האיש הזוכה
משתמש חדש
אם אני שומע ממישהו שקורא בקביעות ספרים של ש''י עגנון ועוד הוא נחשב לאפיקורס?
האם היום יש את ההלכות של הקורא בספרים חיצוניים?
- Thread starter האיש הזוכה
- תאריך התחלה
האיש הזוכה אמר:
ש"י עגנון היה דווקא דתי ולא נראה לי שספריו הינם בגדר של חיצוניים (ולא שקראתי אותם)
מסתמא הדגש הוא על ה"ועוד"
וראיתי כעת שהוא כתב גם ספרי קודש ומתוך ההקדמה לספרו על מתן תורה "אתם ראיתם" נראה שהיה ירא שמיים
"לא מתוך עינים רמות ולא מתוך רוח גבוהה קרבתי אל המלאכה לעשות ספר על מעמד הר סיני ומתן תורה, אלא לפי שדיברה בהם התורה בקצרה, וחיבור מיוחד על סדר המעשים לא מצאתי, לכך שמתי לבי לתור ולחקור מה משמיעים אותנו הכתובים ומה גילו בהם חכמים לענין מוקדם ומאוחר. לסוף לקחתי את נפשי בכפי והעליתי מקצת דבריהם על הכתב, לפרש לי ולאנשים שכמותי סדר הדברים היאך היו במעמד הקדוש הזה שלא היה כמותו לא לפניו ולא לאחריו. ואם כי כבד היה ממני הדבר תליתי בטחוני שאם יש צורך בו מן השמים יסייעוני"
ולפי חוקרי הלשון הוא היה מגדולי סופרי הסיפורים בעברית של כל הזמנים ובתור אחד שקיבל פרס נובל לספרות מסתמא הוא יודע איך להעביר מסר בצורה הטובה ביותר.
ספרו על ימים נוראים
https://beta.hebrewbooks.org/41176
נעשה חומרתו קולו, בגלל שהוא באוירת ירא"ש, עם המון רגש יהודי, אתה בולע בטעות גם את הדעות המסויימות שלו בהרבה נושאים, שהרבה בגדר "דעות חיצונות" על משקל ספרים חיצוניים.במבי אמר:
עיינתי פעם בספרו (בזמן שהוא לא יום ולא לילה) וא"א שלא לספוג הרבה דעות ציניות ולאומיות ועוד שמונחות בין השיטין.
צריך להפריד את השאלה לשתיים: 1. האם בימינו אסור לקרוא בספרים החיצוניים. 2. האם ספרי שי עגנון נכללים תחת ההגדרה ההלכתית לספרים חיצוניים.האיש הזוכה אמר:
והתשובות: 1. התשובה מורכבת - חז"ל בתלמודים מביאים הרבה מספרים חיצוניים ודרשו מהם מילי מעלייתא ובירושלמי נאמר שניתנו להגות ולא לעמל. 2. לא.
רוצה להתעלות
משתמש ותיק
למה מורכבת אם בהחלק כתוב במשנה שאין לו חלק לעוה"ב?עמנואל אמר:
לבי במערב אמר:
אברך אמר:
אם כן הוא חוזרני בי.
אך לא כל אחד שכותב על אהבה הוא בגדר הנ"ל ראו ערך הרב להמן זצ"ל שהיה ת"ח אדיר וספריו התורניים שהם אוצר בלום כגון "מאיר נתיב" על פרקי אבות שכל מילה שם היא יהלום, אין הציבור מכיר כלל וכלל, וכל הדור שעבר גדל על ספריו, אך לא יעזו להכניסם כיום כי יש שם הרבה דיבורים על אהבה (וכמובן לא פריצות כלל אלא סתם בתור רצון להתחתן עם פלוני וכנראה שהדור אז היה צריך את הסגנון הזה)
בר"מ בפיה"מ סנהדרין מבואר שהאיסור של ספרים חיצונים הוא לא מחמת גריעותא בחומר שכתוב שם (כגון ספרי חשק או ספרי מינים ואפיקורסים) אלא עצם הדבר שאין שום ערך לספר זה נקרא ספרים חיצוניים, סתם ספרי דמיונות הם ספרים חיצונים. הר"מ נמצא לקראת סוף הפתיחה לפרק חלק קצת לפני שהוא כותב את י"ג העיקרים.עמנואל אמר:
ומן הסתם שיש כאלו שאינם מאמינים שהר"מ "מחמיר" עד כדי כך, הנני להעתיק את לשונו (תרגום הרב קורח)
ספרים החיצוניים אמרו ספרי מינים וכן ספרי בן סירא והיה איש שחבר ספרים דמיוניים וענינים "אלפראסה" (-הכרת תכונות של אדם לפי סימנים בגופו) שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד הזמן לריק, כגון אלה הספרים הנמצאים אצל הערבים מספרי דברי הימים והנהגות המלכים ויחוסי הערבים וספרי השירים וכיוצא בהן מן הספרים שאין בהם חכמה ולא תועלת גשמית אלא אבוד הזמן בלבד. עכ"ל.
דבר נוסף, שמה שאמרו שאין לו חלק לעולם הבא הכוונה למי שקבוע בזה, ולא לפי שמידי פעם נכשל באיבוד הזמן לריק. הנקודה העיקרית כאן היא השחתת הזמן בצורה מודעת, מה שנקרא היום "להרוג את הזמן" "לבזבז את הזמן", על זה חז"ל אמרו כי דבר ה' בזה זהו שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. כמובן שנשים אינם בכלל זה.
דבר נוסף,צריך לדעת שזו דעת רבי עקיבא ותנא קמא חולק על זה. לא שייך כאן "הלכה" כי אין כאן נ"מ בשבילנו ובבי"ד של מעלה יעשו כהבנתם.
בעל כנפיים
משתמש ותיק
לש"י עגנון היו כמה וכמה תקופות בחייו כידוע.
ייתכן בהחלט שיש ספרים שכתב באוירה של ירא"ש מוחלטת,
וגם בזמנים שלא, נחשב הוא לאדם בעל נפש מפותלת מאוד שקצת מוקשה לדונו,
ועכ"פ היה לו רגש חם מאוד למסורת.
וודאי שלא כתב ספרי אהבה במובנם כיום,
וזה אינו סותר שלא ראוי לבוא בקהל יראי השם(אפי' את הרב להמן צינזרו, ואינני חושב שיש הרבה הורים שירצו שבנם יקרא את שירי ריה"ל)
ייתכן בהחלט שיש ספרים שכתב באוירה של ירא"ש מוחלטת,
וגם בזמנים שלא, נחשב הוא לאדם בעל נפש מפותלת מאוד שקצת מוקשה לדונו,
ועכ"פ היה לו רגש חם מאוד למסורת.
וודאי שלא כתב ספרי אהבה במובנם כיום,
וזה אינו סותר שלא ראוי לבוא בקהל יראי השם(אפי' את הרב להמן צינזרו, ואינני חושב שיש הרבה הורים שירצו שבנם יקרא את שירי ריה"ל)
בספרים הנקראים "הלכה" מובא לאסור קריאה של דברי חולין (משלים ומלחמות) משום מושב לצים ומשום דלא גרע מכתב שתחת הצורה (ב"י וש"ע א"ח שז). אולם לא בטוח שמדובר בהלכה ממש, כי הדברים נושאים אופי אגדי והרבה אגדות חדרו אל תוך הספרות ההלכתית לדורותיה. אפילו אמרות הספרים החיצוניים חדרו פעמים רבות מאוד אל ספרות התלמוד כשהם מאוזכרים בכבוד רב, משל היו חלק מן הכתובים.יצחק אמר:
אין צורך להסביר למי שיאנו סכל את התועלת העצומה שישנה מקריאת ספרות החולין לסוגיה מכמה וכמה בחינות, ולכן צריך להבין על מה שייכת ההגדרה "מושב לצים" (אני לא בטוח שמי שבור ועם הארץ בכל חכמה בסיסית הנלמדת על ידי המין האנושי בכתה ב אינו בגדר לץ.
ומ"ש דלא גרע מכתב שתחת הצורה יש להאריך בזה בשיטות הראשונים בשבת כי הדברים לא ברורים. ותימה, דלפ"ז לא מצאו אלו שאינם אנאלפבתים את ידיהם ורגליהם בעולם הזה. דמי ימלט מקריאה שאינה גרועה מכתב שתחת הצורה (לפי פירוש רש"י שהובא במשנה ברורה)?
מו שכבר נכתב אכן יש לחלק לב' חלקים
האחד הוא קריאה בספרים חיצוניים
והשני היאך יש להתייחס לש''י עגנון
כלפי החלק הראשון ראשית יש לומר, שאין לחלק בין ימים עברו לתקופות אחרות לגבי עצם הדין.
(מאז ''הספרים החיצוניים'' רק הלכו והחמירו בתוכנם ופרקו מעל עצמם עול שהיה מונח בעבר אף על כתפי המחברים הנוכריים, דבר הניכר לכל בר בי רב כשרואים היאך התייחס מרן השו''ע לספר עמנואל בסימן שז סעיף טז אף שהוא יחשב כ''חסוד'' ביחס לספרי זמננו)
אך גם אז מה שנאמר הוא דווקא דרך קבע
אפשר לראות בברור את החלוקה הזאת במור וקציעה (סי' שז סע' טז) שמחלק בין הקורא דרך קבע לבין הקורא לעיתים בדרך עראי, כגון ב''עתות הטיול כדחליש לבא מגרסא, וביומי דפגרי בהו רבנן, כדי ללמוד מתוכו לשון נקי וצח וגם כדי שלא להיות הת''ח ערום מידיעה בקורות הימים ושינויי הזמנים למען ידע להשיב שואלו דבר, ולא יהיה נחשב כפתי וסכל בעניני העולם.וכו'''
ואף בשאר חכמות יש להתלמד מעט בפני עצמו וכמו שכתב ר' יוסף חיים בתשובות הנקראות חקרי לב שבתוך ספרו אמרי בינה (בדרוש שבסופו 'לחינוך בית המדרש תלמוד תורה' דרוש ב') ''ובאמת בלא"ה השכל יחייב בזה דאיך ישמע קול רעמים ורואה
ברקים ואינו יודע מה הם ואיך יראה רעשים ועננים
הולכים ובאים ומטר ניתך ארצה ואינו יודע עניינם מה הוא ואיך
נעשים גם איך הוא עומד בעיר בגדאד ואינו יודע ארץ ישראל
היכן היא ואינדיא היכן היא ואירופה היכן היא אם לפניו או לאחוריו
אם לימינו או לשמאלו ובודאי אדם שהוא חסר מידיעות אלו ניכר
גנותו וחסרונו גם בעיני עצמו ואם יהיו כל אישי ישראל שלמים
בידיעות אלו יגדל כבודם בעיני כל בריה והכל יאמרו עליהם עם
חכם ונבון הגוי הגדול הזה''
ועיין עוד שם בדרוש א' מש''כ בזה
וכמו כן יש לדעת דמה שנקרא בפי חז''ל חכמה יוונית פירשו הריב''ש (שו''ת סימן מה) שאינו קאי כלל על החכמות הידועות אלא הוא רמיזות הרגילות אצל חכמי יון עיי''ש
כמובן ששתברו קולמוסין רבים בזה וכתבתי רק מעט מזער
והדבר השני שהוא היחס כלפי עגנון, ישנם ספרים שחיבר שהם בעלי אופי תורני מובהק כגון הספר על ימים נוראים שהוזכר וכן ספר סופר וסיפור שלו וכן ספר אתם ראיתם שהם אסופות שערך, אך יש והביע בכתב רעיונות שהיה בהן מעין התרסה כלפי שמייא שהאדם אמור לחפש להם תשובה בינו לבין עצמו ובוראו ולא בפרהסיא וודאי שלא בכתב ובכך חרג ממה שמקובל לכתוב ומה שאין נכון להעלותו עלי ספר.
והכירו בכך חוקרי זמננו ונכתב ע''ז אף חיבור שלם ( שכמובן הושפע מנקודת המבט האישית של הכותב) ראו פה-שתיקת השמים-סימניה
האחד הוא קריאה בספרים חיצוניים
והשני היאך יש להתייחס לש''י עגנון
כלפי החלק הראשון ראשית יש לומר, שאין לחלק בין ימים עברו לתקופות אחרות לגבי עצם הדין.
(מאז ''הספרים החיצוניים'' רק הלכו והחמירו בתוכנם ופרקו מעל עצמם עול שהיה מונח בעבר אף על כתפי המחברים הנוכריים, דבר הניכר לכל בר בי רב כשרואים היאך התייחס מרן השו''ע לספר עמנואל בסימן שז סעיף טז אף שהוא יחשב כ''חסוד'' ביחס לספרי זמננו)
אך גם אז מה שנאמר הוא דווקא דרך קבע
אפשר לראות בברור את החלוקה הזאת במור וקציעה (סי' שז סע' טז) שמחלק בין הקורא דרך קבע לבין הקורא לעיתים בדרך עראי, כגון ב''עתות הטיול כדחליש לבא מגרסא, וביומי דפגרי בהו רבנן, כדי ללמוד מתוכו לשון נקי וצח וגם כדי שלא להיות הת''ח ערום מידיעה בקורות הימים ושינויי הזמנים למען ידע להשיב שואלו דבר, ולא יהיה נחשב כפתי וסכל בעניני העולם.וכו'''
ואף בשאר חכמות יש להתלמד מעט בפני עצמו וכמו שכתב ר' יוסף חיים בתשובות הנקראות חקרי לב שבתוך ספרו אמרי בינה (בדרוש שבסופו 'לחינוך בית המדרש תלמוד תורה' דרוש ב') ''ובאמת בלא"ה השכל יחייב בזה דאיך ישמע קול רעמים ורואה
ברקים ואינו יודע מה הם ואיך יראה רעשים ועננים
הולכים ובאים ומטר ניתך ארצה ואינו יודע עניינם מה הוא ואיך
נעשים גם איך הוא עומד בעיר בגדאד ואינו יודע ארץ ישראל
היכן היא ואינדיא היכן היא ואירופה היכן היא אם לפניו או לאחוריו
אם לימינו או לשמאלו ובודאי אדם שהוא חסר מידיעות אלו ניכר
גנותו וחסרונו גם בעיני עצמו ואם יהיו כל אישי ישראל שלמים
בידיעות אלו יגדל כבודם בעיני כל בריה והכל יאמרו עליהם עם
חכם ונבון הגוי הגדול הזה''
ועיין עוד שם בדרוש א' מש''כ בזה
וכמו כן יש לדעת דמה שנקרא בפי חז''ל חכמה יוונית פירשו הריב''ש (שו''ת סימן מה) שאינו קאי כלל על החכמות הידועות אלא הוא רמיזות הרגילות אצל חכמי יון עיי''ש
כמובן ששתברו קולמוסין רבים בזה וכתבתי רק מעט מזער
והדבר השני שהוא היחס כלפי עגנון, ישנם ספרים שחיבר שהם בעלי אופי תורני מובהק כגון הספר על ימים נוראים שהוזכר וכן ספר סופר וסיפור שלו וכן ספר אתם ראיתם שהם אסופות שערך, אך יש והביע בכתב רעיונות שהיה בהן מעין התרסה כלפי שמייא שהאדם אמור לחפש להם תשובה בינו לבין עצמו ובוראו ולא בפרהסיא וודאי שלא בכתב ובכך חרג ממה שמקובל לכתוב ומה שאין נכון להעלותו עלי ספר.
והכירו בכך חוקרי זמננו ונכתב ע''ז אף חיבור שלם ( שכמובן הושפע מנקודת המבט האישית של הכותב) ראו פה-שתיקת השמים-סימניה
ברצוני להגיב למודגש בצהוב (הדגשה שלי)עמנואל אמר:
מה שכתבת שלא מדובר בהלכה של ממש, הדברים אינם מקובלים נקודה (והם על גבול הלגיטימיות פה בפורום).
בנוסף, הדברים הללו גם לא הגיוניים, משום שאם חז"ל אומרים שאין לו חלק לעולם הבא בהכרח שיש כאן איסור, ואפילו לפי מי שחולק על רבי עקיבא (כפי שכתבתי בהודעתי שזו רק שיטת ר"ע) מ"מ ודאי שיש כאן איסור ולא יתכן שתהיה מחלוקת כ"כ קיצונית.
מה שכתבת שלא מצאנו ידינו ורגלינו וכו', הענין פשוט כפי שכתבתי בהודעתי הקודמת שמדובר רק על אלו שהורגים את הזמן בשיטתיות, לא על ענין מקרי ומזדמן, אם זה ענין מקרי ומזדמן הרי זו הנאה ככל ההנאות שיש בעולם שאין בה איסור כלל (ובפשטות גם אין בזה איסור משום ביטול תורה), כאן מדובר על אדם שיש לו אורח חיים של בזבוז זמן, על זה נאמר כי דבר ה' בזה הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה.
תשובות הרמ"א (למהרש"ל) תשובה ז'
אענה מה שהרעיש אדוני את העולם, על בהביאי במכתבי הראשון, דבר חכמת היונים, וראש הפילוסופים,
ועל זה כתב אדוני שהתורה חוגרת שק כו,'
אומר שזו מחלוקת ישנה בין החכמים, ולא אצטרך להשיב עליה, כי כבר תשובתו הרמתה, מונחת בקרן זויות, ערוכה בתשובת הרשב"א סימן תי"ד,
מה שהשיבו חכמי פרובינ להרשב"א ז"ל על זו,
ואף הרשב"א ז"ל לא כתב שם, אלא לאסרה בינקותו של אדם, קודם שילמד חכמת התלמוד,
והוא הבשר ויין שכתב הרמב"ם בספר המדע פ"ד מהלכות יסודי התורה,
ומי לנו גדול מהרמב"ם ז"ל שעשה ספר המורה שכולו אינו אלא מזה המין,
ואף כי כתב בתשובת בר ששת שהוא לא עשאו אלא כדי להשיב לאפיקורוס, כידוע למעלתו,
באמת אומר, שיש לי בזו שתי תשובות בדבר,
ושתיהן אמיתיות לפי מעוט השגתי, וזה כי הם לא חששו אלא ללמוד בספרי היונים הארורים, כגון ספר השמע,
ומה שאחר הטבע, כמו שזכרן שם, בתשובה הנזכרת, ובזה הדין עמם, כי חששו פן יבא להמשך אחריהם, באיזה אמונה מן האמונות,
ויתפתה ביינם, שהוא יין תנינים, ודעות מופסדות,
אבל לא אסרו ללמוד דברי החכמים, וחקירתם, במהות המציאות, וטבעיהן,
כי אדרבה על ידי זה נודע גדולתו של יוצר בראשית יתברך, והוא פירוש שיעור קומה שאמרו עליו כל היודע כו'
ואף כי למקובלים דעת אחרת בזו, אלו ואלו דא"ח.
וכבר אמרו במגילה פ"ק דף ע"א כל מי שאומר דבר חכמה אף באומות נקרא חכם
וכזה עשו כל החכמים שהביאו דברי החוקרים בספריהם, כאשר גלוי לכל מספר המורה, ובעל העקידה, ושאר מחברים גדולים, וקטנים,
כל שכן מי שאינו נכנם מקום לבניית המופתים, להוציא דבר מתוך דבר, כמוני, רק מביא מה שכתבו, שאין ראוי לחוש לזה כלל,
והשנית אף כי אם נאמר שאסרו ללמוד בכל ספריהם, גזירה משום דברים האסורים שבהם,
מ"מ בםפרי חכמינו ז"ל אשר מימיהם אנו שותים,
ובפרט הרב הגדול הרמב"ם ז"ל בזה לא עלה על שום דעת לאסור, כי בודאי אין לחוש בספריו, לשום דעת בטלה,
כמו שהעיד עליו בעל בחינת עולם, באמרו סוף דבר, לבי האמן, מה שהאמין, סוף הגאונים, בזמן וראשם במעלה הוא הרמב"ם כו'
ואף כי מקצת החכמים חלקו עליו ושרפו ספריו
מ"מ כבר נתפשטו םפריו בכל חכמים האחרונים ז"ל וכולן עשו אותן לראשם עטרה להביא ראיה מתוך דבריו כהלכה למשה מסיני ולכן גם אני אומר שמנוקה אני מעון זה,
כי אף שהבאתי מקצת דברי אריסטו, מעידני עלי שמים וארץ, שכל ימי לא עסקתי בשום ספר מספריו,
רק מה שעסקתי בספר המורה, שיגעתי בו, ומצאתי ת"ל
ושאר ספרי הטבע, כשער השמים, וכדומיהן שחברו חז"ל,
ומהם כתבתי מה שכתבתי מדברי אריסטו,
והנה הרב המורה כתב פרק כ"ב מחלק השני שכל מה שהשיג אריסטו עד גלגל הירח הכל אמת כו'
וכתב עוד שכל דבריו הם דעת חז"ל מלבד במקצת אמונות התלויות באל יתברך ובמלאכיו ובגלגלי השמים שבהן לבד נטה מדרך האמת
ומה שכתב אדוני, שמזה נמשך שמקצת בחורים מתפללים בתפלת אריסטו כו'
אומר חס לאבא ולזרעא דאבא לראות כזה ולא למחות
רק כל זה, עדיין הוא שורש פורה ראש ולענה, ירושה להם מאבותיהם מאותן שהמשיכו עצמם אחר הפילוסופים והלכו בדרכיהם
אבל אנכי מימי לא ראיתי ולא שמעתי עד כה, ולולא פי המדבר אדוני אלי לא האמנתיו שנשאר עדיין רושם אותן האמונות באר
ומה שכתב לי מר שגם למעלתו יד ושם בזה אלא שמעלתו מרחיק מזה כו'
כבר ידעתי שלא אדע אשר לא ידע מר אך אומר שאני אם אברח, אברח יותר מלעסוק בקבלה, להבין מעצמי בדבריהם
ממה שאברח לעסוק בפילוסופיא,
כי יותר יש לחוש שיטעה כמבואר ממה שכתב הרמב בהקדמת פירושו לתורה
ואתמה השיב עלי מתשובת בר ששת על מה שכתב על המוסקים בפילוסופיא
והנה תשובתו נדו על המקובלים כאשר מובן למעלתו,
ולא אפרש כי ידעתי שהכל גלוי למעלת אדוני
אני אומר על שתיהן כי שניהם כאחד טובים וצדיקים ילכו בם וגו
ומ"מ אומר שהדי במרומים שכל ימי לא עסקתי בזו רק בשבת ויו"ט וח"ה
בשעה שבני אדם הולכים לטייל
וכל ימות החול אני עוסק כפי מיעוט השגתי במשנה ובתלמוד ובפוסקים ובפירושיהם ושרי לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה כו'
אענה מה שהרעיש אדוני את העולם, על בהביאי במכתבי הראשון, דבר חכמת היונים, וראש הפילוסופים,
ועל זה כתב אדוני שהתורה חוגרת שק כו,'
אומר שזו מחלוקת ישנה בין החכמים, ולא אצטרך להשיב עליה, כי כבר תשובתו הרמתה, מונחת בקרן זויות, ערוכה בתשובת הרשב"א סימן תי"ד,
מה שהשיבו חכמי פרובינ להרשב"א ז"ל על זו,
ואף הרשב"א ז"ל לא כתב שם, אלא לאסרה בינקותו של אדם, קודם שילמד חכמת התלמוד,
והוא הבשר ויין שכתב הרמב"ם בספר המדע פ"ד מהלכות יסודי התורה,
ומי לנו גדול מהרמב"ם ז"ל שעשה ספר המורה שכולו אינו אלא מזה המין,
ואף כי כתב בתשובת בר ששת שהוא לא עשאו אלא כדי להשיב לאפיקורוס, כידוע למעלתו,
באמת אומר, שיש לי בזו שתי תשובות בדבר,
ושתיהן אמיתיות לפי מעוט השגתי, וזה כי הם לא חששו אלא ללמוד בספרי היונים הארורים, כגון ספר השמע,
ומה שאחר הטבע, כמו שזכרן שם, בתשובה הנזכרת, ובזה הדין עמם, כי חששו פן יבא להמשך אחריהם, באיזה אמונה מן האמונות,
ויתפתה ביינם, שהוא יין תנינים, ודעות מופסדות,
אבל לא אסרו ללמוד דברי החכמים, וחקירתם, במהות המציאות, וטבעיהן,
כי אדרבה על ידי זה נודע גדולתו של יוצר בראשית יתברך, והוא פירוש שיעור קומה שאמרו עליו כל היודע כו'
ואף כי למקובלים דעת אחרת בזו, אלו ואלו דא"ח.
וכבר אמרו במגילה פ"ק דף ע"א כל מי שאומר דבר חכמה אף באומות נקרא חכם
וכזה עשו כל החכמים שהביאו דברי החוקרים בספריהם, כאשר גלוי לכל מספר המורה, ובעל העקידה, ושאר מחברים גדולים, וקטנים,
כל שכן מי שאינו נכנם מקום לבניית המופתים, להוציא דבר מתוך דבר, כמוני, רק מביא מה שכתבו, שאין ראוי לחוש לזה כלל,
והשנית אף כי אם נאמר שאסרו ללמוד בכל ספריהם, גזירה משום דברים האסורים שבהם,
מ"מ בםפרי חכמינו ז"ל אשר מימיהם אנו שותים,
ובפרט הרב הגדול הרמב"ם ז"ל בזה לא עלה על שום דעת לאסור, כי בודאי אין לחוש בספריו, לשום דעת בטלה,
כמו שהעיד עליו בעל בחינת עולם, באמרו סוף דבר, לבי האמן, מה שהאמין, סוף הגאונים, בזמן וראשם במעלה הוא הרמב"ם כו'
ואף כי מקצת החכמים חלקו עליו ושרפו ספריו
מ"מ כבר נתפשטו םפריו בכל חכמים האחרונים ז"ל וכולן עשו אותן לראשם עטרה להביא ראיה מתוך דבריו כהלכה למשה מסיני ולכן גם אני אומר שמנוקה אני מעון זה,
כי אף שהבאתי מקצת דברי אריסטו, מעידני עלי שמים וארץ, שכל ימי לא עסקתי בשום ספר מספריו,
רק מה שעסקתי בספר המורה, שיגעתי בו, ומצאתי ת"ל
ושאר ספרי הטבע, כשער השמים, וכדומיהן שחברו חז"ל,
ומהם כתבתי מה שכתבתי מדברי אריסטו,
והנה הרב המורה כתב פרק כ"ב מחלק השני שכל מה שהשיג אריסטו עד גלגל הירח הכל אמת כו'
וכתב עוד שכל דבריו הם דעת חז"ל מלבד במקצת אמונות התלויות באל יתברך ובמלאכיו ובגלגלי השמים שבהן לבד נטה מדרך האמת
ומה שכתב אדוני, שמזה נמשך שמקצת בחורים מתפללים בתפלת אריסטו כו'
אומר חס לאבא ולזרעא דאבא לראות כזה ולא למחות
רק כל זה, עדיין הוא שורש פורה ראש ולענה, ירושה להם מאבותיהם מאותן שהמשיכו עצמם אחר הפילוסופים והלכו בדרכיהם
אבל אנכי מימי לא ראיתי ולא שמעתי עד כה, ולולא פי המדבר אדוני אלי לא האמנתיו שנשאר עדיין רושם אותן האמונות באר
ומה שכתב לי מר שגם למעלתו יד ושם בזה אלא שמעלתו מרחיק מזה כו'
כבר ידעתי שלא אדע אשר לא ידע מר אך אומר שאני אם אברח, אברח יותר מלעסוק בקבלה, להבין מעצמי בדבריהם
ממה שאברח לעסוק בפילוסופיא,
כי יותר יש לחוש שיטעה כמבואר ממה שכתב הרמב בהקדמת פירושו לתורה
ואתמה השיב עלי מתשובת בר ששת על מה שכתב על המוסקים בפילוסופיא
והנה תשובתו נדו על המקובלים כאשר מובן למעלתו,
ולא אפרש כי ידעתי שהכל גלוי למעלת אדוני
אני אומר על שתיהן כי שניהם כאחד טובים וצדיקים ילכו בם וגו
ומ"מ אומר שהדי במרומים שכל ימי לא עסקתי בזו רק בשבת ויו"ט וח"ה
בשעה שבני אדם הולכים לטייל
וכל ימות החול אני עוסק כפי מיעוט השגתי במשנה ובתלמוד ובפוסקים ובפירושיהם ושרי לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה כו'
שאלתי שאלה, איך יתכן שדבר שאומרים עליו "אין לו חלק לעולם הבא" והוא לא ממש אסור. יש לך תשובה? אתה לא נותן שום הסברעמנואל אמר:
כעת אני רוצה להסביר
כתב שתחת הצורה הוא הוא דין ספרים חיצונים, הכל אותו רעיון.
כתב שתחת הצורה זה לא מה שחושבים הרבה אנשים שיש איזה איסור מסוים לקרא מילות הסבר שניתנות מתחת לתמונות בעיתון
וז"ל רש"י: כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות. כגון בני אדם המציירים בכותל חיות משונות או דיוקנות של בני אדם של מעשים כגון מלחמת דוד וגלית וכותבין תחתיה זו צורת חיה פלונית וזו דיוקנית פלוני ופלונית.
רש"י מסביר שמדובר בהסברים ליצירות תרבות, יצירות כאלו באמת אין בהם שום תועלת לא תועלת גשמית ולא תועלת חכמה כמש"כ הר"מ בפיה"מ הנ"ל, זה סוג של עיסוק אסור, והוא הוא האיסור של ספרים חיצונים, רק שבזה לא אמרו אין לו חלק לעולם הבא, משום שלא מדובר בעיסוק קבוע אלא בהתענינות גרידא בעולם תרבותי חסר תועלת.
ספרי חכמות הם דבר חיובי ואפ"ה לא הותר ללמוד חכמה לשם חכמה משום ביטול תורה, וגם בזה כמובן שאף אחד לא יאמר שאין לו חלק לעולם הבא.עמנואל אמר:
ודרך אגב, מצוה ללמוד ספרי חכמות לשם מצות חקירת האמונה כמו שכתבו הקדמונים (נא לא להגרר לנידון איך היחס לספרי חקירה, לא זה הנידון כאן)
ספרי מלחמות הרבה יותר חמורים כי אין בהם שום תועלת ואפילו שלא בקביעות ג"כ אסור כמו שהבאת מכתב שתחת הצורה, שזה הביטוי הקל של ספרים חיצונים. אבל גם על זה לא אמרו שאין לו חלק לעולם הבא.
יצחק אמר:
המקור שלי ידוע לאסור עיון בספרים חיצונים זה דווקא בספרי חכמה כמו בן סירא וכו'
כמו בסנהדרין ק' ע"ב
ואף מסברא לענ"ד נראה להיפך ממר,
דוודאי אם יש מקום לאסור, זה דווקא ספרי חכמה, שהם עלולים למשוך לב המאמין.
אבל בספרים סתם מנ"ל לאסור???
אם יש למר מקורות אחרים בעניין אשמח לשמוע.
ייש"כ
כבר ציטטתי לעיל את הרמב"ם שספרים חיצונים אסורים משום "שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד הזמן לריק"יצחק ב אמר:
במילים הללו הרמב"ם אומר לנו שספרי חכמה מותרים משום שיש בהם חכמה.
מה שכתבת שיש בעיה בספרי חכמה שהם עלולים למשוך לב המאמין, זה נכון שהבעיה הזו קיימת, אבל זה לא קשור בכלל לבעיה של ספרים חיצונים, אין שום יחס וקשר בין שתי הבעיות הללו, לכן אי אפשר לומר שאם זה אסור אז גם זה אסור וכו', לכן אני סבור שההשוואה שלך לא נכונה.
כעת לגופו של דבר, לימוד חכמות זה מצוה גדולה, והרמב"ם בהלכות יסודי התורה האריך בידיעות נחוצות בחכמת הטבע שהם השער לעיון בחכמות אלוקות, וכ"כ הסמ"ג ועוד ראשונים ואין בזה שום חולק. אלא שהרמב"ם בעצמו כותב בפ"ד הי"ג שאין ראוי לאדם לעסוק בענינים אלו קודם שימלא כרסו בתורה, ובדורות האחרונים כתב ר"א וסרמן הי"ד שבזמננו כמעט אין שום אדם בעולם שראוי לקיים מצוה זו.
בגלל הבעיה הזו התעוררו חכמי הדור בתקופת הרשב"א לתקן תקנה חדשה לאסור ספרי חכמות מסוימים (כמובן לא כל ספרי חכמות), וגם על זה התנהל ויכוח עז. עכ"פ זה היה הנסיון הראשון להטיל איסור חדש בנוגע ללימוד חכמות. עד אז וגם אחרי זה לא ידוע על איסור הלכתי בדבר.
לסיכום: ספרי חכמות הם דבר חיובי רק שאינם ראויים לכל אדם. ספרים חיצונים אסורים לכל אדם מחמת שהם מבזבזים את הזמן.