הערות בנדה ברש״י

שמואל דוד

משתמש ותיק
כמה הערות במסכת נדה 

א) כג:

רש״י ד״ה חוץ מן האנזים - וקשיא לרבא דאמר חסא. 

לכאורה צ״ע מדוע לא קשה גם על ר׳ ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן. 

(אגב, לכאורה צ״ל ברש״י לרבא ׳אמר׳ חסא בלא ד׳)


ב) כג:

רש״י ד״ה אפילו פרצוף אחד - אבר אחד כגון עינו או מצחו או לסת כו׳ 
ד״ה ומאי אחד - כחסא דאמר העין והלסת כו׳ 

צ״ע מדוע שינה רש״י מסדר של ר׳ ירמיה וחסא ״מצח גבינים עינים והלסתות״

ג) כד. 

רש״י ד״ה רב מתרץ לטעמיה - דרב לא צריך לתרוצי אלא משום היא גופה דלא משתמע שפיר דהא רישא כשיצאו לאויר העולם מיירי וסיפא דקתני יצא משמע דעלה קאי וכשיצא לאויר העולם משמע דמותר ואי אפשר לומר כן כו׳ 

אשמח בביאור כוונת רש״י.

ד) כד:

רש״י ד״ה הרי אמרו אשה יולדת לט' ויולדת לז' - ואנא נמי אמינא כי היכי דבהמה לט' כדאמרי' לעיל בן ח' לגסה נפל הכא נמי יולדת לז' נפל או לאו נפל הוא ומותר. 

לכאורה הלשון מגומגם וצריך תיקון.

החותם בכבוד רב,
 
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
כמה הערות במסכת נדה

א) לח:

רש״י בגמרא ד״ה עד שיצא הולד - יצא הולד טמאה לידה. צ״ע כוונתו בזה. ועוד ק׳ מדוע לא פירש כן במתני׳ ?


ב) מ.

ומטמאין בכל שהוא אפילו כעין החרדל ובפחות מכן. צ״ע באריכות הלשון והול״ל ומטמאין בכל שהוא ותו לא מידי.


ג) מב:

וכי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מהו לממהל בשבתא אמר ליה שפיר דמי בתר דנפק אמר רבא ס"ד דההוא גברא לא ידע דשרי לממהל בשבתא אזל בתריה אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא והוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת


לכאורה קשה, הרי הול״ל ״תעשה המילה בערב שבת״ ומדוע אמר רבא שלא תעשה המילה בשבת?


ד) מג.

רש"י ד"ה לא שטף במים - בא"ד ל"א קנה בקומטו של טהור והסיט את הזב להכי טמא שנגע הקנה בגילוי של זב ונטמא הקנה מחמת הזב וחוזר ומטמא את הטהור ואע"ג דטהור קמוט דגילויא גבי זב הוא דבעינן אבל קנה בקומטו של זב והסיט את הטהור טהור הואיל וזב קמוט וגבי זב כתיב וידיו ושיבוש הוא מפני כמה דברים חדא דקנה פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה וא"ת בקנה חלול נהי נמי דמקבל טומאה אפ"ה אין חוזר ומטמא הטהור שהרי אין מגע של זב חוזר ומטמא אדם שאין לך נוגע בטומאה מטמא אדם חוץ מן הנוגע במת ועוד אי טומאת הטהור משום נגיעת קנה היא והרי בקומטו הוא דנגע ובית הסתרים לאו בר מגע הוא דהא אמרינן לעיל שרץ בקומטו טהור ועוד לשון הסיט אמאי נקט ועוד הסיט טהור את הזב מי נפק מהאי קרא וכל אשר יגע בו הזב כתיב והיינו אשר יסיטנו הזב ולא כתיב כל אשר יגע בזב

לא הבנתי ק' האחרונה, הרי מי אמר שהלישנא אחרינא למדו שטהור שהסיט את הזב טמא מקרא ד"וכל אשר יגע בו הזב" וצריך עיון גדול.


ה) מג.

רש"י ד"ה וירד וטבל - לשם גירות כו'. ועיין לקמן מג: רד"ה וירדה וטבלה - לשם יהודית כו'. וצ"ע בשינוי הלשון.


ו) מג:

ולמאן דנפקא ליה תרוייהו כו׳. קשה קצת מדוע לא כתב הגמרא ״ולרבנן״ וצ״ב.


ז) מד.

רש״י ד״ה נוחל - אבל האם אינה נוחלת את בנה וכל שכן קרובי האם כו׳ דכתיב למשפחותם לבית אבותם משפחת האם אינה קרויה משפחה.

לכאורה הלשון ״וכל שכן״ ברש״י צ״ע, הרי האם וקרובי האם שניהם אינם קרויים משפחה, וכמדומני שמצינו לשון כ״ש הרבה פעמים אף אם אינו באמת כל שכן

ח) מד:

רש״י ד״ה מן הפסולין - כגון חלל נתין וממזר ועבד ועובד כוכבים

יש להעיר מדוע האריך כ״כ בדוגמאות. ועיין רש״י מה. ד״ה ופוסל - כגון בן ט' שנים כותי או ממזר


ט) מו.
רש"י ד"ה גדולה היא - אם הביאה. צ"ע בכוונתו.


החותם בכבוד גדול,
 

HaimL

משתמש ותיק
שמואל דוד אמר:
כמה הערות במסכת נדה

א) לח:

רש״י בגמרא ד״ה עד שיצא הולד - יצא הולד טמאה לידה. צ״ע כוונתו בזה. ועוד ק׳ מדוע לא פירש כן במתני׳ ?


ב) מ.

ומטמאין בכל שהוא אפילו כעין החרדל ובפחות מכן. צ״ע באריכות הלשון והול״ל ומטמאין בכל שהוא ותו לא מידי.


ג) מב:

וכי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מהו לממהל בשבתא אמר ליה שפיר דמי בתר דנפק אמר רבא ס"ד דההוא גברא לא ידע דשרי לממהל בשבתא אזל בתריה אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא והוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת


לכאורה קשה, הרי הול״ל ״תעשה המילה בערב שבת״ ומדוע אמר רבא שלא תעשה המילה בשבת?


ד) מג.

רש"י ד"ה לא שטף במים - בא"ד ל"א קנה בקומטו של טהור והסיט את הזב להכי טמא שנגע הקנה בגילוי של זב ונטמא הקנה מחמת הזב וחוזר ומטמא את הטהור ואע"ג דטהור קמוט דגילויא גבי זב הוא דבעינן אבל קנה בקומטו של זב והסיט את הטהור טהור הואיל וזב קמוט וגבי זב כתיב וידיו ושיבוש הוא מפני כמה דברים חדא דקנה פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה וא"ת בקנה חלול נהי נמי דמקבל טומאה אפ"ה אין חוזר ומטמא הטהור שהרי אין מגע של זב חוזר ומטמא אדם שאין לך נוגע בטומאה מטמא אדם חוץ מן הנוגע במת ועוד אי טומאת הטהור משום נגיעת קנה היא והרי בקומטו הוא דנגע ובית הסתרים לאו בר מגע הוא דהא אמרינן לעיל שרץ בקומטו טהור ועוד לשון הסיט אמאי נקט ועוד הסיט טהור את הזב מי נפק מהאי קרא וכל אשר יגע בו הזב כתיב והיינו אשר יסיטנו הזב ולא כתיב כל אשר יגע בזב

לא הבנתי ק' האחרונה, הרי מי אמר שהלישנא אחרינא למדו שטהור שהסיט את הזב טמא מקרא ד"וכל אשר יגע בו הזב" וצריך עיון גדול.


ה) מג.

רש"י ד"ה וירד וטבל - לשם גירות כו'. ועיין לקמן מג: רד"ה וירדה וטבלה - לשם יהודית כו'. וצ"ע בשינוי הלשון.


ו) מג:

ולמאן דנפקא ליה תרוייהו כו׳. קשה קצת מדוע לא כתב הגמרא ״ולרבנן״ וצ״ב.


ז) מד.

רש״י ד״ה נוחל - אבל האם אינה נוחלת את בנה וכל שכן קרובי האם כו׳ דכתיב למשפחותם לבית אבותם משפחת האם אינה קרויה משפחה.

לכאורה הלשון ״וכל שכן״ ברש״י צ״ע, הרי האם וקרובי האם שניהם אינם קרויים משפחה, וכמדומני שמצינו לשון כ״ש הרבה פעמים אף אם אינו באמת כל שכן

ח) מד:

רש״י ד״ה מן הפסולין - כגון חלל נתין וממזר ועבד ועובד כוכבים

יש להעיר מדוע האריך כ״כ בדוגמאות. ועיין רש״י מה. ד״ה ופוסל - כגון בן ט' שנים כותי או ממזר


ט) מו.
רש"י ד"ה גדולה היא - אם הביאה. צ"ע בכוונתו.


החותם בכבוד גדול,

יותר פשוט לומר בה"א שהאם יורשת אבל קרוביה אינם יורשים, שהרי נאמר

וְאִם־אֵ֣ין אַחִים֮ לְאָבִיו֒ וּנְתַתֶּ֣ם אֶת־נַחֲלָת֗וֹ לִשְׁאֵר֞וֹ הַקָּרֹ֥ב אֵלָ֛יו מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ וְיָרַ֣שׁ אֹתָ֑הּ וְֽהָ֨יְתָ֜ה לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְחֻקַּ֣ת מִשְׁפָּ֔ט כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

ונאמר

כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו׃

אני יודע שחכמים דרשו בזה להיפוך (ונתתם את נחלת שארו לו) אבל בה"א יותר מסתבר שהאם, שנקראת שארו הקרוב אליו, יורשת. ולכן רש"י אומר כל שכן.
 

HaimL

משתמש ותיק
שמואל דוד אמר:
כמה הערות במסכת נדה

א) לח:

רש״י בגמרא ד״ה עד שיצא הולד - יצא הולד טמאה לידה. צ״ע כוונתו בזה. ועוד ק׳ מדוע לא פירש כן במתני׳ ?


ב) מ.

ומטמאין בכל שהוא אפילו כעין החרדל ובפחות מכן. צ״ע באריכות הלשון והול״ל ומטמאין בכל שהוא ותו לא מידי.


ג) מב:

וכי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מהו לממהל בשבתא אמר ליה שפיר דמי בתר דנפק אמר רבא ס"ד דההוא גברא לא ידע דשרי לממהל בשבתא אזל בתריה אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא והוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת


לכאורה קשה, הרי הול״ל ״תעשה המילה בערב שבת״ ומדוע אמר רבא שלא תעשה המילה בשבת?


ד) מג.

רש"י ד"ה לא שטף במים - בא"ד ל"א קנה בקומטו של טהור והסיט את הזב להכי טמא שנגע הקנה בגילוי של זב ונטמא הקנה מחמת הזב וחוזר ומטמא את הטהור ואע"ג דטהור קמוט דגילויא גבי זב הוא דבעינן אבל קנה בקומטו של זב והסיט את הטהור טהור הואיל וזב קמוט וגבי זב כתיב וידיו ושיבוש הוא מפני כמה דברים חדא דקנה פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה וא"ת בקנה חלול נהי נמי דמקבל טומאה אפ"ה אין חוזר ומטמא הטהור שהרי אין מגע של זב חוזר ומטמא אדם שאין לך נוגע בטומאה מטמא אדם חוץ מן הנוגע במת ועוד אי טומאת הטהור משום נגיעת קנה היא והרי בקומטו הוא דנגע ובית הסתרים לאו בר מגע הוא דהא אמרינן לעיל שרץ בקומטו טהור ועוד לשון הסיט אמאי נקט ועוד הסיט טהור את הזב מי נפק מהאי קרא וכל אשר יגע בו הזב כתיב והיינו אשר יסיטנו הזב ולא כתיב כל אשר יגע בזב

לא הבנתי ק' האחרונה, הרי מי אמר שהלישנא אחרינא למדו שטהור שהסיט את הזב טמא מקרא ד"וכל אשר יגע בו הזב" וצריך עיון גדול.


ה) מג.

רש"י ד"ה וירד וטבל - לשם גירות כו'. ועיין לקמן מג: רד"ה וירדה וטבלה - לשם יהודית כו'. וצ"ע בשינוי הלשון.


ו) מג:

ולמאן דנפקא ליה תרוייהו כו׳. קשה קצת מדוע לא כתב הגמרא ״ולרבנן״ וצ״ב.


ז) מד.

רש״י ד״ה נוחל - אבל האם אינה נוחלת את בנה וכל שכן קרובי האם כו׳ דכתיב למשפחותם לבית אבותם משפחת האם אינה קרויה משפחה.

לכאורה הלשון ״וכל שכן״ ברש״י צ״ע, הרי האם וקרובי האם שניהם אינם קרויים משפחה, וכמדומני שמצינו לשון כ״ש הרבה פעמים אף אם אינו באמת כל שכן

ח) מד:

רש״י ד״ה מן הפסולין - כגון חלל נתין וממזר ועבד ועובד כוכבים

יש להעיר מדוע האריך כ״כ בדוגמאות. ועיין רש״י מה. ד״ה ופוסל - כגון בן ט' שנים כותי או ממזר


ט) מו.
רש"י ד"ה גדולה היא - אם הביאה. צ"ע בכוונתו.


החותם בכבוד גדול,
שאלה ג', אפשר לומר שהוא שאל בשבת גופא או אפשר לומר שלרבא מספקא ליה, ולכן לא ימול בשבת, אבל גם לא ביום שישי, שאז הוא ספק מילה קודם זמנה. לכן ימול לאחר השבת 
 
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
א) נדה מז:

רש״י ד״ה להחמיר - ל"א הלכה כדברי כולן להחמיר הביאה אחד מן הסימנים הללו ואפילו הקודם שבכולן ולא הביאה את כולן בוגרת ואינה בוגרת ואם קבל אביה בה קדושין וקדשה היא את עצמה לאחר צריכה גט משניהם דכיון שהביאה אחד מן הסימנין הללו ״יצתה לה במקצת מרשות אביה״ דאיכא למימר בוגרת הויא ואין כח בקדושי אביה להפקיע קדושין שלה וגם בה אין כח להפקיע קדושי אביה עד שתביא את כולם.

צ״ע בגדר זה של יציאה במקצת. ומצאתי מציאה נפלאה בצפנת פענח פרק ב הלכות אישות הלכה ב ע״ש.


ב) מח.

רש״י ד״ה דומיא דהנך - הלכך ערכין נמי כתיבן כו׳

לכאורה הלשון מגומגם, ואשמח בביאור כוונתו ז״ל.


ג) מח.

רש״י ד״ה שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה - לישנא דקרא דכתיב ולנקבה עשרת כו׳

צ״ע מדוע נקט רש״י סיפא דקרא ולא רישא דכתיב ״הזכר עשרים״ כו׳
 

אלף זעירא

משתמש רגיל
שמואל דוד אמר:
כמה הערות במסכת נדה 

א) כג:

רש״י ד״ה חוץ מן האנזים - וקשיא לרבא דאמר חסא. 

לכאורה צ״ע מדוע לא קשה גם על ר׳ ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן. 

(אגב, לכאורה צ״ל ברש״י לרבא ׳אמר׳ חסא בלא ד׳)


ב) כג:

רש״י ד״ה אפילו פרצוף אחד - אבר אחד כגון עינו או מצחו או לסת כו׳ 
ד״ה ומאי אחד - כחסא דאמר העין והלסת כו׳ 

צ״ע מדוע שינה רש״י מסדר של ר׳ ירמיה וחסא ״מצח גבינים עינים והלסתות״

ג) כד. 

רש״י ד״ה רב מתרץ לטעמיה - דרב לא צריך לתרוצי אלא משום היא גופה דלא משתמע שפיר דהא רישא כשיצאו לאויר העולם מיירי וסיפא דקתני יצא משמע דעלה קאי וכשיצא לאויר העולם משמע דמותר ואי אפשר לומר כן כו׳ 

אשמח בביאור כוונת רש״י.

ד) כד:

רש״י ד״ה הרי אמרו אשה יולדת לט' ויולדת לז' - ואנא נמי אמינא כי היכי דבהמה לט' כדאמרי' לעיל בן ח' לגסה נפל הכא נמי יולדת לז' נפל או לאו נפל הוא ומותר. 

לכאורה הלשון מגומגם וצריך תיקון.

החותם בכבוד רב,
תשובות להערות על רש''י במסכת נדה ח''א:
א] עיין רש''י ד''ה עד שרב תנא ופליג על הברייתא דסבירא דלרבנן 'מצורת' סגי, וס''ל לרב דבעי 'כל צורת'. וא''כ ברייתא זו דסגי בחד אבר ע''כ דהוא אליבא דמ''ד דלרבנן סגי ב'מצורת', והלא רב פליג ע''ז, ולכן לא קשה לר''י בר אבא בשם רב. משא''כ לרבא אמר חסא דס''ל כהברייתא דלרבנן סגי ב'מצורת', עליו קשה, שהוא ביאר שצריך לכה''פ חצי פנים דהיינו צד אחד שלם, ובברייתא מבואר דסגי בחד אבר. ומדויק בדברי רש''י ד''ה וחוץ וכו' אלמא למ''ד מצורת בחד סגי וקשיא לרבא דאמר חסא. והבן.
ג] ביאור דברי רש''י כך הוא. הנה לרב לא קשה מהברייתא על שיטתו לאסור מי שיש לו שני גבין ושני שדראות, אדרבה משם ראיה לשיטתו, אלא אעפ''כ יש קושי בהבנת הברייתא עצמה. וזהו שכתב רש''י 'דרב לא צריך לתרוצי אלא משום היא גופה דלא משתמע שפיר' – כלומר רב אינו צריך לתרץ את הברייתא שלא תקשה לשיטתו אבל אעפ''כ הוא צריך ליישב את הברייתא עצמה. ומפרש רש''י את הקושי בברייתא 'דהא רישא כשיצאו לאויר העולם מיירי' – הרישא דיש בעוברין שהן אסורין מיירי אחר שנולדו, 'וסיפא דקתני יצא משמע דעלה קאי וכשיצא לאויר העולם' – אם הרישא מיירי ביצא לאויר העולם א''כ גם הברייתא שנכתב כהמשך לרישא 'יצא מי שיש לו שני גבין וכו' אף הוא מיירי ביצא לאויר העולם, 'משמע דמותר', מפשטות לשון הברייתא משמע דבסיפא היא באה להתיר מי שיש לו שני גבין ושני שדראות אף ביצא לאויר העולם, כי ברישא הברייתא אוסרת עוברין שלא כלו להם חדשיהם ובסיפא כתוב 'יצא מי שיש לו וכו' משמע שדין הבהמה שבסיפא שונה מדין הבהמה שברישא, וא''כ משמע שבהמה שיש לה שני גבין מותרת גם ביצאה לאויר העולם. וממשיך רש''י 'ואי אפשר לומר כן' שהרי ביצא לאויר העולם כו''ע מודו שאסור ולא נחלקו רב ושמואל אלא בנמצאת במעי אמה. 'הלכך צריך להוסיף עליה', לכן בשביל ליישב את הברייתא צריך להוסיף כמה תיבות בין הרישא לסיפא, 'אבל במעי אמו שרי דכתיב כל בבהמה תאכלו בפרק בהמה המקשה', היינו שעובר שלא כלו לו חדשיו רק ביצא לאויר העולם הוא אסור אבל במעי אמו מותר דילפינן מכל בבהמה להתיר כל מה שבתוך הבהמה, ועל בבא זו באה הסיפא שבברייתא 'יצא מי שיש לו שני גבין ושני שדראות דאפילו במעי אמו נמי אסור', וא''כ מיושבת הברייתא היטב לשיטת רב שאוסר בהמה שיש לה שני גבין שנמצאת במעי אמה.
ד] עיין מהדורת עוז והדר הערות וציונים אות י.
 

אלף זעירא

משתמש רגיל
שמואל דוד אמר:
כמה הערות במסכת נדה

א) לח:

רש״י בגמרא ד״ה עד שיצא הולד - יצא הולד טמאה לידה. צ״ע כוונתו בזה. ועוד ק׳ מדוע לא פירש כן במתני׳ ?


ב) מ.

ומטמאין בכל שהוא אפילו כעין החרדל ובפחות מכן. צ״ע באריכות הלשון והול״ל ומטמאין בכל שהוא ותו לא מידי.


ג) מב:

וכי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מהו לממהל בשבתא אמר ליה שפיר דמי בתר דנפק אמר רבא ס"ד דההוא גברא לא ידע דשרי לממהל בשבתא אזל בתריה אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא והוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת


לכאורה קשה, הרי הול״ל ״תעשה המילה בערב שבת״ ומדוע אמר רבא שלא תעשה המילה בשבת?


ד) מג.

רש"י ד"ה לא שטף במים - בא"ד ל"א קנה בקומטו של טהור והסיט את הזב להכי טמא שנגע הקנה בגילוי של זב ונטמא הקנה מחמת הזב וחוזר ומטמא את הטהור ואע"ג דטהור קמוט דגילויא גבי זב הוא דבעינן אבל קנה בקומטו של זב והסיט את הטהור טהור הואיל וזב קמוט וגבי זב כתיב וידיו ושיבוש הוא מפני כמה דברים חדא דקנה פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה וא"ת בקנה חלול נהי נמי דמקבל טומאה אפ"ה אין חוזר ומטמא הטהור שהרי אין מגע של זב חוזר ומטמא אדם שאין לך נוגע בטומאה מטמא אדם חוץ מן הנוגע במת ועוד אי טומאת הטהור משום נגיעת קנה היא והרי בקומטו הוא דנגע ובית הסתרים לאו בר מגע הוא דהא אמרינן לעיל שרץ בקומטו טהור ועוד לשון הסיט אמאי נקט ועוד הסיט טהור את הזב מי נפק מהאי קרא וכל אשר יגע בו הזב כתיב והיינו אשר יסיטנו הזב ולא כתיב כל אשר יגע בזב

לא הבנתי ק' האחרונה, הרי מי אמר שהלישנא אחרינא למדו שטהור שהסיט את הזב טמא מקרא ד"וכל אשר יגע בו הזב" וצריך עיון גדול.


ה) מג.

רש"י ד"ה וירד וטבל - לשם גירות כו'. ועיין לקמן מג: רד"ה וירדה וטבלה - לשם יהודית כו'. וצ"ע בשינוי הלשון.


ו) מג:

ולמאן דנפקא ליה תרוייהו כו׳. קשה קצת מדוע לא כתב הגמרא ״ולרבנן״ וצ״ב.


ז) מד.

רש״י ד״ה נוחל - אבל האם אינה נוחלת את בנה וכל שכן קרובי האם כו׳ דכתיב למשפחותם לבית אבותם משפחת האם אינה קרויה משפחה.

לכאורה הלשון ״וכל שכן״ ברש״י צ״ע, הרי האם וקרובי האם שניהם אינם קרויים משפחה, וכמדומני שמצינו לשון כ״ש הרבה פעמים אף אם אינו באמת כל שכן

ח) מד:

רש״י ד״ה מן הפסולין - כגון חלל נתין וממזר ועבד ועובד כוכבים

יש להעיר מדוע האריך כ״כ בדוגמאות. ועיין רש״י מה. ד״ה ופוסל - כגון בן ט' שנים כותי או ממזר


ט) מו.
רש"י ד"ה גדולה היא - אם הביאה. צ"ע בכוונתו.


החותם בכבוד גדול,
המשך תשובות להערות על רש''י במסכת נדה ח''ב:
א] רש''י מדגיש שמחלוקת חכמים ור''א הוא רק לגבי דם הקושי שבא בימי טוהר, דלחכמים טהור דכל דם שבא בימי טוהר הוא טהור, וילפינן מ'תשב' לרבות דם קושי, ולר''א אם זה בימי נדה טמאה. אבל כל זה הוא רק לגבי דם קושי שקודם הלידה, אבל בלידה עצמה אף חכמים יודו שהיא טמאה משום הלידה אע''פ שזה בעיצומם של ימי טוהר, והיה ס''ד לומר שחכמים יטהרוה אף מטומאת הלידה כיון דסו''ס היא בימי טוהר, קמ''ל הברייתא דבלידה היא כן טמאה. וגם אם תימצי לומר שאין בזה חידוש כ''כ, מ''מ הברייתא מלמדת אותנו הלכות, ואילו היתה כותבת רק 'שכל דמים שהיא רואה טהורין' היו יכולין לטעות דאין שום מציאות של טומאה בכל משך ימי טוהר, לכן היא מדגישה שאע''פ שהיא טהורה גם מדם קושי ולא רק מסתם דמים מ''מ זהו רק בדם שקודם הלידה אבל בלידה עצמה היא כן נטמאת. עד כאן ביאור דברי הברייתא ודברי רש''י המפרשה. ומה שרש''י כותב זאת בברייתא ולא במתניתין לא זכיתי לדעת.
ג] בפשטות הוא בא בעיצומה של שבת לשאול את רבא אם אפשר למולו היום וע''ז ענהו שאסור כיון שהוא שלא בזמנה. שו''ר שכבר השיבו כן לעיל.
ד] הנה יסוד החילוק בין לישנא קמא ללישנא בתרא הוא דללישנא קמא החילוק בין קנה בקומטו של טהור לקנה בקומטו של זב הוא דהיתר דקמוט הוא רק גבי היסט זב את הטהור דילפינן מקרא דוכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, דמינה ילפינן דנגיעה ע''י בית הסתרים טהור, משא''כ במשא הטהור את הזב דילפינן לה מקרא אחרינא ליכא מיעוט דבמשא ע''י בית הסתרים טהור, ולכן גם כשהקנה בקומטו דטהור הוא נטמא במשא. וכן כתב רש''י בתחילת הדיבור 'אבל טהור שהסיט את הזב דנפקא לן מקרא אחרינא דלא כתיב ביה ידיו טמא אפילו הסיטו בקנה שבקומטו וכו'.
אבל ללישנא בתרא החילוק בין קנה בקומטו של טהור לקנה בקומטו של זב הוא אחר, דלעולם משא ע''י בית הסתרים טהור בין בהיסט הזב את הטהור ובין במשא הטהור את הזב, ולכן גם בקנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב אינו טמא טומאת משא כיון שנשאו ע''י קימוט, אלא דבקנה בקומטו של טהור הרי נגע הקנה בזב בגילוי ונטמא ממנו וחוזר הקנה ומטמא את הטהור אע''פ שהוא נוגע בו ע''י קימוט, כיון דקימוט טהור רק גבי זב ולא גבי טהור, משא''כ בקנה בקומטו של זב אין הקנה נטמא כיון דנוגע בזב ע''י קימוט.
ומזה שהלישנא אחרינא מפרשים שמשא ע''י קימוט טהור גם במשא הטהור את הזב [החלק המודגש בקטע הקודם] הבין רש''י שהם סוברים שגם משא טהור את הזב ילפינן מפסוק דוכל אשר יגע בו הזב, ולכן מקשה דכלום מפסוק זה ילפינן משא טהור את הזב הרי מקרא אחרינא נפקא, וא''כ אין מקור לטהר טומאת משא ע''י קימוט.
ז] אולי י''ל דהנה לכאורה יש יותר סברא שהאם תירש את בנה כיון שהוא יורש אותה, א''כ אע''פ שמשפחת האם לא קרויה משפחה מ''מ כיון שהבן יורש את אמו אולי גם האם יורשת אותו, קמ''ל דאין האם יורשת את בנה. אבל קרובי האם ליכא סברא זו שהרי אין הבן יורש אותם לכן זה כל שכן.
ח] לא הבנתי קושיתך, רש''י מפרש את דברי המשנה מי הם הפסולין שפוסלין אותה מן הכהונה כדרכו של רש''י לפרש את המשניות והגמרא. ולא קשה מרש''י בדף מה. שהבאת, כי כך דרכו של רש''י כמו שאר המפרשים, פעם מקצרים ופעם מאריכים, ודברי תורה עשירים במקום אחד ועניים במקום אחר. ובפשט שאחר שכבר האריך בדף מד שוב מה לו להאריך בדף מה.
ט] רש''י מבאר את הדיוק מהברייתא. דמזה שכתוב שאינה ממאנת משמע שהיא גדולה, והכוונה לגדולה ודאי, ומדגיש רש''י דזהו רק כשהביאה ב' שערות, וכמו שמפורש בגמרא לעיל בסוגיין כמה פעמים דשנים בלא שערות לא הוי גדלות. ויובן יותר לפי המשך הגמרא, שמקשה 'אי גדולה תחלוץ', ומנסה הגמרא לתרץ 'וכי תימא מספקא ליה', וכאן פירש''י אם הביאה אם לא הביאה. משמע שבדיוק הראשון בגמרא 'אלמא גדולה היא' הכוונה רק כשהביאה ב' שערות.
 

אלף זעירא

משתמש רגיל
שמואל דוד אמר:
א) נדה מז:

רש״י ד״ה להחמיר - ל"א הלכה כדברי כולן להחמיר הביאה אחד מן הסימנים הללו ואפילו הקודם שבכולן ולא הביאה את כולן בוגרת ואינה בוגרת ואם קבל אביה בה קדושין וקדשה היא את עצמה לאחר צריכה גט משניהם דכיון שהביאה אחד מן הסימנין הללו ״יצתה לה במקצת מרשות אביה״ דאיכא למימר בוגרת הויא ואין כח בקדושי אביה להפקיע קדושין שלה וגם בה אין כח להפקיע קדושי אביה עד שתביא את כולם.

צ״ע בגדר זה של יציאה במקצת. ומצאתי מציאה נפלאה בצפנת פענח פרק ב הלכות אישות הלכה ב ע״ש.


ב) מח.

רש״י ד״ה דומיא דהנך - הלכך ערכין נמי כתיבן כו׳

לכאורה הלשון מגומגם, ואשמח בביאור כוונתו ז״ל.


ג) מח.

רש״י ד״ה שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה - לישנא דקרא דכתיב ולנקבה עשרת כו׳

צ״ע מדוע נקט רש״י סיפא דקרא ולא רישא דכתיב ״הזכר עשרים״ כו׳
המשך תשובות להערות על רש''י במסכת נדה ח''ג:
ב] רש''י מבאר דכוונת הברייתא בתיבות 'וכן שבבן ושבבת כולן מעת לעת' הוא על ערכין ולא על שערות דשנת עשרים, כיון שהברייתא מיירי בהלכות שהדין של 'שנה' כתוב מפורש בתורה, כמו קדשים וערי חומה ועבד עברי, 'הלכך ערכין נמי כתיבן', פירוש, לכן נקטה הברייתא בסיפא מקרה נוסף שכתוב מפורש בתורה הדין של השנים, והוא ערכין, ולא נקטה שערות דשנת עשרים שאינו מפורש בתורה.
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
יישר כח גדול על התשובות הנפלאות!

בתירוץ האחרונה - עדיין קשה לי הלשון ״הלכך״ שברש״י.
 

אבי חי

משתמש ותיק
שמואל דוד אמר:
צ״ע בגדר זה של יציאה במקצת.
ספק, כמובן.
וכאומר: יצאה מרשות אביה לענין מקצת דיניה.

שו"ר את הצ"פ שציינת, והדברים צ"ת.
 
חלק עליון תַחתִית