פרשת ויצא מלמד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה

גדלס האדם

משתמש רשום
רש"י ויצא, לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה. יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה.

ורציתי להבין מהי המשמעות של "הוד" "זיו" ו"הדר" ומזה לכאו' ללמוד מהי תרומתם של צדיקים למקומם.

אומנם קצת התקשיתי כיון שהמהר"ל פה מסביר שהודה היא כנגד מה שמלמד אותם יראת שמים והוא מלשון שבח שצריך לשבח יראת שמים וכמו "אשה יראת ה' היא תתהלל. וזיוה הוא מלשון חכמה שמלמד אותם וכמו שהגמ' אומרת בשבת שמי שנולד בד' בשבת יהי גבר חכים ונהיר ומפרש רש"י "גבר זיותנא" והדרה הוא מלמד על המידות הטובות שמלמד אותה הצדיק שהם תפארת לעושיה וכמו שכתוב איזו היא דרך טובה שיבחר לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה וכו'

אומנם בברכות נח. איתא שדרשו חז"ל לך ה' הגדולה והגבורה וכו' ו"ההוד" זה בית המקדש. ומסביר המהרש"א שם שהוא הודו והדרו של עולם. וכמו כן בפיוט נקט הכותב ההוד וההדר לחי העולמים,(אומנם שם יתכן שהוא משום סידור העניין לפי הא"ב). וכמו"כ בפיוט בר יוחאי "שם קנית הודך והדרך".
 
ומה שנראה לכאו' הוא שהוד והדר מקבילים ונמשכים זה אחר זה. וצ"ב מדוע פה כתב פנה הודה, פזה זיוה ורק אח"כ פנה הדרה.
וגם צ"ב אם הוד הוא מלשון שבח איך זה קשור לבית המקדש. וגם איך  מה משמעות השורש הוד שכלול בו הד, הודאה , הודיה, וידוי' מודה על האמת, עם עניין שבח על יראת שמים.
תודה רבה.
 

שמן רענן

משתמש רגיל
גדלס האדם אמר:
רש"י ויצא, לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה. יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה.

ורציתי להבין מהי המשמעות של "הוד" "זיו" ו"הדר" ומזה לכאו' ללמוד מהי תרומתם של צדיקים למקומם.

אומנם קצת התקשיתי כיון שהמהר"ל פה מסביר שהודה היא כנגד מה שמלמד אותם יראת שמים והוא מלשון שבח שצריך לשבח יראת שמים וכמו "אשה יראת ה' היא תתהלל. וזיוה הוא מלשון חכמה שמלמד אותם וכמו שהגמ' אומרת בשבת שמי שנולד בד' בשבת יהי גבר חכים ונהיר ומפרש רש"י "גבר זיותנא" והדרה הוא מלמד על המידות הטובות שמלמד אותה הצדיק שהם תפארת לעושיה וכמו שכתוב איזו היא דרך טובה שיבחר לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה וכו'

אומנם בברכות נח. איתא שדרשו חז"ל לך ה' הגדולה והגבורה וכו' ו"ההוד" זה בית המקדש. ומסביר המהרש"א שם שהוא הודו והדרו של עולם. וכמו כן בפיוט נקט הכותב ההוד וההדר לחי העולמים,(אומנם שם יתכן שהוא משום סידור העניין לפי הא"ב). וכמו"כ בפיוט בר יוחאי "שם קנית הודך והדרך".
 
ומה שנראה לכאו' הוא שהוד והדר מקבילים ונמשכים זה אחר זה. וצ"ב מדוע פה כתב פנה הודה, פזה זיוה ורק אח"כ פנה הדרה.
וגם צ"ב אם הוד הוא מלשון שבח איך זה קשור לבית המקדש. וגם איך  מה משמעות השורש הוד שכלול בו הד, הודאה , הודיה, וידוי' מודה על האמת, עם עניין שבח על יראת שמים.
תודה רבה.

תענוג לקרוא שאלת חכם מלאה טעם, כשאלתך. ממש גדל'ס האדם.

עיין בבעה"ט שכתב ויצא יעקב מבאר- בגי' פנה זיוה פנה הודה והדרה. חזינן כדבריך דהפריד הוד והדר מזיו, והקדים זיו. (ומשאלתך ניכר כי לא תחשוב שהוא מקרה או לצורך הגי' וכיוצ"ב).

ולעניין שאלתך, הוד אכן לשון הודאה, והוא קשור בעניין החזרה אל השורש, השבת העלול לעילתו שזה תוכן הודאה, ההכרה בסיבה ממנה הגיע המסובב. (וכן וידוי שנמצא בתשובה שהאדם "חוזר" ושב ומכיר ברצון השרשי יותר שלו, וכן מודה על האמת. ועיין מש"כ בזה באשכול העוסק בהודאה של לאה על הבן הרביעי).
וחזרה אל השורש היא כנודע קשורה בעניין של "דין". (כי החסד הוא ההתפשטות והנתינה של הנותן אל המקבל, ודין הוא החזרה אל הנותן, אשר תיתכן או בשבח והודאה והכרה ו"הודאת בע"ד", או חלילה בלקיחת ההטבה בחזרה.  וזהו השבח וההודאה הקשור ב"יראת שמים" שהיא העטרה לראש החכמה,(כדחז"ל הן יראת ה' היא חכמה, מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה. ואגב, אם תרצה עיין מש"כ באשכול העוסק בבטחון עצמי בימינו, בו מתבאר איך הענוה היא ההתחלה ליראת שמים שבלעדיה אין ההכרה הבסיסית וקבלת סדרי עולם כפי ששמעתי מגדול אחד שליט"א שנח תמים היה ומבואר בחז"ל דעניו ושפל רוח. וביאר דהוא בקבלת סדרי עולם לעומת דורו שמרדו ולא קיבלו וזה גדר הענווה. ואפשר דאברהם חידש ה"יראה" לאחר עשרה דורות שהם ההפרש בין עקב לעטרה שנאמר עתה ידעתי כי "ירא אלוקים" אתה)  כי היא ההכרה שאדם מכיר בעצמו שהוא כלי ונברא ומסובב ובזה זוכה הוא לאור החכמה שתשרה בתוך כלי זה.  (וזהו "חכים ונהיר" שמדבר על "אור החכמה" המאיר דווקא בירא שמים, שהוא ה"הוד" הקשור בהפעם אודה את ה' שנאמר בבן ה"רביעי", ואף כאן מדובר על מי שנולד ביום ה"רביעי" שיש לו את ה"זיו" שהוא אור חכמה שקדם לו ה"הוד" שהוא היראה, ולכן מגיע הזיו אחרי ההוד כמבואר).
נמצא ההוד שהוא היראה הוא הכלי וההכנה לאור החכמה שזהו הזיו. כמבואר במהר"ל שהבאת. 

וה"הדר" הוא ה"ביטוי" כלפי חוץ בחיבור אל עולם המעשה של ההוד והזיו, שאדם שזכה ליראה ול"אור" החכמה, (כוונתי אור החכמה השייכת רק בירא שמים כמאחז"ל על יראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ונמשל לשרשיו מרובים, כי ה"חכמה" כאשר נטועה ומגיעה משרש החכמה שהוא אלוקים חיים ומלך עולם, אזי היא חכמה יסודית ושרשית המאירה כל חשיכה שהיא, לעומת חכמה שאינה מושרשת שהוא עסוק ברובד של הענפים ומלא קושיות וסתירות, וכ"ש חכמה חיצונית, ובאה רוח ועוקרתו וכו' ועל תלמוד בבלי נאמר במחשכים הושיבני שהאדם בחיבורו ליסוד החכמה והיא היראה שהיא סודות התורה (כמבואר ביושר דברי אמת שכל תורת הסוד היא אהבה ויראה שבלב) כפי שהזכרת "שם קנית הודך והדריך", והילולת קה"ק היא בהוד שבהוד כנודע, ועל ידה מאיר את הקושיות והויות אביי ורבא, אך אין דרך להגיע אל השורש ללא הענפים, כשם שאין דרך לקבל הויטמין ללא אכילת המאכל. לבד מה שאמרו גדולים כי יש מצב חולי וחולשה המצריך לקחת הויטמין עצמו כאשר אין בכח האדם להשיג מתוך המאכל את הויטמין בשל חוליו, וכך הוא שהמאור שבה מחזירו למוטב, אמנם בדורות אחרונים בשל בחינת ה"חולי" שביארו הגדולים טעמו, יש מקום לגשת אל המאור הזה שמזה התחילה תנועת המוסר ותורת החסידות ועוד גילויים נפלאים דדורינו. אך הכלי והבסיס הוא התלמוד שהוא החכמה בה מאיר אור החכמה, ואור ללא חכמה אינו מן העולם.)   ה"תפארת" שלו היא במידות הטובות, שהוא ביטוי המוחשי ויציאה אל הפועל שלו כלפי עצמו וכלפי העולם, וזה כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. שתפארת היא הביטוי כלפי חוץ, שש ומתפאר בגוונים שלו. 

נמצא כי ההדר הוא הביטוי לאותו אור (ואף "הדר" בארמית הוא "חזר", הקשור בלשון הודאה ווידוי שהוא חזרה אל השורש כמבואר בתחילה. כי התרגום הוא בחינה של "ביטוי" כלפי לשה"ק כמדומה מבואר כן במהר"ל לגבי שמו"ת. אז הוא ביטוי לאותו חזרה של הוד, דהיינו אותו אור פנימי דיראת שמים כאשר הוא מתבטא בחוץ (אך בצדיק יש זיו החכמה באמצע כמבואר) שזה אצל הצדיק - מידותיו הטובות.

אמנם בית המקדש, וכן השגת סודות התורה דהתנא האלוקי רשב"י זיע"א. מדובר על ה"אור עצמו", דיראה וביטויה. שהוא הסוד והפנים של העולם והתורה והאדם. וכן כלפי שבח שמשבחים לחי עולמים באמרנו "ההוד וההדר לחי עולמים".  ובזה הזכיר "הוד והדר" שזה המושגים הנוגעים לאור עצמו, השורש שלו והביטוי- התפארת שלו. 

והבעה"ט בו פתחתי, נסיים בו שקאי על המילים "ויצא יעקב מבאר" ואולי אולי אפשר דיעקב הוא החכמה דהוא עמוד התורה ו"מבאר" רומז לאור האמור בשרשו וביטויו, לכך הקדים זיו ל"הוד והדר" ואף הפריד ביניהם ב"פנה" לחוד לכ"א. ואולי קשור בויגל האבן מעל פי הבאר. שהיא הסרת הלב אבן שתחדור בו החכמה ע"י ובזכות באר זה. שנאמר לגבי רבי עקיבא אבנים שחקו מים, ועקיבא אותיות יעקב א' כנודע.  אך רש"י דיבר על השפעת צדיק על המקום כסדר הדברים וכפי שביאר אור עינינו מהר"ל זיע"א.  וכל זה נוגע בהשפעת צדיק על "המקום" הנאמר גבי יעקב שנאמר בו "ויפגע במקום" והוא "המקום" בה"א הידיעה כמבואר ברש"י. כי המקום הוא ה"שורש" של העולם והאדם כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ויעקב שלם שהיה מושרש באור היראה, וחכם ונהיר, והוא בחינת תפארת, שהם הוד זיו והדר, בו נזכר והיה ההשפעה על ה"מקום" שהוא השורש, כי הוא חכמתו חכמת זיו התורה היתה מושרשת בהוד ומתבטאת בהדר. וצדקותו הגיעה מהשורש -המקום, ומשפעת על השורש - המקום כבי' כי הוא עולה והעולם מתעלה עימו.

יש לי הכרת טובה עמוקה אליך שבזכותך ועל ידך נתבהר ונתבאר לי הנ"ל, ואשמח אם הדברים יאירו גם אצלך, ולשמוע הערותיך.   
   

 
 

גדלס האדם

משתמש רשום
פותח הנושא
תודה רבה, אכן הדברים מאירים ממש.

אומנם לפי"ז לכאו' צריך לומר שבכל המקומות הנזכרים כשבאים לשבח, מעדיפים לציין את ההוד שהוא היראת שמים עם ההדר שהוא הביטוי החיצוני, ומדלגים על החכמה שהיא כביכול המילוי של הכלי של ההוד.
הייתי שמח אם תוכל בהמשך לדבריך הנפלאים לחדד לי עניין זה.

תודה רבה.
 

שמן רענן

משתמש רגיל
גדלס האדם אמר:
תודה רבה, אכן הדברים מאירים ממש.

אומנם לפי"ז לכאו' צריך לומר שבכל המקומות הנזכרים כשבאים לשבח, מעדיפים לציין את ההוד שהוא היראת שמים עם ההדר שהוא הביטוי החיצוני, ומדלגים על החכמה שהיא כביכול המילוי של הכלי של ההוד.
הייתי שמח אם תוכל בהמשך לדבריך הנפלאים לחדד לי עניין זה.

תודה רבה.
אין כוונתי ש"החכמה היא מילוי הכלי של ההוד".
אלא ההוד עצמו הוא הכלי לקבל אור העליון, היראת שמים ששרשה בענווה, היא שהאדם מעמיד עצמו ככלי וכמקבל לאורו של הבורא השוכן בתוך כל אחד ואחד. (יראה יראה, בא לראות ולהיראות).  והחכמה והיא ה"זיו", כאשר מושרש הוא ב"יראתו קודמת לחכמתו", אזי החכמה עצמה היא מאירה, כי יסודה הוא אותה יראה. ואור היראה הוא המאיר את החכמה להיותו "חכם ונהיר" ולא חכמת חושך כיון, שהיא חכמת טבע שאינה מושרשת ביראה. (וחושך זה יון). וברכו בתורה תחילה מבטא את חיבור ויניקת החכמה מן היראה. (ובמילים פשוטות יותר, כאשר אדם לומד תורה מתוך צמאון ורצון להכיר את בוראו ולהבין ולחיות את משמעותו האמיתית שלו עצמו בזה העולם, ע"י עיסוק בחכמה השרשית והעליונה המלמדת משמעות זו ומקרבת האדם לבוראו ע"י שמשכיל ויודע אותו כביכול (בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי- אשה יראת ה' היא תתהלל).
וחכמה זו באדם באופן הזה מתבטאת היא במידות טובות, שהם הביטוי ל"הוד".

נמצא ה"סוד" הפנימי הוא היראה שזה ההוד וביטויו הוא ה"הדר".  כאשר מדובר רק על הסוד כשלעצמו כמו ביהמ"ק וקניין השגת סודות התורה דרשב"י, אזי נזכר רק הוד והדר שהוא הסוד וביטויו.

אך כאשר מדובר על עבודת האדם, על ה"צדיק", אזי יש את ה"אני" של האדם באמצע שזהו השכל, הזיו, שהוא מושפע מן הסוד ומתאחד בו, ומתבטא במידות טובות בהנהגת האדם, כאשר חכמתו מושרשת היא בסוד זה.
הפיכת השכל (שהוא שורש ומנהיג המידות) משכל אנושי (כשהוא לעצמו- גאווה) לשכל המושרש באלוקי (ענווה) ע"י התאחדותו עם שלמעלה ממנו שזו האמונה והיראה. זוהי עבודת האדם שתוצאתה הם המידות הטובות, ואלו הם דברי הגר"א שהאדם בא לעולם לתקן מידותיו. (וזו הדרך העיקרית לזה) ואלו הם דברי הגמרא שתכלית תורה תשובה ומעשים טובים.

ה"פורמט" האנושי לזה, בשביל להבין יותר, הוא שיש השותף השלישי שהוא בחינה של הוד, יש הבעל שהוא בחינה של זיו, ויש האשה שהיא בחינה של הדר. (הולד הוא הביטוי המוחשי לאיחוד ודביקות לבשר אחד ששיך כאשר הזיו מושרש בהוד).
כאשר הבעל מושרש בהוד שכינה ביניהם ואין מריבה בביתו של ת"ח כמבואר ברמב"ם. וכאשר אינו אזי לא שייך חיבור אמיתי בין הפרטים ללא איחוד עם הכלל.
האשה קולטת ומשיגה כמה דברים יחד כי היא כלי מוכן לקבל האור של ה"כלל" הזה שבהוד שהוא כולל הכל (כי אם ליראה). והאיש מרוכז בדבר אחד כדרך החכמה שמפרטת ומגדירה ועוסקת בפרטים. ואם מושרש הוא בכלל שמעליו יכול הוא להתחבר ולהאיר ב"כללא בתרא" שהוא האשה, ויש כאן כלל ופרט וכלל שלם. כי אז חכמתו מאירה באור ה"כלל" שמעליו, ואינה התעסקות חשוכה בריבוי פרטים שלא מצאו מקום מנוחתם בכלל הגדול.   וכמו עיקר עבודת האדם שבחכמתו המושרשת ביראתו משפיע על גופו, שהתכלית היא להאיר את גופו באור "חכם ונהיר" זה, לקראת העולם הבא, בו יתענג תענוג נצח בהארת נשמתו בגופו כפי מה שקבע לעצמו בזה העולם.    
 
 

שמן רענן

משתמש רגיל
הוספה לדברים הנ"ל,
דברש"י ברות כתב "זיוה הדרה ושבחה של עיר" חזינן דההוד הוא שבח כפי שביאר מהר"ל.
ושם הסדר שונה, זיו הדר והוד. וצ"ע.
ויתכן להנ"ל דבאשה שמקבלת אורה מהאיש, הדרך היא שמקבלת את הזיו מהאיש ומתבטא בהדר שלה אצלה שהיא עצמה בחינה של הדר המאיר מכח הזיו דבעל כנ"ל, ומתוך מצב זה מחוברת היא לעניין השבח שהוא ההוד, היראה, שהיא שרש החכמה דהאיש. 
 
 
חלק עליון תַחתִית