דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו כו'. צריך לדקדק בטעמי' דאבא שאול, אי מהתורה קאמר דלא הותרה אלא במתכוין לשם מצוה, או מדרבנן בעלמא קאמר, והנימק"י כתב בריש הבע"י (דף י"ח ע"א דהרי"ף) דאבא שאול מדרבנן בעלמא קאמר. ולא משמע כן מסוגין, דמוקמינן לברייתא דיבמה יבא עליה למצוה כאבא שאול, אלמא דמהתורה קאמר, דאי לאסמכתא בעלמא קאמר מאי איריא כאבא שאול, הא רבנן נמי מודו דלכתחילה צריך לכוין לשם מצוה, כמו שכתב הנימק"י שם, ואם כן מצי אתי' הברייתא נמי כרבנן. וי"ל דוודאי גם להנימק"י הא דמוקי כוונה למצוה הוא מהתורה, אלא הא דקאמר אבא שאול קרוב בעיני שהולד ממזר וכאילו פגע בערוה ולא קנה כלל, זה אינו אלא מדרבנן, אבל בדיעבד וודאי קנה אפילו במזיד, וכדתנן בריש הבא על יבמתו (להלן נ"ג ע"ב). ומשום הכי מוקי הברייתא כאבא שאול דמשמע מינה דלא הותרה אלא למצוה, והיינו כאבא שאול דמדרבנן הוי כאילו פוגע בערוה. אלא דאכתי לפי זה תקשי אמאי לא מוקי לה כרבנן, ולכתחילה צריך לכוין לשם מצוה מהתורה, כי היכי דמוקי לה לענין יבום לכתחילה, אלא וודאי משמע דלרבנן מהתורה הותרה לו כאשה דעלמא, רצה כו' (נדרים כ' ע"ב), ואבא שאול הוא דאמר דבעינן דווקא כוונה למצוה בביאה ראשונה מהתורה. וכיון דמהתורה בעינן כוונה משום הכי קאמר דהוי כאילו פוגע בערוה אם אינו מכוין למצוה, וקרוב להיות הולד ממזר. והיינו שהוא כמסתפק אם בלא כוונה הוי כביאת ערוה שלא במקום מצוה, או דילמא כיון דהותרה לו למצוה אין כאן ממזרות אפילו אם לא נתכוין.
ואכתי גם לפי זה קשה אם כן אטו פליג אבא שאול אסתמא דמתניתין דהבא על יבמתו דבין שוגג בין מזיד קנה. והרמב"ן ז"ל (דף ל"ט ע"ב סוף ד"ה אמר רב) כתב לדחות הא דאבא שאול מהילכתא מהא דהבא על יבמתו, דאבא שאול מוקי לקרא דיבמה יבא עליה דווקא למצוה, ותנא דהבא על יבמתו דריש לה לרבות אפילו שוגג. וקשה לי על דבריו ז"ל, דאם כן לאבא שאול אמאי שרי קטן לייבם, הא לאו בר כוונה הוא, וחרש גם כן יהיה אסור לייבם, ולא מסתבר דאבא שאול יחלוק על כל הני סתמי דלקמן. ועוד דדרשינן בקידושין (י"ט ע"א) אשת איש פרט לקטן, היינו יבם קטן דלא קני לה. ולאבא שאול למה לי קרא, פשיטא דלא קני לה כיון דלאו בר כוונה הוא, אלא ודאי נראה דלענין קנין גם אבא שאול מודה דקונה אותה אפילו בלא כוונה. ואבא שאול לאיסורא בעלמא הוא דקאמר אם מתכוין לזנות. ומשום הכי לא תיקשי מקטן וחרש, דגם הם אין מתכוונין לזנות, ואין כאן איסור, וכן מוכח מהא דפליגי לעיל (י' ע"ב) באחין שבאו על החלוצה והצרה, ור"י אמר בלאו, משום דכולן היו ראויות להתייבם. והשתא אי נימא דלאבא שאול אפילו ביבמה גופה שלא לשם מצוה פוגע בערוה אם כן אמאי לא יתחייב על החלוצה גם כן, כיון דלאו מצוה קעביד, ואמאי לא מוקי התם הא דתניא דאין קדושין תופסין כאבא שאול. אלא שמע מינה דלאבא שאול ג"כ לאו ערוה גמורה היא אפילו אם לא נתכוין לשם מצוה. וכאילו פוגע בערוה קאמר, וגם מה שאמר קרוב בעיני להיות הוולד ממזר לאו דחשיב ליה ספק ממזר, אלא מחמת חומר האיסור הוא דקאמר דקרוב הוא להיות ממזר אבל באמת לא הוי ממזר, ודו"ק היטיב.