היה נראה לומר דעניין ההודאה מצאנו שיש לו שני פנים, הודאה על הטובה, והודאה על האמת כוידוי, ושניהם באים מאותו יסוד של שלמות ההכרה באמת בטוב(בקב"ה) וכן מכח גבורה ועצמה שנפשו שלמה ואין חוששת מעצם ההכרה באמת, וכידוע מהות הכפירה בטובה והכופר בחטא הם אחד הוא מצד הנחיתות ותחושת ההשפלה שנגרמת לו בהכרה והודאה על האמת(אם מצד דקיבל טובה והיינו שהוא מצד עצמו חסר וצריך טובה ההכרה בחסרונו, וה"ה לגבי הודאה על החטא שמראה אותו כחסר),
ויש להוסיף דכל זמן שלאדם יש ציפיה וכסיפה למטרה מסויימת וודאי שאפילו שהוא מודה בטובה שהיתה עד עתה אבל אינה שלמה שהרי עדיין לא הגיע לתכליתו ואינו מרגיש עדיין שלם
ואקדים שאע"פ שאין לנו השגות באחרונים וכ"ש באבותינו, אבל מ"מ בדקות בשלמותם, ושהאדם במצב של חוסר או שום פגם אפילו דק מן הדק כמעט אינו יכול להגיע לשלמות ההכרה(הרגשית נפשית ולא השכלית) בטוב ובאמת
ובג' הבנים הראשונים רואים שהיו אצל לאה כעין פיצוי על עצם דהיתה מרוחקת(שנואה) על יעקב, ועדיין לו כספה וראתה את החיבור אליו כהמטרה(ולכן הוא מוזכר בדבריה בכל אחד מהבנים, ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי, כי שמע ה' שנואה אנכי והיינו מיעקב, הפעם ילווה אישי אלי אע"פ שאין כאן תחושת עוני ושנאה אבל עדיין כהיכי תמצי לחיבור ליעקב אבינו וכחסרה עדיין ולא הגיעה לשלמותה
אבל ביהודה הפעם אודה את ה', ולא הוזכר כלל בעלה "ואישי" והיינו דכיוון דקיבלה יותר מחלקה כבר הכירה ביחודיות שלה כעיקר ביחס לתולדת השבטים, וכבר לעולם אינה "כדבר משני" דאפילו אינה עיקר הבית אצל יעקב, אבל יש לה את העיקר שלה שאין לאחרת, וכבר לא הרגישה תלות מצד חוסר השלמות בחיבור ליעקב אבינו בעלה
דגילתה את היחודיות שלה מצד עצמה כלפי הולדת השבטים ועם ישראל כלפי הקב"ה, ושהאדם מכיר ורואה בפועל(ההכרה הגדולה ביותר) וכן נראה בפועל את יחודו וחשיבותו יש בו כח להכיר באמת ובטוב בצורה הכי שלמה, בלא תחושת חוסר אלא בהרגשה של הגעה לתכלית והרגישה שהגיעה לתכליתה(ולכן מיד אמרינן ותעמוד מלדת כי התמלאה בתחושה של ההגעה לתכליתה שלמותה ויחודה, שלא הוסיפה לבקש כמבואר בחז"ל, ולכן על אף שמצד אחד היתה כאן שלמות ההודאה, אבל גם קצת תביעה ממה שאח"כ לא המשיכה לבקש, ובאמת אח"כ אחרי לידת דן ונפתלי חזרה לכסיפה להעמדת עוד שבטים)
אבל לפני לאה לא נמצא מי שהגיע למצב כזה שהרגיש שהגיע לשלמותו ואפילו האבות הקדושים מכח מעלתם שעסקו עוד ועוד בכסיפה להמשיך לכבוש ולהתקדם, וגם הבטחתם לא מומשה בימיהם כדאמרינן ריש פרשת וארא(וארא..בקל שקי ושמי ה' לא נודעתי להם עיין רש"י שם שלא ראו במימוש הבטחותיו של הקב"ה) וממלא גם תמיד היו בפחד שמא יגרום החטא(כמבואר ברמב"ן גבי אברהם בברית בן הבתרים, וביצחק ריש תולדות, וביעקב אבינו תחילת וישלח) ולכן לא נמצא הודאה שלמה כלאה עד עתה שכבר הרגישה שהתממש תכליתה
ואוסיף שלכן ממצב שלם כזה יצא יהודה שהוא המלכות וממנו יצא מלך המשיח, והוא כח הגבורה ויכולת ההכרה באמת וההודאה על האמת בכל מצב כיהודה במעשה תמר, וכדוד במעשה בת שבע שהוא הודאה על האמת ברגע, שהוא כח הגבורה והמלכות בלי שום פחד וחשבנות(ודלא כשאול המלך דאע"פ שהיה משיח ה' ואין אנו יכולים להבין בגדלותו לא היה יכול להודות על האמת של חטאו אלא רק אחר ג' תוכחות של שמואל, ואע"פ שהוא בא מגודל צניעותו ואי הכרת גדלותו, אבל זה גופא היה סטיה דקה מן הדקה שגרמה שמשום כך הפחד מהעם[ואפילו יהא פחד שלא יחטאו או יהרגוהו או כל דבר אחר, אבל הוא מצד דראה עצמו קטן כדאמר ליה שמואל אם קטן אתה בעינך וכו'] הטעה את שיקול דעתו, אבל דוד ויהודה ברגע כממרא לא נטלו לשום שיקול ולא פחדו מלעמוד ולהודות בפומבי והוא כח הגבורה ותחושת השלמות