דף לט בכורות לט.- תרומ כליה ע''י כהן

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
התפרסם כבר בפורום בעבר, וכעת לרגל לימוד הד, היומי בפרקים מומין אלו ועל אלו מומין מתפרסם שנית.

נשאלה שאלה
בכהן שחפצה נפשו לתרום כליה אם מותר הדבר, והשאלה מתחלקת לג' נדונים [א] אם מחוסר כליה פסול עבודה מאיזה טעם [ב] את"ל דיש בזה פסול מאיזה טעם האם יש איסור [על הכהן או על המנתח] להפוך את הכהן לפסול לעבודה [ג] לצורך הנתוח צריך להכנס לבתי חולים ולשהות שם כמה ימים ולדון מטעם טומאת כהנים. ולא מצאתי אריכות בפסוקים בנדון זה דתרומת כליה ע"י כהן, רק מצינו שהתיחס לזה בקצרה הגרי"א דינר שליט"א [נדפס בעלון מים חיים 302 כסלו תשע"ז], וכן הרב יוסף ניסים כהן שליט"א כתב מאמר בנדון זה בעלון תורת הקרבנות חודש סיון תשע"ו, ואח"כ נדפס בספרו הנפלא משנת כהן על כבוד או"א, בסימנים שבסוה"ס סי' ל"ג.



חלק א'- אם מחוסר כליה פסול לעבודה
ג' סוגי מומים
 יש לדון מטעם כשרות לעבודה, דהנה מבואר במסכת בכורות ריש פרק מומין אלו וברמב"ם פ"ו מביאת מקדש ה"ה, דיש ג' מיני פסולי מום בכהן [א] מום גמור שפוסל גם בהמה, ודינו שאם עבד עבודתו מחוללת [ב] פסול אינו שווה בזרעו של אהרן, שהוא פסול רק באדם, ודינו שאין עבדותו מחוללת, ומ"מ אסור לעבוד ולפנינו בגמ' משמע דאינו אלא עשה אך ברמב"ם כתב דלוקה [ויעוין מל"מ ומהריק"ו וחו"י סי' קצ"ב משכ"ב] [ג] פסול מראית עין [ולקמן יבואר דכל הג' צדדים יש לדון במחוסר כליה, ויש צד דכשר לגמרי].

[והאחרונים העירו שיש גם מומים גמורים שאינם בבהמה, ואעפ"כ פסולים אדם ועבודתו מחוללת כמו גבן וחרום שנזכרו בקרא, ובפשטות מודה הרמב"ם בזה דעבודתו מחוללת וכפשטיה דקרא, כמ"ש הח"ח בלקו"ה ואכמ"ל]


מחוסר אבר פנימי

והנה בבכורות לט. הסתפקו בגמ' גבי בהמה, אם יש מחוסר אבר מבפנים, דאף שאינו בעל מום מ"מ "תמים יהיה לרצון" אמר רחמנא. וברמב"ם פ"ב מהלכות איסורי מזבח הי"א פסק דבהמה מחוסר אבר מבפנים כגון בעל כוליא אחת פסול להקרבה לא מפני שהיא בעלת מום אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל. אך ברמב"ם פ"ו מביאת מקדש ה"ז גבי מומי כהנים כ' אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי, אבל מומין שבחלל הגוף כגון שניטל כוליתו של אדם או טחול שלו או שנקבו מעיו אע"פ שנעשה טריפה עבודתו כשרה עכ"ל. ומה שכתב הרמב"ם דבבהמה פסול ובאדם עבודתו כשירה נראה בפשיטות, דכיון דלא חשיב מום, וכל פסולו רק מקרא ד"תמים יהיה לרצון"- פסול זה נאמר רק בבהמה דכתיב בה תמים, ולא באדם[1].


דברי התרגום ירושלמי

וא"כ מבואר ברמב"ם דבאדם מחוסר כליה לא שייך בזה פסול של מום גמור, שכן הלכה היא במומים דבעי' "מומים שבגלוי", וכדמשמע בגמ' בכורות לט. הנ"ל, דלא דנו אלא מצד מחוס"א. אך בספר קרית מלך למרן הגרח"ק שליט"א [פ"ו מביאת מקדש] ציין לדברי התרגום ירושלמי פרשת אמור עה"פ "או מרוח אשך" [כ"א, כ] שתרגם "או דחסיר כוליא" ולכאו' לשיטה זו נמצא דהוי מום גמור גבי אדם ועבודתו מחוללת [וכדין גבן וחרום הנ"ל במוסגר]. אך אי"ז קושיא על פסק הרמב"ם, שכן במתני' בכורות מד: נאמרו ד' דעות תנאים מהו מרוח אשך ואין אחד מהם שפירש כתרגי"ר וממילא דברי התרגי"ר אינו כמתני' וגמ' דילן. זאת ועוד שב"פירוש ירושלמי" [נד' בחומש הוצאת המאור] כתב וז"ל או דחסיר כולייא. ר"ל שהקטינה הכוליא, או פירוש חסר ביצה עכ"ל, ולפי פירושו השני הוא כדעת ת"ק במתני' שם, עכ"פ מבואר דמיאן דברי התרגי"ר לפרש כפשוטו, ומ"מ גם אם נפרש כפשוטו, העיקר שלא כדעה זו וכנ"ל [ומצאתי בתרגום יונתן בן עוזיאל גבי מומי בהמה שתרגם "שרוע או קלוט- יתיר כוליא או חסיר כוליא", וג"ז לא כש"ס דילן דמבואר להדיא דמחוסר כליה אינו מום בבהמה].


אם שייך לפסול מחוסר כליה מטעם אחר [דברי המעשה רוקח]

אלא שעדיין יש לעיין אי שייך לפסלו מחמת מיני המומים האחרים [הנ"ל אות ו'], דהנה בספר מעשה רוקח [פ"ו מביאת מקדש ה"ז] כתב דמש"כ הרמב"ם "עבודתו כשרה" היינו בדיעבד דלכתחילה יש איסור בדבר. ונסתפק שם אם הוא מטעם מראית העין או מטעם שאינו שוה בזרעו של אהרן [דעובר בעשה. ולדעת הרמב"ם במלקות, וכנ"ל] ובספר הדרת קודש [לרנר] כתב דבפשטות הכוונה דכשר אף לכתחילה.

דהנה מש"כ מראית העין צ"ב איזה מראית עין יש בניטל כוליתו. ובהדרת קודש שם [בשעה"צ] הקשה על הצד הב', דיש בזה פסול "אינו שוה בזרעו של אהרן", דלא מצינו שיש פסול דאינו שוה בזש"א בדברים שאינם גלויים, ע"ש שכתב דדברי המעשה רוקח צע"ג [וע"ש מה שנסה ליישב].

ולענ"ד גם עצם הדיוק מלשון "עבודתו כשרה" אינו מוכרח דכונתו דוקא דיעבד, דהנה הרמב"ם כלל בהלכה זו מחוסר כליה וטריפה, וכתב על תרוייהו "עבודתו כשרה". וברמב"ם פ"ז הי"ב הזכיר שנית דין טריפה, וכתב: "אבל הטריפה כשר באדם ופסול בבהמה וכן יוצא דופן כשר באדם ופסול בבהמה" עכ"ל, והוא ממתני' בכורות מה: והנה משמעות המשנה והרמב"ם דכשרים לכתחילה [דומיא דיוצא דופן, דאטו יוצא דופן חשיב אינו שוה בזרעו של אהרן], וא"כ כי היכי דעבודתו כשרה שכתב בפ"ו ה"ז גבי טריפה לאו דוקא דיעבד הוא, ה"ה מחוסר כליה דכללם הרמב"ם יחד כשר לכתחילה. ובפרט דאם היה בזה פסול כל כה"ג הו"ל לרמב"ם לפרש.

ושו"ר בתפארת ישראל בפתיחה לקדשים הנקראת חומר בקדש שכתב בפרק א' אות ט': אבל מומין שבחלל הגוף, כגון שחסר לו טחול או כליה, או שחסר לו צלע או שנשברה, או שנעשה טריפה באחד מאיבריו הפניימים- מותר לעבוד. וציין לרמב"ם פ"ו ופ"ז מביאת מקדש. הרי שהבין בדעת הרמב"ם דהוי היתר, ולא רק דעבודתו כשרה בדיעבד.

[ושוב שמעתי שהיה מעשה באחד מתורמי "מתנת חיים" שנכנס לגרי"ש אלישיב זצ"ל ושאל אם נפסל לעבודה, והראה לו מרן את דברי הרמב"ם דעבודתו כשרה, ומשמע דנקט דכשרה לכתחילה, וכן עי' בעלון מים חיים כסלו תשע"ו מס' 302 הביא הגרי"א דינר שליט"א את דברי הרמב"ם].  


סיכום ח"א [א] כהן מחוסר כליה אינו נחשב מום גמור, ודעת התרגום ירושלמי דהוא בכלל מרוח אשך אך הבבלי לא ס"ל כן וכ"ה ברמב"ם, ואפשר דגם את התרגי"ר יש לפרש באופ"א. [ב] המעשה רוקח כתב דמחוסר כליה עבודתו כשרה רק בדיעבד, ואפשר דפסול משום אינו שוה בזש"א, ובהדרת קודש תמה על דבריו [ג] המעשה רוקח כתב עוד דאפשר דפסול לכתחילה מטעם מראית עין, וזה תמוה דאיזה מ"ע יש בזה [ד] י"ל דאין הכרח בלשון הרמב"ם דכוונתו בדיעבד, אלא י"ל דכשר לכתחילה לעבוד וכ"כ בהדרת קודש, וכ"מ בתפא"י בחומר בקודש, וכ"כ הגרי"א דינר שליט"א.

 


[1] אך העיר הגרא"מ באקאן שליט"א דבאבנ"ז או"ח של"א מבואר דכ"ז הוא דעת הרמב"ם דמחוסר אבר הוא פסול חדש, עי' גם חי' הגרי"ד, הנד' בסוף חידושי הגרי"ז עמ"ס סוטה, סי' כ"ו, אך בשיטת רש"י כתב שם האבנ"ז דמחוס"א הוא מטעם מום ולפ"ז אין לחלק בין אדם לבהמה ע"ש באבנ"ז.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
 
חלק עליון תַחתִית