תעלומה ושמה - לוט

מדוע לא נזכר אפילו לא פעם אחת בתורה שלוט היה אחיה של שרה ורק נזכר שהוא היה בן אחיו של אברהם?
 

לבי במערב

משתמש ותיק
פ' נח, קאפיטל יא:
כט וַיִּקַּ֨ח אַבְרָ֧ם וְנָח֛וֹר לָהֶ֖ם נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־אַבְרָם֙ שָׂרָ֔י וְשֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־נָחוֹר֙ מִלְכָּ֔ה בַּת־הָרָ֥ן אֲבִֽי־מִלְכָּ֖ה וַֽאֲבִ֥י יִסְכָּֽה (זו שרה, פרש"י עה"פ)׃
לא וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם׃
וראה בראב"ע שם פסוק כט.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
מידות ושיעורי תורה אמר:
הרי הוא הסכים לאמלל את בנותיו, בכדי לשמור על אורחים, איפה שמענו עיוות שכזה????
.
שוב ראיתי בפרקי רבי אליעזר (פרק כה), שמשׂגב את מעשהו של לוט:​
מֶה עָשָׂה לוֹט? כְּשֵׁם שֶׁנָּתַן משֶׁה רַבֵּנוּ אֶת נַפְשׁוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, כָּךְ נָתַן לוֹט נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם.
לָקַח שְׁתֵּי בְנוֹתָיו וְהוֹצִיא לָהֶם תַּחַת שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים, וְלֹא קִבְּלוּ הָאֲנָשִׁים.
והוא פליא.
 

יחיה

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
מידות ושיעורי תורה אמר:
הרי הוא הסכים לאמלל את בנותיו, בכדי לשמור על אורחים, איפה שמענו עיוות שכזה????
.
שוב ראיתי בפרקי רבי אליעזר (פרק כה), שמשׂגב את מעשהו של לוט:​
מֶה עָשָׂה לוֹט? כְּשֵׁם שֶׁנָּתַן משֶׁה רַבֵּנוּ אֶת נַפְשׁוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, כָּךְ נָתַן לוֹט נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם.
לָקַח שְׁתֵּי בְנוֹתָיו וְהוֹצִיא לָהֶם תַּחַת שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים, וְלֹא קִבְּלוּ הָאֲנָשִׁים.
והוא פליא.

לכאורה היא משנה ערוכה - הוריות ג, ז:
האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה, והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי, בזמן ששניהם עומדים לקלקלה - האיש קודם לאשה
רמב"ם על משנה:
ואומרו שניהן עומדין בקלקלה, רוצה בו ששניהם היו בשביה, ושניהם נתבעו לתשמיש, אזי פודים את האיש לפני האשה, לפי שהוא אין דרכו לכך, ונתבע לדבר שאינו טבעי לו. 
ר' עובדיה מברטנורא:
לקלקלה - לביאה. ולמשכב זכור: האיש קודם - שזו דרכה בכך וזה אין דרכו בכך:
תפארת ישראל [יכין]:
לא) לקלקלה. לזנות, כגון איש למשכב זכור: לב) האיש קודם לאשה. דאשה שדרכה בכך, אין לה כל כך בושת עי"ז כאיש: 
 

יחיה

משתמש ותיק
עיין המצורף פה, על נבכי הנפש של לוט:
 

קבצים מצורפים

  • אוצר החכמה_דת ופסיכולוגיה - רבינוביץ, אהרן_140.pdf
    215.7 KB · צפיות: 13
  • נר-מנחם-לך-לך-תשפ.pdf
    422.8 KB · צפיות: 7

הערשלה

משתמש ותיק
אברך אמר:
לוט בן הרן, אחיינו של אברהם אבינו, מהווה תעלומה גדולה.

מצד אחד, אנו מוצאים אודותיו מקורות לגנאי



ומצד שני, לכאורה מצינו בלוט כמה וכמה דברים שנראה מהם שהיה אדם גדול.

עיין בשם משמואל בראשית פרשת לך לך וז"ל:
והנה כל ענין לוט ומעלתו נראה שהי' רק מפאת ביטולו לאברהם וכל המחובר לטהור טהור. אך כאשר עלו ממצרים והתעוררה נשמת דהמע"ה בא רגש בלבו של לוט שהיתה נשמתו של דהמע"ה מקשקשת בקרבו. ומעתה יובן דהא שהיו ללוט שני אוהלים, נשמות רות ונעמה העמונית, נחשב שאז בעליתם ממצרים השיגם, שעד שעלו ממצרים לא היו נחשבים במציאות ולא הי' ללוט שום רגש מהם מאומה, ואף שמתולדתו היו טמונות בקרבו, מ"מ לא נחשב שהיו ללוט, וז"ש וגם ללוט ההולך את אברם הי' צאן ובקר ואוהלים, שמעתה הי' ללוט הרגש מהם, והי' לו באמת עושר אמיתי. אך לוט לא ידע להזהר.
וכמו שהגיד הרה"ק ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שבהשגת נשמה צריכין לידע ולהזהר מאד, עכ"ד. ובפשיטות י"ל שיכולה לצמוח מזה גיאות ח"ו, כי נשמה גבוהה מגבהת את האדם ויכול לבוא מזה לגבהות הלב וכתיב (משלי ט"ז) תועבת ה' כל גבה לב. וכך הי' הענין בלוט שלא ידע להזהר, וכאשר התעוררה בקרבו נשמת דהמע"ה הי' רואה א"ע בטכסיסי מלכות והתגאה ויצא לידון שבודאי ממנו יהי' כל בנין עולם וכל היעודים הטובים שנאמרו לאברהם אליו יסובו, כברש"י אברם אין לו בן והוא יורשו, ונתקיים בלוט עושר שמור לבעליו לרעתו.
וכבר הגדנו במק"א שנטילת דבר קדושה לחיצוניות נחשבת גזל, וע"כ לוט שהתגאה בעושר הזה שהוא נשמת דהמע"ה, הנה נהפכה לו הקדושה לחיצוניות ונחשבת גזל, וזה הביאו לידי גזל ממון בפועל ממש, והי' רועה בהמותיו בשדות של אחרים. והנה בזוה"ק (ח"ג קע"ו א) כל דרדף בתר דלאו דילי' וכו' מה דאית בי' אתאביד מיני'. וע"כ כל מה שהי' לו מצד היותו מחובר לאברהם אזיל מיני' ונשאר ריק מכל ליחלוח טוב. וע"כ תחת שעד כה הי' בטל וטפל לאברהם באשר הי' מקבל ממנו, עתה כאשר אזיל מיני' כל מה שהי' לו ע"י החיבור לאברהם נעשה נפרד לעצמו והתגאה ועשה מריבה בעצמו באברהם כבמדרש (פ' מ"א) כשם שהי' ריב בין הרועים כך הי' ריב בין אברהם ללוט.
ולעומת כשהי' מחובר לאברהם האירה בו מקדושתו וצניעותו של אברהם דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, וכאשר נסתלק ממנו חיבור זה היו שולטים בו כחות חיצונים בהיפוך מזה, כענין טומאת המת, שידוע טעם הזוה"ק שמפני שנסתלקה הנשמה הקדושה שורה לעומתו טומאה, כן הי' בלוט שלעומת הקדושה והצניעות שלטו בו לעומתן כחות מושכים לערוה ונעשה להוט אחר בולמוס של עריות ובחר לו את סדום לשכונתו. ומעתה הדברים מובנים, שקודם עליתו ממצרים כשר הי', והעלי' עצמה היתה לו כענין עושר שמור לבעליו לרעתו: 
 

בן אבנר

משתמש ותיק
עמנואל אמר:
אברך אמר:
וכמו שמצוי קצת בזמנינו באותם הקרויים "מסורTיים".
יותר מתאימה כאן הדוגמה של הבדואים הידועים בהכנסת האורחים המיוחדת להם.

חלק מהמסורתיים שאני מכיר, שמסיבות שונות אינם יושבים על פס ייצור או בעדר מגזרי, מתפללים 3 תפילות במניין ועוסקים בכל עת בתורה וגמ"ח.

לא נראה לי שמישהו קורא להם מסורתיים, [אמנם מסתכלים עליהם בזלזול מה שפעמים רבות אינו במקומו].
בדר"כ כשאומרים מסורתי מתכוונים לאנשים עם ידיעה חלקים על התורה, והם פחות או יותר שומרים שבת וכשרות, ופעמים שיש דברים שהם מקפידים עליהם מאד עד מסירות נפש.
 

דרבמדיקר

משתמש ותיק
אברך אמר:
לוט בן הרן, אחיינו של אברהם אבינו, מהווה תעלומה גדולה.

מצד אחד, אנו מוצאים אודותיו מקורות לגנאי

רש"י פרשת לך לך פרק יג פסוקים יא, יג, יד
ויסע לוט מקדם - נסע מאצל אברם והלך לו למערבו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב. ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא באלהיו:
(יג) ואנשי סדום רעים - ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם. 
(יד) אחרי הפרד לוט - כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו:

גם כאשר מובא בפרשתינו (וירא) סיפור הצלתו של לוט מתוך הפיכת סדום ועמורה, כותב רש"י (יט, כט):
ויזכור אלהים את אברהם - מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה (יב יט) אחותי היא, ולא גילה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו:
ומשמע לכאורה שלוט לא היה אדם עתיר זכויות, ולא מצא הקב"ה עילה להצילו מהפיכת סדום, מלבד ה"זכות העצומה" שלא הלשין על גיסו, ולא גרם למותו.

ומצד שני, לכאורה מצינו בלוט כמה וכמה דברים שנראה מהם שהיה אדם גדול.
א) שעזב ארצו ומולדתו והלך עם אחותו וגיסו [דודו] לארץ לא נודעת.
ב) גם אחר שהתיישב בסדום, רואים בפרשתינו שמסר נפש להכניס אורחים. ואף אחר סירובם של המלאכים להתארח אצלו, לא התייאש והוסיף והפציר עד שנענו.
ג) גם מצינו שאפה מצות, ופירש"י שפסח היה.

והנה בנוגע לשאלה למה לא נזכר לו הזכות שהלך עם אברהם, כבר עמד בזה הרא"ם (יט, כט), וז"ל: יש לשאול מדוע לא אמר נזכר הטובה שעשה לוט לאברהם שעזב ארצו מקום מולדתו והלך אחריו בכל מקום שהלך, אבל הניח הטובה הגדולה הזאת והשיב על שחס על אברהם ולא גלה שהיתה שרה אשתו, שזו אינה טובה, אלא שלא הרע לו שזה אפילו האוייב לאברהם כל ימיו לא היה מגלה סוד כזה, שגילויו סבה למיתתו, עכ"ל.

ובשפתי חכמים כתב ליישב, וז"ל: ולי נראה שאין זה טענה לרבותינו ז"ל, דיש לומר דמה שהלך לוט עם אברהם לא היה לטובת אברהם אלא לטובתו, שאם ימות אברהם יירש הוא אותו, כמו שפירש"י גבי ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו' (לעיל י"ג ז'), אבל מה שלא גילה אותן ששרה אשתו היא, חשבה לטובה לו כיון שהליכתו לא היה אלא לירשו, היה לו לגלות ששרה אשתו היא ויהרגו את אברהם כיון שנתן עיניו בממון, לכן חשבה לטובה ודו"ק, עכ"ל.

ולגבי הקושיא ממה שמסר נפש להכניס אורחים, ואפיית המצות, חשבתי מכבר ליישב, שאולי מכיון שהורגל לוט במצוות אלו בבית אברהם, הושרשה בעומק הווייתו החשיבות של המצוות הללו, והשמחה הגדולה בקיומן, ומצד זה עשה אותם במסירות נפש, אבל לא מצד עבודת השי"ת.
וכמו שמצוי קצת בזמנינו באותם הקרויים "מסורTיים".
ולכן לא עמדו לו כלל זכויות אלו, ועדיין היה נקרא רשע.
על זה נאמר אישיותו של לוט לוטה בערפל
 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
אברך אמר:
מצד אחד אנו מוצאים על אודותיו מקורות לגנאי, ומצד שני מצינו בו כמה וכמה דברים שנראה מהם שהיה אדם גדול.
מזכיר את היחס האמביוולנטי של חכמי התלמוד (בפ"ק דסוטה) לשמשון הגבור.​
א. אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמִּי: הוּא אִוָּה לְדָבָר טָמֵא (בַּת אֵל נֵכָר), לְפִיכָךְ נִתְלוּ חַיָּיו בְּדָבָר טָמֵא (לְחִי הַחֲמוֹר).
'וַתָּחֶל רוּחַ יְיָ לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמִּי: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג (לְלַוּוֹתוֹ בַּאֲשֶׁר הוֹלֵךְ).
ב. 'וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים'. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין טְחִינָה אֶלָּא לְשׁוֹן עֲבֵרָה; מְלַמֵּד, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הֵבִיא לוֹ אֶת אִשְׁתּוֹ לְבֵית הָאֲסוּרִים, כְּדֵי שֶׁתִּתְעַבֵּר הֵימֶנּוּ.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁמְשׁוֹן דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל (בְּמִשְׁפַּט צֶדֶק) כַּאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד' וְגוֹמֵר.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁמְשׁוֹן מֵעֵין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְיָ אֱלֹהִים' וְגוֹ'; מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵגֵן עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אַף שִׁמְשׁוֹן מֵגֵן בְּדוֹרוֹ עַל יִשְׂרָאֵל.
 

יחיה

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
אברך אמר:
מצד אחד אנו מוצאים על אודותיו מקורות לגנאי, ומצד שני מצינו בו כמה וכמה דברים שנראה מהם שהיה אדם גדול.
מזכיר את היחס האמביוולנטי של חכמי התלמוד (בפ"ק דסוטה) לשמשון הגבור.​
א. אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמִּי: הוּא אִוָּה לְדָבָר טָמֵא (בַּת אֵל נֵכָר), לְפִיכָךְ נִתְלוּ חַיָּיו בְּדָבָר טָמֵא (לְחִי הַחֲמוֹר).
'וַתָּחֶל רוּחַ יְיָ' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמִּי: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג (לְלַוּוֹתוֹ בַּאֲשֶׁר הוֹלֵךְ).
ב. 'וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים'. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין טְחִינָה אֶלָּא לְשׁוֹן עֲבֵרָה; מְלַמֵּד, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הֵבִיא לוֹ אֶת אִשְׁתּוֹ לְבֵית הָאֲסוּרִים, כְּדֵי שֶׁתִּתְעַבֵּר הֵימֶנּוּ.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁמְשׁוֹן דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל (בְּמִשְׁפַּט צֶדֶק) כַּאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד' וְגוֹמֵר.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁמְשׁוֹן מֵעֵין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְיָ אֱלֹהִים' וְגוֹ'; מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵגֵן עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אַף שִׁמְשׁוֹן מֵגֵן בְּדוֹרוֹ עַל יִשְׂרָאֵל.

אין להשוות שמשון ללוט ח"ו!
 
יחיה אמר:
לכאורה היא משנה ערוכה - הוריות ג, ז:
מדובר כששניהם מוטלים עליו
אם אדם חייב למסור בנו או בתו, שם מגיע דיני הקדימה
אבל למה הוא אחראי על האורחים שלו?
שיתן -להם- לפתוח את הדלת, ולא יתערב...
 

יחיה

משתמש ותיק
מידות ושיעורי תורה אמר:
יחיה אמר:
לכאורה היא משנה ערוכה - הוריות ג, ז:
מדובר כששניהם מוטלים עליו
אם אדם חייב למסור בנו או בתו, שם מגיע דיני הקדימה
אבל למה הוא אחראי על האורחים שלו?
שיתן -להם- לפתוח את הדלת, ולא יתערב...

"כי על כן באו בצל קורתי".
 

יחיה

משתמש ותיק
פינחס רוזנצוויג אמר:
בכל אופן, על לוט אומר ברוך זוכר את הצדיקים, (ברכות נד:) ומכאן שהיה צדיק.

רש"י ברכות נד, ב:
זוכר את הצדיקים - שזכר את אברהם.
רש"י - פרשת לך לך:
אחרי הפרד [לוט מעמו] – וכל זמן שהרשע עמו היה הדיבר פורש הימנו.
 

ה' הוא האלוקים

משתמש ותיק
יש שפת אמת [לך לך תרל"ז] שאומר שלוט זכה למה שזכה בזכות המסירות נפש של הרן, על אף שלא הייתה שלימה [שאמר אי אברהם נוצח וכו'].

  image.png
 
יחיה אמר:
"כי על כן באו בצל קורתי".
זה לוט אומר
לא ההלכה

כמדומה שגם אצל הערביים היום זה כך
שאם בא אורח, על פי ה'דת' שלהם, יש על המארח חובה לשמור עליו, יותר מאשר על בני ביתו

עכ''פ ביהדות זה לא ככה.

מה גם, שכל דיני הקדימה זה אם דרשו 'מישהו', והבחירה בידינו אם לבחור בן או בת וכדו'
וגם אז, מוטב ימותו כולם, ולא ימסרו נפש אחת.
אבל אם ביקשו מישהו מסויים, אדרבה, יש לאותו מישהו דין רודף על האחרים, ומותר למסור אותו בידיים, וכמעשה דשבע בן בכרי
 
 

הצעיר שבחבורה

משתמש ותיק
מידות ושיעורי תורה אמר:
מה גם, שכל דיני הקדימה זה אם דרשו 'מישהו', והבחירה בידינו אם לבחור בן או בת וכדו'
וגם אז, מוטב ימותו כולם, ולא ימסרו נפש אחת.
אבל אם ביקשו מישהו מסויים, אדרבה, יש לאותו מישהו דין רודף על האחרים, ומותר למסור אותו בידיים, וכמעשה דשבע בן בכרי
ומעשה דפילגש בגבעה שכתב עליו הרמב"ן..
ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע, כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זמה ורצונם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה. והאיש הזקן שאמר להם הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם (שם יט כד), יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה, ועל כן לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו. והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו, כי פילגש היתה לא אשת איש, וכבר זנתה עליו: 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
מידות ושיעורי תורה אמר:
זה לוט אומר, לא ההלכה.
.
מזכיר לי הא דתנו רבנן בפרק שבועת העדות:​
מִנַּיִן לְדַיָּן (אִם דָּן דִּין וְלִבּוֹ נוֹקְפוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא טוֹעֶה) שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה סָנֵגְרוֹן לִדְבָרָיו (לֹא יַחֲזִיק דְּבָרָיו לְהָבִיא רְאָיוֹת לְהַעֲמִידָם, שֶׁהוּא בּוֹשׁ לַחֲזֹר)?
תַּלְמוּד לוֹמַר 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'.
חבר! 'טעיתי' - איננה מלה מגונה; אדרבה, מלה המכבדת את בעליה היא.
 

יחיה

משתמש ותיק
מידות ושיעורי תורה אמר:
יחיה אמר:
"כי על כן באו בצל קורתי".
זה לוט אומר
לא ההלכה
כמדומה שגם אצל הערביים היום זה כך
שאם בא אורח, על פי ה'דת' שלהם, יש על המארח חובה לשמור עליו, יותר מאשר על בני ביתו
עכ''פ ביהדות זה לא ככה.
מה גם, שכל דיני הקדימה זה אם דרשו 'מישהו', והבחירה בידינו אם לבחור בן או בת וכדו'
וגם אז, מוטב ימותו כולם, ולא ימסרו נפש אחת.
אבל אם ביקשו מישהו מסויים, אדרבה, יש לאותו מישהו דין רודף על האחרים, ומותר למסור אותו בידיים, וכמעשה דשבע בן בכרי

ראה המצורף מהחפץ חיים:
 

קבצים מצורפים

  • אוצר החכמה_החפץ חיים חייו ופעלו - א - ישר, משה מאיר בן דוד_411.pdf
    225.2 KB · צפיות: 5

יחיה

משתמש ותיק
יש לציין גם חולין ז, א
דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה אמר ליה: אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה.
הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי דבמצוה עסיק, חלק ליה.
הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא: כך עושים לבני לויה? חלק ליה...
רש"י:
דלווה בהדייהו - נתחבר עמם בדרך. טייעא - סוחר ערבי. כך עושין - בתמיה. לבני לויה - לבני חבורה, שמניחן והולך.
חברותא:
מעשה שהיה כך היה, דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין. פגע ביה בגינאי נהרא [נהר ששמו גינאי].
אמר ליה רבי פנחס: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך.
אמר ליה הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך לקיים מצות פדיון שבויין, ואני הולך וזורם אל הים כדי לעשות רצון קוני". שהרי כל הנחלים הולכים אל הים בגזירת מלך. אתה ספק עושה המצוה ספק אי אתה עושה, שאולי לא יתנו לך לפדות. אבל אני ודאי עושה מצותי. לפיכך, אין ראוי שאחלק מימי מלפניך.
אמר ליה רבי פנחס בן יאיר לנהר: אם אי אתה חולק מימיך, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם!
חלק ליה הנהר מימיו, ועבר בו.
...
הוה התם ההוא טייעא [סוחר ערבי] דלווה בהדייהו. אמר ליה רבי פנחס בן יאיר לנהר: חלוק ליה נמי להאי טייעא. משום דלא לימא אינשי: "וכי כך עושים לבני לויה" שמניחים אותם והולכים?
חלק ליה נמי.
 

הצעיר שבחבורה

משתמש ותיק
יחיה אמר:
יש לציין גם חולין ז, א
דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה אמר ליה: אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה.
הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי דבמצוה עסיק, חלק ליה.
הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא: כך עושים לבני לויה? חלק ליה...
רש"י:
דלווה בהדייהו - נתחבר עמם בדרך. טייעא - סוחר ערבי. כך עושין - בתמיה. לבני לויה - לבני חבורה, שמניחן והולך.
חברותא:
מעשה שהיה כך היה, דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין. פגע ביה בגינאי נהרא [נהר ששמו גינאי].
אמר ליה רבי פנחס: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך.
אמר ליה הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך לקיים מצות פדיון שבויין, ואני הולך וזורם אל הים כדי לעשות רצון קוני". שהרי כל הנחלים הולכים אל הים בגזירת מלך. אתה ספק עושה המצוה ספק אי אתה עושה, שאולי לא יתנו לך לפדות. אבל אני ודאי עושה מצותי. לפיכך, אין ראוי שאחלק מימי מלפניך.
אמר ליה רבי פנחס בן יאיר לנהר: אם אי אתה חולק מימיך, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם!
חלק ליה הנהר מימיו, ועבר בו.
...
הוה התם ההוא טייעא [סוחר ערבי] דלווה בהדייהו. אמר ליה רבי פנחס בן יאיר לנהר: חלוק ליה נמי להאי טייעא. משום דלא לימא אינשי: "וכי כך עושים לבני לויה" שמניחים אותם והולכים?
חלק ליה נמי.
מה ראה מר בכל זה?
 

יחיה

משתמש ותיק
רלב"ג שופטים פרק כא פסוק כד:
ואולם התועלות המגיעות מאלו הסיפורים (מעשה הפילגש בגבעה) הם אלו:
...
התועלת העשירי הוא. להודיע כי כשיכריח הכרח להיתבע לחטא המשגל האיש והאשה - מתירין האשה לזה קודם לאיש, ואע"פ שתהיה אשת איש, ולזה התיר זה האיש פילגשו להם, קודם שיתיר עצמו:

ראה המצורף פה:
 

קבצים מצורפים

  • אוצר החכמה_ניצוצי אור - מרגליות, ראובן בן משה_191.pdf
    408.6 KB · צפיות: 2

הצעיר שבחבורה

משתמש ותיק
יחיה אמר:
רלב"ג שופטים פרק כא פסוק כד:
ואולם התועלות המגיעות מאלו הסיפורים (מעשה הפילגש בגבעה) הם אלו:
...
התועלת העשירי הוא. להודיע כי כשיכריח הכרח להיתבע לחטא המשגל האיש והאשה - מתירין האשה לזה קודם לאיש, ואע"פ שתהיה אשת איש, ולזה התיר זה האיש פילגשו להם, קודם שיתיר עצמו:
ועיין
הצעיר שבחבורה אמר:
מידות ושיעורי תורה אמר:
מה גם, שכל דיני הקדימה זה אם דרשו 'מישהו', והבחירה בידינו אם לבחור בן או בת וכדו'
וגם אז, מוטב ימותו כולם, ולא ימסרו נפש אחת.
אבל אם ביקשו מישהו מסויים, אדרבה, יש לאותו מישהו דין רודף על האחרים, ומותר למסור אותו בידיים, וכמעשה דשבע בן בכרי
ומעשה דפילגש בגבעה שכתב עליו הרמב"ן..
ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע, כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זמה ורצונם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה. והאיש הזקן שאמר להם הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם (שם יט כד), יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה, ועל כן לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו. והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו, כי פילגש היתה לא אשת איש, וכבר זנתה עליו: 

 
 

יחיה

משתמש ותיק
הצעיר שבחבורה אמר:
יחיה אמר:
יש לציין גם חולין ז, א
דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה אמר ליה: אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה.
הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי דבמצוה עסיק, חלק ליה.
הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא: כך עושים לבני לויה? חלק ליה...
רש"י:
דלווה בהדייהו - נתחבר עמם בדרך. טייעא - סוחר ערבי. כך עושין - בתמיה. לבני לויה - לבני חבורה, שמניחן והולך.
חברותא:
מעשה שהיה כך היה, דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין. פגע ביה בגינאי נהרא [נהר ששמו גינאי].
אמר ליה רבי פנחס: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך.
אמר ליה הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך לקיים מצות פדיון שבויין, ואני הולך וזורם אל הים כדי לעשות רצון קוני". שהרי כל הנחלים הולכים אל הים בגזירת מלך. אתה ספק עושה המצוה ספק אי אתה עושה, שאולי לא יתנו לך לפדות. אבל אני ודאי עושה מצותי. לפיכך, אין ראוי שאחלק מימי מלפניך.
אמר ליה רבי פנחס בן יאיר לנהר: אם אי אתה חולק מימיך, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם!
חלק ליה הנהר מימיו, ועבר בו.
...
הוה התם ההוא טייעא [סוחר ערבי] דלווה בהדייהו. אמר ליה רבי פנחס בן יאיר לנהר: חלוק ליה נמי להאי טייעא. משום דלא לימא אינשי: "וכי כך עושים לבני לויה" שמניחים אותם והולכים?
חלק ליה נמי.
מה ראה מר בכל זה?

חובת אחריות לאורחים.
 

יחיה

משתמש ותיק
אגב, מאמר תמוה האומר שלדתן ואבירם נקרע הים במיוחד, עיין http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=31735, נוכל לבאר גם מעין עניין הגמרא שם בחולין ז, א:
הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו, אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא: כך עושים לבני לויה? חלק ליה.
אמר רב יוסף: כמה נפיש גברא ממשה ושתין רבוון, דאילו התם חד זימנא, והכא תלתא זימנין. ודלמא הכא נמי חדא זימנא! אלא כמשה ושתין רבוון.  
דתן ואבירם, מעין "ההוא טייעא" בזה היו.
 

חידוד

משתמש ותיק
מידות ושיעורי תורה אמר:
מה גם, שכל דיני הקדימה זה אם דרשו 'מישהו', והבחירה בידינו אם לבחור בן או בת וכדו'
וגם אז, מוטב ימותו כולם, ולא ימסרו נפש אחת.
אבל אם ביקשו מישהו מסויים, אדרבה, יש לאותו מישהו דין רודף על האחרים, ומותר למסור אותו בידיים, וכמעשה דשבע בן בכרי
אל תפסוק כ"כ מהר, זה נידון מפורש האם כל שיחדו להם מישהו מסויים או דוקא אחד כזה שבאמת היה מגיע לו מיתה למלך כשבע בן בכרי, נדמה לי שפוסקים דוקא כשבע בן בכרי אבל אני לא בטוח.
 
חלק עליון תַחתִית