מדוע לאה מודה רק בבן הרביעי?!

שלו'

משתמש ותיק
כ"ט ל"ה:
...ותאמר הפעם אודה את השם, על כן קראה שמו יהודה, ותעמוד מלדת.
וברש"י:
הפעם אודה. שנטלתי יותר מחלקי.

הקושיה עתיקה ומציקה, וכי רק על מה שיותר מחלקה צריך להודות, ועל חלקה לא?!
וכי הקב"ה 'חייב' לה את ג' הבנים הראשונים?!

שנים מפריעה הקושיה, ולא זכור לי שמצאתי תירוץ שיתישב על הלב.

ואצפה לדברי החכמים דכאן שליט"א.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
ילקוט שמעוני בראשית - פרק כט: "הפעם אודה את ה' משל לכהן שהיה עומד בגורן נתן לו אחד כור של מעשר ולא החזיק לו טובה בא אחד ונתן לו קומץ של חולין והחזיק לו טובה אמר ליה אדוני כהן אני נתתי לך כור אחד ולא החזקת לי טובה וזה לא נתן לך אלא קומץ אחד והחזקת לו טובה אמר ליה את מחלקי נתת לי אבל זה משלו נתן לי כך לפי שהיו האמהות סבורות שזו מעמדת שלשה וכיון שילדה לאה בן רביעי אמרה הפעם אודה את ה':



[דרך אגב, באשכול אחר עלה לי פירוש נחמד במימרה בשם רשב"י המתיחסת ללאה בזה הלשון: –"מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה". מה פשר עולמו המוזכר במאמר? ולא עולם, וביותר יש לשאול אחרי שבמאמר הקודם שם, שהוא גם כן מן רשב"י -מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקרא וכו'. נוקט לשון עולם.
ופשר חילוק הלשונות כתב בזה הגאון בן יהוידע ביאור נפלא וזת"ד: -אצל לאה נקט עולמו להודעינו לפי דרכו טעם למעלת ההודאה שנשתבחה בה לאה, מפני כי המודה להשם יתברך על הטובה שהגיעה לו הרי זה יש לו אמונה בשגחה, שלא הולך אחר דעות נפסדים המכחישין בהשגחה ותולין הכל בטבע, וידוע כי האמונה בהשגחה היא עיקר גדול, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, ובזה הדיבור ששינה ואמר את עולמו רמז ענין ההשגחה, כי המכחישים אומרים אין זה עולמו של הקב"ה דאין משגיח בו אלא מסרו למערכת הכוכבים ומזלות לשלוט בו עכ"ל. דהיינו לאה שקוראת לבנה הרביעי, יהודה, מדגישה בזה את "אמונת ההשגחה", וזה בא כתוספת על גילוי האמונה של אברהם, שבאה בעיקר על עצם בריאת העולם שנעשית בידי הבורא, ולאה מדגישה מלבד עצם הבריאה בידי הקב"ה, השגחתו על העולם הוא באופן קבוע גם אחרי מעשה הבריאה, וזה המהות של שם יהודה, המילה יהודה הלקוחה ממנו, מורה על האיש הישראלי המאמין בהשגחת הבורא בעולמו, שלא כשאר האומות הכופרים בהשגחה אף שמודים בעצם הבריאה.]



וראה כאן תירוץ נפלא במענה לשאלתך.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
בספר פרדס יוסף הביא בשם הגאון בעל טיב גיטין ז"ל, דהחילוק בין שבח להודאה, שבח הוא על שאדם משבח פעולת טובתו שעשה לעולם, אבל אם האדם היה סובר דדבר זה הוא לרעתו ואח"כ ראה שנצמח מזה טובה אז שייך לשון הודאה, כמו מודה במקצת שסובר שזה שסבר דלרעה הוא ובאמת הוא טובה, וזה ודאי דאבות נתנו שבח לה', אבל לא מצינו שנתנו הודאה על דבר שסברו שהוא רעה ונהפך לטובה, אולם לאה היתה שנואה וסברה שזאת לרעתה, וכשראתה שעל ידי זה שהיתה שנואה זכתה שיצאו ממנה רוב שבטים והיה לטובה אמרה הפעם אודה את ה' ע"כ.

ולפי דבריו אפשר לבאר, דזה ודאי שלאה שבחה את המקום על ג' בניה, אבל לשון הודאה הבא על רעה שנהפכה לטובה, זה היה שייך דווקא בבנה הרביעי שראתה שעי"ז שהיתה שנואה זכתה שיצאו ממנו רוב שבטים [שלא כמו שסברו האמהות שכל אחת תקבל חלק שווה של שלושה].
 

בבלי

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
ולפי דבריו אפשר לבאר, דזה ודאי שלאה שבחה את המקום על ג' בניה, אבל לשון הודאה הבא על רעה שנהפכה לטובה, זה היה שייך דווקא בבנה הרביעי שראתה שעי"ז שהיתה שנואה זכתה שיצאו ממנו רוב שבטים [שלא כמו שסברו האמהות שכל אחת תקבל חלק שווה של שלושה].
זילפה ובילהה נכנסו רק לאחר הולדת הבן הרביעי כך שאין זה רוב כי לא היו לה 7.
את זה אני מוכיח מסדר הפסוקים:
(לה) וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־יְקֹוָ֔ק עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת:
פרק ל
(א) וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי:
(ב) וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן:
(ג) וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה:
(ד) וַתִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־בִּלְהָ֥ה שִׁפְחָתָ֖הּ לְאִשָּׁ֑ה וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַעֲקֹֽב: 
 

נדיב לב

משתמש ותיק
לא רוב במובן שרוב י"ב השבטים יצאו ממנה [באותה העת עמדה על ד' ולא על ו' וזה פשוט] אלא את החלק הגדול של ד' במקום ג' [שסברו האימהות שכ"א תקבל בחלקה ג'] ופשוט.
 

ערבה

משתמש ותיק
שלו' אמר:
כ"ט ל"ה:
...ותאמר הפעם אודה את השם, על כן קראה שמו יהודה, ותעמוד מלדת.
וברש"י:
הפעם אודה. שנטלתי יותר מחלקי.

הקושיה עתיקה ומציקה, וכי רק על מה שיותר מחלקה צריך להודות, ועל חלקה לא?!
וכי הקב"ה 'חייב' לה את ג' הבנים הראשונים?!

שנים מפריעה הקושיה, ולא זכור לי שמצאתי תירוץ שיתישב על הלב.

ואצפה לדברי החכמים דכאן שליט"א.

כמובן שצריך להודות גם על מה שנראה מובן מאליו ואף לאה הודתה לקב"ה גם על שאר בניה ורימזה לכך בקריאת שמותם:
אצל ראובן הודתה על שראה ה' בענייה ונתן לה בן כדי שיאהב אותה בעלה. 
אצל שמעון הודתה על ששמע ה' כי היא שנואה ונתן לה גם אותו.
אצל לוי הודתה לה' על שנתן לה בן שלישי ונטלה כפי חלקה, ולא יהיה ליעקב פתחון פה, ויִלַווה אליה.
ואצל יהודה שלידתו הייתה מעבר לכל ציפיותיה קראה את שמו ממש על ההודיה.

אמנם נכון שבלשון הפס' "הפעם אודה את ה'" נשמע שעד אז לא הודתה, ומכאן גם דרשו חז"ל "מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו" אבל הדגש כאן הוא על הלשון "הודאה" והמיוחדות שבה,
אך עצם ההודיה לה' הייתה גם הייתה אצל כל עובדי ה' וכמובן גם אצל לאה אמנו.      
 

בבלי

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
לא רוב במובן שרוב י"ב השבטים יצאו ממנה [באותה העת עמדה על ד' ולא על ו' וזה פשוט] אלא את החלק הגדול של ד' במקום ג' [שסברו האימהות שכ"א תקבל בחלקה ג'] ופשוט.
כן. אבל כמו שכתבתי היו בהולדת הבן הרביעי רק שתי נשים ולכן אין מסתדר החשבון של רוב של 4 ילדים
 

נדיב לב

משתמש ותיק
הערה טובה, אבל המדרש גופא כותב "הפעם אודה את ה' וכו' כך לפי שהיו האמהות סבורות שזו מעמדת שלשה וכיון שילדה לאה בן רביעי אמרה הפעם אודה את השם". ובהכרח לפרש בדברי המדרש שידעו כבר אז שי"ב השבטים יעמדו מארבעה נשים.
 

בבלי

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
הערה טובה, אבל המדרש גופא כותב "הפעם אודה את ה' וכו' כך לפי שהיו האמהות סבורות שזו מעמדת שלשה וכיון שילדה לאה בן רביעי אמרה הפעם אודה את השם". ובהכרח לפרש בדברי המדרש שידעו כבר אז שי"ב השבטים יעמדו מארבעה נשים.
ואז איך תסדר את הפסוקים?
הרי הם אומרים שלא כמוך!
 
 

נדיב לב

משתמש ותיק
הפסוקים לא סותרים למדרש. וכפי שנכתב במדרש שהיה ידוע ללאה שי"ב השבטים יצאו מד' נשים, ז"א כולל שפחותיהם, והפסוקים רק מספרים על העיתוי שמסרו את שפחותיהם בלהה וזילפה ליעקב, לדעתי זה פשוט. [שים לב, שהערתך אינה על דברי אלא על המדרש, ולכן מוכרחים לפרש כך במדרש]
 

זכרונות

משתמש ותיק
בבלי אמר:
נדיב לב אמר:
הערה טובה, אבל המדרש גופא כותב "הפעם אודה את ה' וכו' כך לפי שהיו האמהות סבורות שזו מעמדת שלשה וכיון שילדה לאה בן רביעי אמרה הפעם אודה את השם". ובהכרח לפרש בדברי המדרש שידעו כבר אז שי"ב השבטים יעמדו מארבעה נשים.
ואז איך תסדר את הפסוקים?
הרי הם אומרים שלא כמוך!
עיין רש"י פסוק לד הפעם ילוה אישי: לפי שהאמהות נביאות היו ויודעות שי"ב שבטים יוצאים מיעקב וד' נשים ישא
 
 

בבלי

משתמש ותיק
נדיב לב אמר:
זכרונות אמר:
בבלי אמר:
ואז איך תסדר את הפסוקים?
הרי הם אומרים שלא כמוך!
עיין רש"י פסוק לד הפעם ילוה אישי: לפי שהאמהות נביאות היו ויודעות שי"ב שבטים יוצאים מיעקב וד' נשים ישא
הפסוקים לא סותרים למדרש. וכפי שנכתב במדרש שהיה ידוע ללאה שי"ב השבטים יצאו מד' נשים, ז"א כולל שפחותיהם, והפסוקים רק מספרים על העיתוי שמסרו את שפחותיהם בלהה וזילפה ליעקב, לדעתי זה פשוט. [שים לב, שהערתך אינה על דברי אלא על המדרש, ולכן מוכרחים לפרש כך במדרש]


א. התכוונתי שתסביר לדבריך את המדרש שהבאת.
ב. אם נאמר שהן ידעו שי"ב השבטים יצאו מ4 נשים אז זה מסביר
 
 

שלו'

משתמש ותיק
פותח הנושא
נדיב לב אמר:
בספר פרדס יוסף הביא בשם הגאון בעל טיב גיטין ז"ל, דהחילוק בין שבח להודאה, שבח הוא על שאדם משבח פעולת טובתו שעשה לעולם, אבל אם האדם היה סובר דדבר זה הוא לרעתו ואח"כ ראה שנצמח מזה טובה אז שייך לשון הודאה, כמו מודה במקצת שסובר שזה שסבר דלרעה הוא ובאמת הוא טובה, וזה ודאי דאבות נתנו שבח לה', אבל לא מצינו שנתנו הודאה על דבר שסברו שהוא רעה ונהפך לטובה, אולם לאה היתה שנואה וסברה שזאת לרעתה, וכשראתה שעל ידי זה שהיתה שנואה זכתה שיצאו ממנה רוב שבטים והיה לטובה אמרה הפעם אודה את ה' ע"כ.

ולפי דבריו אפשר לבאר, דזה ודאי שלאה שבחה את המקום על ג' בניה, אבל לשון הודאה הבא על רעה שנהפכה לטובה, זה היה שייך דווקא בבנה הרביעי שראתה שעי"ז שהיתה שנואה זכתה שיצאו ממנו רוב שבטים [שלא כמו שסברו האמהות שכל אחת תקבל חלק שווה של שלושה].
יל"ע מ'נודה לך וכו' על חיינו המסורים בידך כו'.
 
 

נדיב לב

משתמש ותיק
@שלו' הערה טובה. אולי י"ל על פי מה שאמרו חז"ל בגמ' עירובין יג: "נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו" ע"כ. וה"ז בחינת רעה שנצמח ממנה טוב, כעת שהאדם עובד את ה' ונהנה מזיו שכינתו ומסור בידי הקב"ה וכמו שכתב הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים: "והנה מה שהורונו חז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא זה העולם. והוא מה שאמרו ז"ל (אבות ד, ו): 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא'. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר ציוונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי האמצעים האלה. והוא מה שאמרו ז"ל (ערובין כב, א): היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם".
 

שלו'

משתמש ותיק
פותח הנושא
ערבה אמר:
כמובן שצריך להודות גם על מה שנראה מובן מאליו ואף לאה הודתה לקב"ה גם על שאר בניה ורימזה לכך בקריאת שמותם:
אצל ראובן הודתה על שראה ה' בענייה ונתן לה בן כדי שיאהב אותה בעלה. 
אצל שמעון הודתה על ששמע ה' כי היא שנואה ונתן לה גם אותו.
אצל לוי הודתה לה' על שנתן לה בן שלישי ונטלה כפי חלקה, ולא יהיה ליעקב פתחון פה, ויִלַווה אליה.
ואצל יהודה שלידתו הייתה מעבר לכל ציפיותיה קראה את שמו ממש על ההודיה.

אמנם נכון שבלשון הפס' "הפעם אודה את ה'" נשמע שעד אז לא הודתה, ומכאן גם דרשו חז"ל "מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו" אבל הדגש כאן הוא על הלשון "הודאה" והמיוחדות שבה,
אך עצם ההודיה לה' הייתה גם הייתה אצל כל עובדי ה' וכמובן גם אצל לאה אמנו.
הדברים יפים, וכמדומה שעצם היסוד ראיתי פעם בשם הרב יעקב יוסף הרמן זצ"ל ['הכל לאדון הכל'], אך מ"מ לא הונח לי בזה לפי פשט משמעות הלשון כמו שהרגשת בעצמך.
וראיתי שמשום מה נשמט ממני להוסיף את המשך לשון רש"י: "מעתה יש לי להודות".
ועדיין צ"ב.
 

שלו'

משתמש ותיק
פותח הנושא
נדיב לב אמר:
@שלו' הערה טובה. אולי י"ל על פי מה שאמרו חז"ל בגמ' עירובין יג: "נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו" ע"כ. וה"ז בחינת רעה שנצמח ממנה טוב, כעת שהאדם עובד את ה' ונהנה מזיו שכינתו ומסור בידי הקב"ה וכמו שכתב הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים: "והנה מה שהורונו חז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא זה העולם. והוא מה שאמרו ז"ל (אבות ד, ו): 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא'. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר ציוונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי האמצעים האלה. והוא מה שאמרו ז"ל (ערובין כב, א): היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם".
מקורי!!
אך נדמה לי שהפשטות היא לא כך. [ורק אעיר בקצרה מה שדכירנא מא' מרבותי שליט"א שאמנם לא "נח", אך ודאי "טוב"].

ומה נאמר ב'נודה לך' על חיים חן וחסד שחוננתנו, ועל אכילת מזון שאתה זן כו'. [ודילגתי על הקודמים, כי אולי תוכל לבאר בהם שבאו ע"י קושי וכד'].
 
 

דְּבַשׁ לְפִי

משתמש רגיל
נדיב לב אמר:
דהחילוק בין שבח להודאה, שבח הוא על שאדם משבח פעולת טובתו שעשה לעולם, אבל אם האדם היה סובר דדבר זה הוא לרעתו ואח"כ ראה שנצמח מזה טובה אז שייך לשון הודאה, כמו מודה במקצת שסובר שזה שסבר דלרעה הוא ובאמת הוא טובה,
לא הבנתי את הראיה ממודה במקצת
 

שמן רענן

משתמש רגיל
שלו' אמר:
נדיב לב אמר:
@שלו' הערה טובה. אולי י"ל על פי מה שאמרו חז"ל בגמ' עירובין יג: "נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו" ע"כ. וה"ז בחינת רעה שנצמח ממנה טוב, כעת שהאדם עובד את ה' ונהנה מזיו שכינתו ומסור בידי הקב"ה וכמו שכתב הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים: "והנה מה שהורונו חז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא זה העולם. והוא מה שאמרו ז"ל (אבות ד, ו): 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא'. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר ציוונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי האמצעים האלה. והוא מה שאמרו ז"ל (ערובין כב, א): היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם".
מקורי!!
אך נדמה לי שהפשטות היא לא כך. [ורק אעיר בקצרה מה שדכירנא מא' מרבותי שליט"א שאמנם לא "נח", אך ודאי "טוב"].

ומה נאמר ב'נודה לך' על חיים חן וחסד שחוננתנו, ועל אכילת מזון שאתה זן כו'. [ודילגתי על הקודמים, כי אולי תוכל לבאר בהם שבאו ע"י קושי וכד'].
כמדומני מהגר"י הוטנר הובא כי יש ב' הודאות. אחד שהוא כמו "הודאת בעל דין" המודה כי הדבר אינו שלו אלא של מקבל ההודאה. ויש הודאה הקשורה ב"שבח והודאה".
וביאר בזה שתי הנוסחאות במודים, מודים אנחנו לך שאתה, שהוא הודאת בעל דין המודה "ש".  ואחר כך נודה לך ונספר תהילתיך על חיינו, שהוא הודאה "על" וזה הודאה הקשורה לעניין שבח והודאה. כפי שצירף לזה "נספר תהילתיך". 
אינני זוכר אם מה שאכתוב גם קשור לדבריו, ולא עיינתי די בלשון חכמים הנ"ל, אך יתכן והודאה "על" חיינו המסורים בידיך, היא הקשורה בשבח שמודים על כל דבר גם מה שהוא בבחינת "חלקו" של אדם.  אך על "יותר מחלקו" יש כאן הודאה חדשה כמו "הודאת בעל דין" שמודה שזה אינו שלו בעצם, ומכיר בטובה שלא היתה אמורה להיות כחלק מ"חן וחסד שחוננתנו" או חיינו המסורים בידיך שבהם משבח ומהלל "על".
ואפשר להוסיף ממה שהזכיר הרב "ערבה" שכאן נתייחד שמו על ההודאה, שזה מבטא את ה"הודאת בע"ד" שקוראת את שמו עצמו ע"ש ההודאה, ולא רק מודה "עליו" כמו אצל כולם, אלא זה שמו כלומר היא מודה "ש". והבן.

ובאופן כללי, המושג רביעי שייך אל ה"יותר מחלקו" של אדם, שקשור ב"ומספר את רובע ישראל" דהיינו החלק באדם שמביא וקשור ל"יותר" ממנו, שמביא עוד חיים לעולם.  וכן מעבר לנר"ן אשר מקובל מחכמי אמת כי הם כאן ביחס לרביעי וחמישי שהם שייכים ל"יותר".  וכן מתפללים בכל יום ג' תפילות. ובשבת ויו"ט יש תפילה הרביעית הנקראת "מוסף", שהוא ע"ש ה"תוספת" וה"יותר מחלקו" הרגיל. (והחמישי הוא בנעילה הקשור ביחידה שהיא החמישית).   
 
 

שלו'

משתמש ותיק
פותח הנושא
יישר כוחך.
שמן רענן אמר:
מדומני מהגר"י הוטנר הובא כי יש ב' הודאות. אחד שהוא כמו "הודאת בעל דין" המודה כי הדבר אינו שלו אלא של מקבל ההודאה. ויש הודאה הקשורה ב"שבח והודאה".
דבריו הם בפחד יצחק חנוכה מאמר ב' פ"ב. ע"ש היטב.
שמן רענן אמר:
אך על "יותר מחלקו" יש כאן הודאה חדשה כמו "הודאת בעל דין" שמודה שזה אינו שלו בעצם, ומכיר בטובה שלא היתה אמורה להיות כחלק מ"חן וחסד שחוננתנו" או חיינו המסורים בידיך שבהם משבח ומהלל "על".
ע' ספר ימי חנוכה לר' דוד כהן שליט"א סוף מאמר י"ח.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
דְּבַשׁ לְפִי אמר:
נדיב לב אמר:
דהחילוק בין שבח להודאה, שבח הוא על שאדם משבח פעולת טובתו שעשה לעולם, אבל אם האדם היה סובר דדבר זה הוא לרעתו ואח"כ ראה שנצמח מזה טובה אז שייך לשון הודאה, כמו מודה במקצת שסובר שזה שסבר דלרעה הוא ובאמת הוא טובה,
לא הבנתי את הראיה ממודה במקצת

צריך לשים פסיק "כמו מודה במקצת, שסבר דלרעה הוא ובאמת הוא טובה". וכוונת הגאון בעל טיב גיטין, במש"כ שסבר דלרעה וכו' נסוב עמש"כ קודם ולא על מודה במקצת. והיינו אדם שסבור שמצב מסויים הוא לרעתו, ולבסוף 'מתבדה' ומעז יצא מתוק ומודה לאלוקיו, הרי זה כמודה במקצת לתובע על נכונות טענתו, ובנמשל, האדם שמודה לאלוקיו וכאמור. מקווה שהובנתי.
 

דְּבַשׁ לְפִי

משתמש רגיל
הסביר את שאלתי:
יש הרבה לשונות של הודאה, כגון: להודות להלל לשבח לפאר וכו'
היכן ראיה שלשון הודאה נופל על מקרה שחשב שהוא לרעתו והתברר שהוא לטובתו.

הרי מצאנו, אמר רב ארבעה צריכים להודות: יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים.
הרי שלשון להודות הוא לא רק באופן שחשב שהוא לרעתו
 

בחור_צעיר

משתמש ותיק
מן הסתם ברוב צדקותה, לאה אמנו הודתה על כל ילד שנולד לה (וגם עתיד להיות שבט שלם בעם ישראל),
ייתכן שכאשר נולד יהודה, היא חשה את ההודיה כל כך בעוצמה, יותר מלפני כן, וקראה לבנה על שם ההודיה שהיא חייבת להשם יתברך.
איני רואה סיבה לחשוד בלאה אמנו שאינה אמרה תודה על לידה, דבר שהוא פשוט אפילו אצל עמי ארצות, להבדיל.
 

שלו'

משתמש ותיק
פותח הנושא
בחור_צעיר אמר:
מן הסתם ברוב צדקותה, לאה אמנו הודתה על כל ילד שנולד לה (וגם עתיד להיות שבט שלם בעם ישראל),
ייתכן שכאשר נולד יהודה, היא חשה את ההודיה כל כך בעוצמה, יותר מלפני כן, וקראה לבנה על שם ההודיה שהיא חייבת להשם יתברך.
איני רואה סיבה לחשוד בלאה אמנו שאינה אמרה תודה על לידה, דבר שהוא פשוט אפילו אצל עמי ארצות, להבדיל.

אך לא נתבאר בדבריך לשון רש"י.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
דְּבַשׁ לְפִי אמר:
הסביר את שאלתי:
יש הרבה לשונות של הודאה, כגון: להודות להלל לשבח לפאר וכו'
היכן ראיה שלשון הודאה נופל על מקרה שחשב שהוא לרעתו והתברר שהוא לטובתו.

הרי מצאנו, אמר רב ארבעה צריכים להודות: יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים.
הרי שלשון להודות הוא לא רק באופן שחשב שהוא לרעתו

אכן מה שהערת בסוף דבריך מד' הצריכים להודות, זו הערה חזקה על הטיב גיטין.

אבל אעלה תמיה שאולי ממנה נמצא את הפירוק.

הנה זה ודאי, שכל אותם ארבעה שצריכים להודות, אינם מודים על עצם הדבר שהיו חולים או חבושים, כי אם על מה שיצאו מיד הצרה. וכאן באה השאלה, על מה הם ההודאה בעצם? לא עדיף בלי שנכנסו לצרה וממילא לא היה צורך לצאת ממנה.

ובהכרח, שהצרה היא חלק מתכלית העניין. מה ולמה, אתה או אחרים מוזמנים לפרש.

לעת עתה, אפנה את תשומת לבך, לתכלית היסורים.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
בהודעה נפלאה שנכתבה באשכול אחר, עולה ישוב נוסף לקושיית מר. ראה בסוף התגובה ('לחץ כדי להרחיב')
מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר הפעם אודה את ה'.
לכאורה יש לעיין, דמשמע שמעולם קודם לכן לא הודה אדם להקב"ה, וזה היאך ייתכן, וכי ייתכן דאברהם אבינו מעולם לא הודה להקב"ה על כל החסד אשר עשה אתו, וכן שאר אבותינו? ומצינו שבנו מזבחות להקב"ה לאחר הניסים שעשה עמהם.
וכן הלא אמרו בברכות לד. אחרונות דומה לעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר והלך לו. עיין בית אלקים להמבי"ט שער התפילה פ"ב דלהכי צריך תמיד לסדר הודאה בסוף על חלקו. ומסתמא מצד הסברא היה לאברהם אבינו לקיים דבר זה, וכבר אמרו עליו שהיה מקיים אפילו עירובי תבשילין, וא"כ כיון שמצינו הרבה לאברהם אבינו שהתפלל, לכאו' היה מסדר בסוף הודאה על חלקו.
ועל הפסוק ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' קל עולם, דרשו חז"ל שהיה מלמד את הבריות לברך להקב"ה אחר המזון, והלא כל אלו הברכות שלאחר המזון, הודאה נינהו, ואיך אמרו שלא היה אדם שהודה להקב"ה [כי לכאורה דחוק שדוקא במילה "הודאה" כיונו, דמאי נפקא מינה].

וחשבתי שאולי יש מקום לפרש, שהמעלה העליונה היא כאשר אדם זוכה לנס ולישועת ה', שיראה להפיק מזה לקח ומוסר לעתיד לבא. שבכל צרה וצוקה תמיד יזכור וישים לנגד עיניו שישועת ה' כהרף עין, וישים מבטחו בה' שיושיענו כמו בעבר [ויש להרחיב בזה].

ומעתה י"ל דודאי גם האבות הקדושים הודו להשי"ת, אבל לאה היתה הראשונה שעשתה משהו שיזכיר לה כל העת את ההודיה, על ידי שאת השם של בנה הרביעי קראה לדורות בשם יהודה.

אשמח לחוו"ד חו"ר הפורום.
 

יוסף בנימין

משתמש ותיק
כ"ט ל"ה:
...ותאמר הפעם אודה את השם, על כן קראה שמו יהודה, ותעמוד מלדת.
וברש"י:
הפעם אודה. שנטלתי יותר מחלקי.

הקושיה עתיקה ומציקה, וכי רק על מה שיותר מחלקה צריך להודות, ועל חלקה לא?!
וכי הקב"ה 'חייב' לה את ג' הבנים הראשונים?!

שנים מפריעה הקושיה, ולא זכור לי שמצאתי תירוץ שיתישב על הלב.

ואצפה לדברי החכמים דכאן שליט"א.
נראה לומר שאין הכוונה שהיא לא הודתה עד עכשיו,
אלא שעד עכשיו היו לה עוד שמות שיותר התאימו לסיטואציה
(ומה זה אם לא הודאה לה' "ראה אלקים בעניי"?)
אלא שכעת כאשר הדברים כבר נהיים יותר סטנדרתיים, אשה יולדת לה בן רביעי, שאין לזה משמעות מסויימת פורצת מהקיום האנושי הפשוט, היא אומרת הפעם אודה את השם, וכאן כבר לא היו לה דברים אחרים על מה להנציח את המצב.
 

זנב לשועלים

משתמש ותיק
היה נראה לומר דעניין ההודאה מצאנו שיש לו שני פנים, הודאה על הטובה, והודאה על האמת כוידוי, ושניהם באים מאותו יסוד של שלמות ההכרה באמת בטוב(בקב"ה) וכן מכח גבורה ועצמה שנפשו שלמה ואין חוששת מעצם ההכרה באמת, וכידוע מהות הכפירה בטובה והכופר בחטא הם אחד הוא מצד הנחיתות ותחושת ההשפלה שנגרמת לו בהכרה והודאה על האמת(אם מצד דקיבל טובה והיינו שהוא מצד עצמו חסר וצריך טובה ההכרה בחסרונו, וה"ה לגבי הודאה על החטא שמראה אותו כחסר),
ויש להוסיף דכל זמן שלאדם יש ציפיה וכסיפה למטרה מסויימת וודאי שאפילו שהוא מודה בטובה שהיתה עד עתה אבל אינה שלמה שהרי עדיין לא הגיע לתכליתו ואינו מרגיש עדיין שלם

ואקדים שאע"פ שאין לנו השגות באחרונים וכ"ש באבותינו, אבל מ"מ בדקות בשלמותם, ושהאדם במצב של חוסר או שום פגם אפילו דק מן הדק כמעט אינו יכול להגיע לשלמות ההכרה(הרגשית נפשית ולא השכלית) בטוב ובאמת
ובג' הבנים הראשונים רואים שהיו אצל לאה כעין פיצוי על עצם דהיתה מרוחקת(שנואה) על יעקב, ועדיין לו כספה וראתה את החיבור אליו כהמטרה(ולכן הוא מוזכר בדבריה בכל אחד מהבנים, ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי, כי שמע ה' שנואה אנכי והיינו מיעקב, הפעם ילווה אישי אלי אע"פ שאין כאן תחושת עוני ושנאה אבל עדיין כהיכי תמצי לחיבור ליעקב אבינו וכחסרה עדיין ולא הגיעה לשלמותה

אבל ביהודה הפעם אודה את ה', ולא הוזכר כלל בעלה "ואישי" והיינו דכיוון דקיבלה יותר מחלקה כבר הכירה ביחודיות שלה כעיקר ביחס לתולדת השבטים, וכבר לעולם אינה "כדבר משני" דאפילו אינה עיקר הבית אצל יעקב, אבל יש לה את העיקר שלה שאין לאחרת, וכבר לא הרגישה תלות מצד חוסר השלמות בחיבור ליעקב אבינו בעלה
דגילתה את היחודיות שלה מצד עצמה כלפי הולדת השבטים ועם ישראל כלפי הקב"ה, ושהאדם מכיר ורואה בפועל(ההכרה הגדולה ביותר) וכן נראה בפועל את יחודו וחשיבותו יש בו כח להכיר באמת ובטוב בצורה הכי שלמה, בלא תחושת חוסר אלא בהרגשה של הגעה לתכלית והרגישה שהגיעה לתכליתה(ולכן מיד אמרינן ותעמוד מלדת כי התמלאה בתחושה של ההגעה לתכליתה שלמותה ויחודה, שלא הוסיפה לבקש כמבואר בחז"ל, ולכן על אף שמצד אחד היתה כאן שלמות ההודאה, אבל גם קצת תביעה ממה שאח"כ לא המשיכה לבקש, ובאמת אח"כ אחרי לידת דן ונפתלי חזרה לכסיפה להעמדת עוד שבטים)

אבל לפני לאה לא נמצא מי שהגיע למצב כזה שהרגיש שהגיע לשלמותו ואפילו האבות הקדושים מכח מעלתם שעסקו עוד ועוד בכסיפה להמשיך לכבוש ולהתקדם, וגם הבטחתם לא מומשה בימיהם כדאמרינן ריש פרשת וארא(וארא..בקל שקי ושמי ה' לא נודעתי להם עיין רש"י שם שלא ראו במימוש הבטחותיו של הקב"ה) וממלא גם תמיד היו בפחד שמא יגרום החטא(כמבואר ברמב"ן גבי אברהם בברית בן הבתרים, וביצחק ריש תולדות, וביעקב אבינו תחילת וישלח) ולכן לא נמצא הודאה שלמה כלאה עד עתה שכבר הרגישה שהתממש תכליתה

ואוסיף שלכן ממצב שלם כזה יצא יהודה שהוא המלכות וממנו יצא מלך המשיח, והוא כח הגבורה ויכולת ההכרה באמת וההודאה על האמת בכל מצב כיהודה במעשה תמר, וכדוד במעשה בת שבע שהוא הודאה על האמת ברגע, שהוא כח הגבורה והמלכות בלי שום פחד וחשבנות(ודלא כשאול המלך דאע"פ שהיה משיח ה' ואין אנו יכולים להבין בגדלותו לא היה יכול להודות על האמת של חטאו אלא רק אחר ג' תוכחות של שמואל, ואע"פ שהוא בא מגודל צניעותו ואי הכרת גדלותו, אבל זה גופא היה סטיה דקה מן הדקה שגרמה שמשום כך הפחד מהעם[ואפילו יהא פחד שלא יחטאו או יהרגוהו או כל דבר אחר, אבל הוא מצד דראה עצמו קטן כדאמר ליה שמואל אם קטן אתה בעינך וכו'] הטעה את שיקול דעתו, אבל דוד ויהודה ברגע כממרא לא נטלו לשום שיקול ולא פחדו מלעמוד ולהודות בפומבי והוא כח הגבורה ותחושת השלמות
 
חלק עליון תַחתִית