ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שאין הכוונה לקדימה בזמן אלא לקדימה במעלה, וקדימה זו היא באופן דאלפיים שנה, ב' אלפים, אאלפך חכמה אאלפך בינה, דהיינו בחי' המוחין שהם למעלה מהעולמות, כידוע שהתחלת ענין העולמות הוא מבחי' המדות שהם לצורך העולמות, כמ"ש כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ, היינו, שלפני בריאת השמים והארץ הי' צ"ל תחילה בריאת הששת ימים, שהם ששה מדות, שעל ידם עשה את השמים ואת הארץ, דשמים קאי על כל העולמות העליונים, וארץ קאי על כל העולמות התחתונים. אבל המוחין הם למעלה מהעולמות, שהם לעצמו. וכמו שהוא באדם למטה, שהמדות הם בשביל הזולת, והיינו, שכללות ענין המדות שייך רק כשיש זולת דוקא, שזהו אפילו בהתעוררות המדות בעצמו, ומכ"ש בפעולת המדות, שבשביל זה צריכים למציאות של זולת דוקא. משא"כ במוחין, הרי לא זו בלבד שבשביל התעוררות המוחין אין צריכים לזולת, אלא אפילו בשביל פעולת המוחין אין צריכים לזולת, ועוד זאת, שהזולת מבלבל לענין המוחין, כיון שענין המוחין הוא לעצמו. וכמו"כ יובן למעלה, שענין המדות הוא בשביל העולמות, וענין המוחין הוא לעצמו. ואף שהעצם דלמעלה אינו צריך אפילו לענין האור כפי שהוא למעלה מאצילות, ומכ"ש שאינו צריך להמוחין דחו"ב (אלפיים שנה), מ"מ, כן הוא סדר ההמשכה, שבתחילה צ"ל האור כפי שהוא לעצמו (ענין המוחין), ורק אח"כ יכול להיות האור כפי שהוא לזולתו (ענין המדות). וזהו אלפיים שנה קדמה תורה לברייתו של עולם שנאמר ואהי' שעשועים יום יום, שהתורה שרשה מבחינת המוחין שלמעלה מעולמות.