הערשלה אמר:
ערבה אמר:
מצאתי שכוונת לשאלת גדולים:
יפה תואר על בראשית רבה ס״ה:א:ב
מה אבא נשא בן ארבעים שנה. משום דלעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה ולכן לא נשא אשה עד מ' עד שיהיה בן ארבעים לבינה. והתחפ?ש גם הוא בזה כאלו נפשו דבקה בתורה. אבל באמת התמהמה מפני שהיה צד נשי אנשים שהיה מרמה ומפתה אותן:
יישר כח!
לחיזוק הדברים חשבתי להוסיף שמצאנו את עשיו כבר במה שצד את אביו בשאלות על מעשר תבן ומלח, שהרי לכאורה אם כבר מדבר איתו בלימוד אז יש הרי הרבה סוגיות שיכול לדון עמו ומה ראה לדבר עמו דווקא בהלכה זו?
ואולי אפשר לומר כפי דברי ה'יפה תואר' שגם כאן הוא חיפש את חומרות והפרומקייט בלי להבין שיש עיקר ויש טפל.
רציתי להציע לאור הנ"ל,
שיצחק נשא אשה בגיל ארבעים כי בן ארבעים לבינה כמבואר. אך לבאר באופן דומה,
והוא דבכלל, צורת הבא לנישואין ולהעמיד תולדות, באופן הטבעי (אף אצל גוי), הרצון הפנימי (הטבעי) לדבר זה (לא משיקולי "חברה לחיים" או להעמיד תולדות "שיהיה מי שיעזור לי לעת זקנה" וכדומה שאלו הם ברובד השטחי יותר) הוא שהאדם מגיע למקום ש"טוב לו" והוא מרגיש עונג פנימי ותוכן אישי וש"יש לו מה למכור" והא מרגיש רצון "לשתף" מישהו בטוב שבו, להשפיע על מישהו ולחבר מישהו אל העונג בו הוא חי. ומשם מגיע הרצון שאחריו, להעמיד תולדות, שרוצה "לייצר" כביכול אנשים חדשים שיגדלו מלכתחילה בטוב ובעונג ובתוכן המיוחד לו אותו רוצה להעניק ולשתף ולהוציא נאל הפועל ולהיטיב לאחרים באותו טוב בו הוא נמצא ומרגיש. (זה יכול להיות גם גוי דרום קוריאני שרואה בגידול תפוזים את הטוב השלם במושגי העולם בו חי, ורוצה להטעים את אשתו בטוב הזה שבו ולגדל ילדים אל הטוב השלם הזה מבחינתו).
טבע זה דאדם, שרשו הוא כי בצלם אלוקים עשה את האדם, והא כביכול, טוב השלם באמת בכל שלימויות שיש, ועלה ברצונו לברוא יצורים שיתענגו בטוב הזה ע"י שיזכו בעמלם להיות חלקו ונחלתו. ויש להאריך בזה.
ומי שזכה להימנות על העם הנבחר הרי הוא מכיר ויודע הטוב האמיתי וממקום זה דבק ב"דרך הטוב להיטיב" ונושא אשה ומעמיד תולדות, ומוציא טובו וכוחותיו אל הפועל.
ויצחק אבינו כאשר הגיע כביכול אל שלימות עצמו דבן ארבעים לבינה אז נשא אשה, כצורת הדברים שמתוך שלימות האדם עצמו (ובאבות הקדושים זוהי שלימות אמיתית נצחית ולהבדיל משלימות טבעית חלקית שדוברה לעיל) נושא אשה להשפיע ולהאיר בה ע"י שנכנסת תחת כנפי רצונו וטובו.
ובזמן העקידה שהגיע לדרגה נוראה של שלימות הבחירה בטוב שבחר למסור הבחירה במסי"נ נפלאה, אז נולדה רבקה, שמשלימות זו נוצר האפשרות של ביטוי והוצאה אל הפועל בעולם של קדושתו בלידת רבקה.
זהו גיל ארבעים דיצחק שהוא ביטוי לפנימיות עמוקה שהגיעה לידי שלימות עצמית, באופן שיכול להעביר ולחבר ולהשפיע ולהאיר ולשתף את גדלותו ע"י נישואין והעמדת תולדות.
אמנם עשיו שהיה כל ארבעים שנה צד נשים תח"י בעליהן והיינו שאצלו אין כלל המושג של "שלימות עצמית" אשר ממנה בא להשפיע ולהתחבר אל אשה. אלא כל חיבורו הוא "הכרח" כזנות, ואין כלל מקום של השפעה והארה וקשר אמיתי וחיבור ומושג של "נישואין" אצלו, רק צידה כמו שצד חיות ובהמות בהיותו איש יודע ציד, אז גם צד נשים. עם אלו המושגים לא שייך לא ארבעים ולא בינה.
אך כמו סימני טהרה שהם מעלי גרה ומפריס פרסה, שמעלי גרה הוא סימן הפנימי, ומפריס פרסה הוא הסימן החיצוני שניכר בחוץ. והחזיר מראה הסימן החיצוני כשהוא שוכב לומר כשר אני, כך כאן עשו תפס הנושא בחיצוניותו, שהוא בן ארבעים לבינה, ואז הזמן לישא אשה, כאביו. אך אצל אביו הוא בא מפנימיות מלאה אל החוץ, דהיינו שנשא בגיל ארבעים מתוך המשמעות הפנימית של שלימות עצמית דבן ארבעים. שזה בחינה של מעלי גרה ומפריס פרסה, מן הפנים אל החוץ. אבל עשו לקח רק הסימן החיצוני המראה על נישואין בבחינה הטהורה הנ"ל אבל בפנימיותו לא היה כלל "נישואין" וחיבור כשר אפילו טבעי כנ"ל, כי היה צד נשים וכו' שזה מורה כי כל נישואיו הם בבחינה הזאת של מעשה חיצוני ללא כל חיבור פנימי. וזה טלפיים,זוהי חיצוניות בלבד, שתפס המושג הנעלה רק ברמה החיצונית שלו. וכשהוא בלי המעלה הפנימית הוא ריק מתוכן כמו החזיר המפריס פרסה אך זה ריק מתוכן כי אינו מעלה גרה.
תבן ומלח מראה גם תפיסה חיצונית למושג מעשר, שלא קישר למאכל אדם דווקא אלא כל דבר מאכל ואכמ"ל.