פ' לך לך - מה עדיף, לקיים מצוה משום ציווי ה' בלבד, או מתוך ידיעה שאין דבר טוב ממנו

[יושב אוהלים]

פרשת לך לך: יב, א - ד
פסוק א - וַיֹּאמֶר הוי"ה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
פסוקים ב-ג - ב וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה.  ג וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. 
פסוק ד - וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו הוי"ה...

שמעתי ביאור על מה שמוסיף הפסוק את המילים "כאשר דיבר אליו הוי"ה" שבא לומר שאף שה' אמר לאברהם לך "לך", ופירש"י לֶךְ לְךָ – לְהַנָּאָתְךָ וּלְטוֹבָתְךָ, וְשָׁם אֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, כַּאן אִי אַתָּה זוֹכֶה לְבָנִים. וְעוֹד שֶׁאוֹדִיעַ טִבְעֲךָ בָּעוֹלָם. - מ"מ אברהם הלך "כאשר דיבר אליו ה', דהיינו לשם קיום מצוות ה' ולא בשביל הנאת עצמו.
שוב מצאתי שכן ביאר באוה"ח וז"ל: "עוד ירצה להיות שאמר לו ה' הבטחות תועליות הרבה כשילך לו מארצו וכו' אם כן הגם שילך יסבור הרואה כי אין להחזיק לו טובה על זה שאפילו קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר ליסע לזה הודיע הכתוב צדקותו של אברהם כי מה שהלך לא לצד הבטחות האמורות אלא לעשות דבר ה').

והנה בפרשיות ויקהל-פקודי כשכתוב בפסוק שעם ישראל בנו את המשכן עם כל הכלים ועשו את בגדי הכהונה כתוב שוב ושוב בכל מעשה ומעשה "כאשר צוה ה' את משה". ומבאר ה'בית הלוי' שבא לומר שאף שכתוב שבצלאל ידע את כל הסודות וצירופי השמות שעומדים מאחורי כל מעשה בעשיית המשכן וכליו, מכל מקום כאשר באו לעשותו בפועל לא אשעוהו משום כל הסיבות האלה, אלא אך ורק "כאשר צוה ה' את משה". [וכדברי הגמ' בראש השנה ששואל למה תוקעין בשופר בר"ה, ותיכף ומיד פריך בגמ' "למה תוקעין?? רחמנא אמר תקעו!" דהיינו שאף שיש כמה וכמה טעמים מאחורי כל מצוה ומצוה, הרי הסיבה היחידה שאנו עושים בגללה את המצוה הוא משום ש"רחמנא אמר", משום שכך  ציוה אותנו השי"ת.

ואמרתי שיש לחלק בין "כאשר צוה ה' את משה", ל- "כאשר דבר אליו ה'", שהרי לשון כאשר צוה מפרשים שעשה כן מסיבת הציווי, ואם עושה כן מכל סיבה אחרת אין זה נקרא "כאשר צוה" משא"כ כשכתוב "כאשר דבר אליו ה'" הרי גם אם עושה כן מפני טובתו, הרי זו עצמו היתה חלק מהדיבור של ה' שהליכתו יהיה להנאתו וטובתו, ואכן היתה כאן ציווי של לך לך והסבר של להנאתך ולטובתך, אבל כאן אין הפסוק מדגיש "כאשר צוה ה'" "אלא כאשר דיבר ה'" - וההמשך הוא גם חלק מדיבור ה' לאברהם.
ולא זו בלבד, אלא אמרתי שאולי י"ל שאדרבה אולי כאן בא הפסוק להדגיש שאף שאברהם בודאי הלך כדי לקיים את רצון ה', אבל היה בזה עוד מעלה בזה שאברהם בדוקא לא רק עשה מה שצוה ה', דהיינו ללכת, אלא גם הלך  "כאשר דיבר ה'", דהיינו שהאמין והבין למה שדיבר אליו ה' שהליכתו הוא הדבר בכי טוב עבורו כעת.

וזה העלה אצלי שאלה, הרי אנו מאמינים שכל מה שה' מצווה לנו (בתורה, בהלכה, או על פי חכמנו חכמי התורה), לעשות בכל מצב ומצב בחיינו הוא הדבר הכי טוב עבורנו, ולא שייך שום אפשרות אחרת שהיא טובה יותר מזה. ויש לעיין - כשאדם מקיים את רצון הבורא מה עדיף - האם עדיף שיאמר לעצמו אני לא חושב על זה שזה טוב עבורי, אלא אך ורק שאני מצווה לעשות כן כי כן הוא רצון ה', או שאדרבה עדיף שיאמר לעצמו אני יודע שנכלל בזה שזה רצון ה' שהוא הדבר הכי טוב עבורי, ואני הולך לעשות את הדבר הכי טוב שיש, ואין בזה שום חיסרון ב"כאשר צוה ה'" כיון שאדרבה זה גופא חלק מאשר צוה ה'.

ואין לחלק בין ה"סיבה" לעשייתו, ל"ידיעתו" שזה טוב לו, שהרי לענ"ד אין שום חיסרון לעשות את המצוות מסיבה זו שאני יודע שמה שה'רוצה זה הדבר הכי טוב שיש ואין יותר טוב ממנו. ואדרבה נראה לי שזה הסיבה הרצויה בעשיית המצוות.

[עיין נפש החיים שעיקר תכלית עשיית המצוות הוא משום שה' רוצה שאקבל שכר, (לא משום שאני רוצה שכר אלא שזהו רצון ה' שיהיה לי טוב), ואין זה שלא לשמה אלא אדרבה זה תכלית הרצוי בעבודת השי"ת].

[huo yuc יום טוב]

ספר מסילת ישרים פרק יט
נבאר עתה התלויה בכונה, וכבר דברנו גם כן למעלה מענין לשמה ושלא לשמה למדרגותיהם, אמנם ודאי שמי שמתכוין בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעוה"ב לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוין לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. אך הכונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב"ה יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת כבודו, ומצטער על כל שימעט ממנו, כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה, שלפחות מצדו יהיה כבודו יתברך מתגדל ויתאוה כל שאר בני האדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם, וכל שכן על מה שממעט הוא עצמו בשוגג או באונס או בחולשת הטבע, אשר קשה לו לישמר מן החטאים בכל עת, כענין הכתוב (קהלת ז'): כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

כמובן שזה רק במדרגת החסידות

[יושב אוהלים]

אך הכונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב"ה יגדל וירבה

ואחד מן הדרכים שכבודו של האדון ב"ה מתגדל ומתרבה הוא כאשר נעשית רצונו, ורצונו הוא "רצה הקב"ה להטיב לברואיו", וכ"ש לשומרי מצוותיו וליודעי שמו, א"כ עי"ז שטוב לאברהם ע"י הליכתו מארצו ומבית אביו מתגדל ומתרבה גבודו יתברך, ומעלה גדולה היא שאברהם אבינו יקיים דברי השם בשביל תכלית זו.

[בשלמא]

באור החיים הק' עה"פ וַיֵּלְכ֥וּ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ ועוד מקומות ביאר שהכפלת ה"ויעשו" "כן עשו" דהיינו שהם הבינו היטב וכיוונו לנכון לציווי ה', ולא פירשו את הציווי באופן אחר בטעות לבם.

[יושב אוהלים]

באור החיים הק' עה"פ וַיֵּלְכ֥וּ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ ועוד מקומות ביאר שהכפלת ה"ויעשו" "כן עשו" דהיינו שהם הבינו היטב וכיוונו לנכון לציווי ה', ולא פירשו את הציווי באופן אחר בטעות לבם.

כאן לא כתוב "כאשר צוה" אלא "כאשר דיבר", ויש לחלק.
ובכל אופן אני דיברתי לפי הביאור שלא כיוון להנאתו ולטובתו.

[שינובה]

אולי יעזור ,רמב"ם הלכות תשובה

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה." והיא מעלת אברהם אבינו " שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה:


וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך. והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני. וכל שיר השירים משל הוא לענין זה:

[יושב אוהלים]

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה." והיא מעלת אברהם אבינו " שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה:

יישר כחכם.
לכאורה היה נראה שאתה צודק, שמפשטות לשון הרמב"ם מש"כ עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה "ולא כדי לירש הטובה", וכתב שהיא מעלת אברהם אבינו משמע שאברהם אבינו לא קיים את מצות ה' כדי לירש טובה, ולכאורה הוא דלא כמו שכתבתי.
אמנם כבר כתבתי במקום אחר לגבי מה שכתוב ברמב"ם שהעובד "כדי שיהיה לו חלק לעולם הבא" נקרא עובד על מנת לקבל פרס, והרי כתוב במסילת ישרים שהאדם צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עושה כל ימי חייו שכל מטרתו הוא "להתענג על ה' וליהנות וכו', ותענוג זה הוא בעוה"ב, וא"כ ע"כ העושה כדי שיזכה לעוה"ב אינו נקרא שלא לשמו אלא זה עיקר כל חובת האדם בעולמו. 
והתירוץ הוא שהרמב"ם מיירי שעושה כיון שהוא עצמו רוצה "לירש טובה" ולזכות לחלק בעוה"ב, והמס"י מיירי שכוונתו יהיה בגלל שזהו רצון ה' שעל ידי מצוותו יתענג ויהנה מזיו השכינה בעוה"ב.
וא"כ ה"נ אפשר לפרש ג"כ לגבי אברהם אבינו, שלא הלך משום שהוא רצה את ההנאה והטובה, אלא משום שה' אמר שרצונו שילך להנאתו ולטובתו, וזה אינו שלא לשמה אלא זה מעלה בקיום רצון ה', וכמו שכתבנו.

[huo yuc יום טוב]

נבאר עתה התלויה בכונה, וכבר דברנו גם כן למעלה מענין לשמה ושלא לשמה למדרגותיהם, אמנם ודאי שמי שמתכוין בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעוה"ב לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוין לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. אך הכונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב"ה יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת כבודו, ומצטער על כל שימעט ממנו, כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה, שלפחות מצדו יהיה כבודו יתברך מתגדל ויתאוה כל שאר בני האדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם, וכל שכן על מה שממעט הוא עצמו בשוגג או באונס או בחולשת הטבע, אשר קשה לו לישמר מן החטאים בכל עת, כענין הכתוב (קהלת ז'): כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

ואחד מן הדרכים שכבודו של האדון ב"ה מתגדל ומתרבה הוא כאשר נעשית רצונו, ורצונו הוא "רצה הקב"ה להטיב לברואיו", וכ"ש לשומרי מצוותיו וליודעי שמו, א"כ עי"ז שטוב לאברהם ע"י הליכתו מארצו ומבית אביו מתגדל ומתרבה כבודו יתברך, ומעלה גדולה היא שאברהם אבינו יקיים דברי השם בשביל תכלית זו.

אבל זה לצורך עצמו

[יושב אוהלים]

נבאר עתה התלויה בכונה, וכבר דברנו גם כן למעלה מענין לשמה ושלא לשמה למדרגותיהם, אמנם ודאי שמי שמתכוין בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעוה"ב לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוין לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. אך הכונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב"ה יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת כבודו, ומצטער על כל שימעט ממנו, כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה, שלפחות מצדו יהיה כבודו יתברך מתגדל ויתאוה כל שאר בני האדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם, וכל שכן על מה שממעט הוא עצמו בשוגג או באונס או בחולשת הטבע, אשר קשה לו לישמר מן החטאים בכל עת, כענין הכתוב (קהלת ז'): כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

ואחד מן הדרכים שכבודו של האדון ב"ה מתגדל ומתרבה הוא כאשר נעשית רצונו, ורצונו הוא "רצה הקב"ה להטיב לברואיו", וכ"ש לשומרי מצוותיו וליודעי שמו, א"כ עי"ז שטוב לאברהם ע"י הליכתו מארצו ומבית אביו מתגדל ומתרבה כבודו יתברך, ומעלה גדולה היא שאברהם אבינו יקיים דברי השם בשביל תכלית זו.

"huo yuc יום טוב" כתב:
אבל זה לצורך עצמו

זה לא נקרא "לטובת עצמו, וזה גופא מה שבא לחלק שאם עובד השם משום שהוא רוצה להגיע  למעלה של "לטהר נפשו לפני בוראו, למען יזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעוה"ב", אין זה הדרך היותר טובה כיון דסוף סוף זה לטובת עצמו,
אבל אם כוונתו בכל הנ"ל  [לטהר נפשו לפני בוראו, למען יזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעוה"ב] רק למען אשר כבודו של האדון ב"ה יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת כבודו, ומצטער על כל שימעט ממנו, ויעבוד עבודתו לתכלית זה, שלפחות מצדו יהיה כבודו יתברך מתגדל, זהו הדרך המעולה ביותר. וזהו דרכו של אברהם אבינו.
והיינו מה שכתבנו לעיל שאברהם אבינו רצה לקיים את הלך-לך מארצך לא בגלל שהוא עצמו רצה את ה"לטובתך ולהנאתך", אלא אך ורק בגלל שידע שעי"ז שיקבל הנאה זו וטובה זו של ואגדלה שמך, ושיולדו לו בנים וכו' יתגדל ויתקדש שמו הגדול של השי"ת בעולם, אין בזה שום חיסרון של עובד לטובת עצמו, אלא זו מעלת העובד המעולה ביותר.