והיא היראה שהיא סודות התורה (כמבואר ביושר דברי אמת שכל תורת הסוד היא אהבה ויראה שבלב) כפי שהזכרת "שם קנית הודך והדריך", והילולת קה"ק היא בהוד שבהוד כנודע, ועל ידה מאיר את הקושיות והויות אביי ורבא, אך אין דרך להגיע אל השורש ללא הענפים, כשם שאין דרך לקבל הויטמין ללא אכילת המאכל. לבד מה שאמרו גדולים כי יש מצב חולי וחולשה המצריך לקחת הויטמין עצמו כאשר אין בכח האדם להשיג מתוך המאכל את הויטמין בשל חוליו, וכך הוא שהמאור שבה מחזירו למוטב, אמנם בדורות אחרונים בשל בחינת ה"חולי" שביארו הגדולים טעמו, יש מקום לגשת אל המאור הזה שמזה התחילה תנועת המוסר ותורת החסידות ועוד גילויים נפלאים דדורינו. אך הכלי והבסיס הוא התלמוד שהוא החכמה בה מאיר אור החכמה, ואור ללא חכמה אינו מן העולם.) ה"תפארת" שלו היא במידות הטובות, שהוא ביטוי המוחשי ויציאה אל הפועל שלו כלפי עצמו וכלפי העולם, וזה כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. שתפארת היא הביטוי כלפי חוץ, שש ומתפאר בגוונים שלו.
נמצא כי ההדר הוא הביטוי לאותו אור (ואף "הדר" בארמית הוא "חזר", הקשור בלשון הודאה ווידוי שהוא חזרה אל השורש כמבואר בתחילה. כי התרגום הוא בחינה של "ביטוי" כלפי לשה"ק כמדומה מבואר כן במהר"ל לגבי שמו"ת. אז הוא ביטוי לאותו חזרה של הוד, דהיינו אותו אור פנימי דיראת שמים כאשר הוא מתבטא בחוץ (אך בצדיק יש זיו החכמה באמצע כמבואר) שזה אצל הצדיק - מידותיו הטובות.
אמנם בית המקדש, וכן השגת סודות התורה דהתנא האלוקי רשב"י זיע"א. מדובר על ה"אור עצמו", דיראה וביטויה. שהוא הסוד והפנים של העולם והתורה והאדם. וכן כלפי שבח שמשבחים לחי עולמים באמרנו "ההוד וההדר לחי עולמים". ובזה הזכיר "הוד והדר" שזה המושגים הנוגעים לאור עצמו, השורש שלו והביטוי- התפארת שלו.
והבעה"ט בו פתחתי, נסיים בו שקאי על המילים "ויצא יעקב מבאר" ואולי אולי אפשר דיעקב הוא החכמה דהוא עמוד התורה ו"מבאר" רומז לאור האמור בשרשו וביטויו, לכך הקדים זיו ל"הוד והדר" ואף הפריד ביניהם ב"פנה" לחוד לכ"א. ואולי קשור בויגל האבן מעל פי הבאר. שהיא הסרת הלב אבן שתחדור בו החכמה ע"י ובזכות באר זה. שנאמר לגבי רבי עקיבא אבנים שחקו מים, ועקיבא אותיות יעקב א' כנודע. אך רש"י דיבר על השפעת צדיק על המקום כסדר הדברים וכפי שביאר אור עינינו מהר"ל זיע"א. וכל זה נוגע בהשפעת צדיק על "המקום" הנאמר גבי יעקב שנאמר בו "ויפגע במקום" והוא "המקום" בה"א הידיעה כמבואר ברש"י. כי המקום הוא ה"שורש" של העולם והאדם כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ויעקב שלם שהיה מושרש באור היראה, וחכם ונהיר, והוא בחינת תפארת, שהם הוד זיו והדר, בו נזכר והיה ההשפעה על ה"מקום" שהוא השורש, כי הוא חכמתו חכמת זיו התורה היתה מושרשת בהוד ומתבטאת בהדר. וצדקותו הגיעה מהשורש -המקום, ומשפעת על השורש - המקום כבי' כי הוא עולה והעולם מתעלה עימו.
יש לי הכרת טובה עמוקה אליך שבזכותך ועל ידך נתבהר ונתבאר לי הנ"ל, ואשמח אם הדברים יאירו גם אצלך, ולשמוע הערותיך.