בפשיטות מוכח כן מדעת הראשונים דס"ל לשבת בסוכה בלילה הראשון אפי' שהוא מצטער, אך האריכות בפנים.
בדין חיוב ישיבת סוכה ובגדר פטור מצטער
א) איתא בקרא (ויקרא כג) בסוכות תשבו שבעת ימים, ובגמ' בכמה דוכתי דרשינן תשבו כעין תדורו, וכתבו התוס' (כו. ד"ה הולכי) דמה"ט פטרינן מצטער מן הסוכה (כה: כו.), וכן הולכי דרכים פטורים מה"ט דאף מביתם היו יוצאים וכמש"כ התוס' (שם), וכן הוא בירדו גשמים דפטור מן הסוכה מה"ט[1].
והנה לכאו' ז"פ שאין כל זה פטור דילפי' מהאי קרא, אלא דכל צורת החיוב הוא ישיבה כעין דירה וכמו דמוכח בהדיא מהא דילפי' (כח:) מהאי דרשא גופה שכל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי, [דאי נימא שהוא פטור איך נלמד ב' ענינים מאותו פסוק], והיינו דגדר הדין דבסוכות תשבו הוא שמה שאדם רגיל לעשות בדירתו יעשה בסוכה.
ובמתני' (כה.) איתא אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה, ובגמ' מוכח דהיינו נמי מטעם תשבו כעין תדורו וכ"כ הריטב"א. וקשה דנסתר מהא ברייתא דהובאה לעיל אדם עושה סוכתו קבע וכו' אוכל ושותה ומטייל ומשנן בסוכה, והיינו אפילו אכילת עראי כמבואר בפוסקים ומוכח דיש מצות סוכה אף באכילת עראי, ואף בל"ז תיקשי דז"פ שמותר לטייל חוץ לסוכה, וא"כ בתרוייהו קשה ממנ"פ אם אכילת עראי ושתיה וטיול ושינון הוו חלק מצורת המגורים מ"ט מותרים חוץ לסוכה ואם אי"ז מוכרח שהוא מהמגורים מ"ט הוי מצוה.
עוד קשה במה שפרש"י הולכי דרכים פטורים מן הסוכה דכתיב בסוכות תשבו כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בסחורה כך כל ימות החג וכו'. וצ"ב מה שהעמיד לדברי הברייתא דוקא בהולכים לסחורה ולא לכל מילי.
והנה איתא במרדכי דאם בנה סוכה במקום שידע שיצטער שם אין בזה פטור מצטער, וכ"כ הפוסקים לענים מי של אבנה סוכה כלל דאין לו פטור מצטער, וצ"ע אמאי, הא קרי כאן תשבו כעין תדורו, ואף שעשה שלא כדין אין זה סיבה שלא נפטרנו.
ב) והיה נר' לפרש דלא כמשנ"ת ולעולם מצטער הוא פטור שפטרתו תורה באופנים מסויימים, והיינו דלא נאמר בזה צמצום להחיוב דאינו חייב מה שהוא טפי מכעין דירה, רק דילפי' דפעמים שהתורה פטרה ממצות סוכה וצורת הפטור הוא באופן זה שפטור ממה שאינו כעין דירה ואך בתנאי שיש לו צער או כל כה"ג דבאלו נאמרה דרשת הפטור.
וכיון דהאופנים דאשכחן בגמ' פטור זה הוא היכא דמצטער מן הסוכה צערא דגופא או היכא דירדו גשמים וסרחה המקפה וכן כה"ג, מזה נפיק ליה לרש"י דאין לפטור הולכי דרכים אלא אי אית להו צערא דממונא כגון סחורה אבל בל"ז אין לו סיבת פטור ועליו לא נאמר תשבו כעין תדורו, דקים להו לחז"ל דהך דרשא לא נאמרה אלא באופנים דאיכא טעמא לפטורא.
ויעוי' באגרות משה דפסק להלכה דהנהו היוצאים לטיול בימי חוה"מ אין להם פטור דכעין תדורו וחייבין בסוכה, ומוכח ממש כמשנ"ת.
ועפ"ז יתבאר הא דהבונה סוכה במקום צער לא נפטר דהכל הוא פטור ופשיטא דבכה"ג אין מקום וטעם לפוטרו בזה, וה"ה המצטער מחמת שאין לו סוכה.
ובהא דאכילת עראי וטיול יעויין בס' יסושה"ע דהביא להלכתא דהשוהה חוץ לסוכה שלא לצורך ה"ז עובר בביטול עשה, וביאו"ה דחיוב סוכה ביסודו הוא ישיבה תמידית ולאו כעין דירה גרידא, ומה דנאמר במתני' אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה הוא כעין פטור מצטער וירדו גשמים דאם יהא האדם כבול לאכול אף עראי בסוכה אין לך צער גדול מזה והוי כמו מצטער. ואף אי נפלוג אהאי חידושא דדינא ונתיר שהייה שלא לצורך חוץ לסוכה, מ"מ הוא ג"כ מה"ט גופא דאם יהא חייב כל עת להיכנס בסוכה יהא זה צער בשבילו.
ובגמ' איתא עוד אין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה ודעת רבא דהוא מטעם שאין קבע לשינה, ופרש"י דפעמים אדם מנמנם מעט ודיו, ולמשנ"ת יהא הביאור דאין קבע לשינה משום דלא מצאו טעם לפטור בכה"ג דעראי, דאין בכך צער אם יהא חייב לישן דוקא בסוכה.
[ויתכן אף לצרף פי' זה עם פירוש רש"י, דכיון שפעמים אדם מנמנם מעט ודיו מש"ה הגדירו כך את הדברים].
ג) ומ"מ נר' דכ"ז הוא חידוש ואפשר אף בל"ז, ורש"י כ' סחורה לאורחא דמילתא, ודברי המרדכי טעמייהו משום שאין ע"ז שם דירה[2].
ובמה דטיול חוץ לסוכה מותר ואם עושהו בסוכה מקיים מצוה י"ל בפשיטות דאין זה סתירה לדיורין אם עושה כן חוץ לסוכה אבל כשעושהו בסוכה הוי תוספת בדיורין וחלק מהם, ודמיא קצת למצוה קיומית כגון אכילת מע"ש ותרומה וכד', אבל ל"ד לגמרי דהכא אם עושה כן נעשה חלק מן אותה המצוה שיש בה אופן שהיא מצוה החיובית, ומ"מ ל"ק.
ד) ונר' להוסיף בזה, דהנה איתא במתני' (כז.) ר"א אומר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וחכ"א אין לדבר קיצבה חוץ מלילי יו"ט ראשון של חג בלבד, ובגמ' מ"ט דר"א תשבו כעין תדורו וכו' ורבנן כדירה מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה א"ה אפי' לילי יו"ט ראשון נמי אר"י נאמר כאן ט"ו ונאמר ט"ו בחג המצות מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות אף כאן וכו'.
ומבואר דלרבנן איכא ב' דינים במצות סוכה, א' חיוב אכילה בלילה הראשון, ב' חיוב ישיבה כעין דירה בשאר ימים, ונח' הראשונים אם בירדו גשמים פטור רק מהדין הב' או גם מהדין הראשון.
ולמאן דס"ל דאין פטור ירדו גשמים יל"ע אמאי, הא סו"ס ודאי אין כאן ב' מצוות נפרדות דהרמב"ם ושאר המונים מנו רק מצוה אחת, ואם גם חיוב הלילה הראשון נלמד מזה אמאי לא יהא פטור מצטער.
אכן הביאור פשוט דהתורה ציוותה דהדיור בכל שבעת הימים יהא בסוכה וזה יהא מקום המגורים של האדם, אך דין זה מתחלק לב' פרטים, א' בלילה הראשון צורת עשיית המגורים הוא ע"י שעושה פעולה חיובית המראה מגורים, ב' בשאר ימות החג צורת המגורים הוא ע"י שלא עושה פעולות הסותרות את מה שהסוכה היא מקום מגוריו, וע"כ אמרי' בזה אי בעי לא אכיל.
והעולה מזה דבשאר הימים אף דהוי מ"ע מ"מ אין כאן חיוב עשיה דקום עשה בפועל אלא חיוב לעשות הסוכה לדירתו ע"י הימנעות ממגורים חוץ לסוכה, וביתר ביאור דהימנעות ממגורים חוץ לסוכה [דזה המוטל עליו בשאר ימות החג] מתבצעת בב' חלקים, א' בזמן שאינו אוכל כלל, ב' בזמן שאוכל או ישן ועושה ד"ז בסוכה זהו ביטוי נוסף להימנעותו מן המגורים חוץ לסוכה, דעד כדי כך נמנע הוא שכשצריך לעשות פעולה עושה אותה בסוכה, אבל כ"ז הוא בכלל הגדר דהמניעה ממגורים חוץ לסוכה ול"ד כלל לחיוב הלילה הראשון.
ולביאור זה אפשר להבין היטב דברי האחרונים שאמרו שאיסור אכילה חוץ לסוכה הוא איסור עשה ולא רק ביטול עשה, דכל המצוה היא ההימנעות מאכילה בחוצה לה.
והיוצא, דהראשונים דס"ל דחייב לאכול בסוכה בלילה הא' אף היכא דמצטער או ירדו גשמים, הוא דלא כמש"כ מקצת אחרונים דטעם פטור ירדו גשמים דאין ע"ז שם סוכה או אין ע"ז שם ישיבה בסוכה, דלעולם מצד זה לא גרע מידי[3], אלא דבכל הימים מחויב להימנע מלסתור את מה שמגוריו הם בסוכה ובעת גשמים אין כאן סתירה אבל בלילה הראשון אין הגדר כן אלא חייב לעשות מעשה המבטא מגורים.
ובזה מצאנו תוספת ביאור בהך דינא דיכול לעשות חוץ לסוכה ואם עשה בסוכה קיים מ"ע, דכיון שאין כאן סתירה הרי הוא בכלל הדרים בסוכה וכשאוכל עראי בסוכה מקיים החלק השני בזה כמו אכילת קבע.
ה) אך יש להוסיף בביאור הך שיטה דבלילה הראשון חייב אף בגשמים, דהנה דעת הרמב"ם דמברך אקב"ו לישב בסוכה על כל ישיבה בסוכה ובעמידה אינו מברך, וכתב דלכן בלילה הראשון לא ישב עד לאחר שיקדש ויברך ואז ישב, ותמוה מ"ש ליל א'.
וביארו בזה דבלילה הראשון עושה את הסוכה לדירתו ומאז כבר היא דירתו, ועל כן בלילה הראשון חייב לאכול ואח"כ הוי רק רשות, ומש"ה עיקר תחילת הישיבה הוא בלילה הא' וא"ש דברי הרמב"ם. [ואף שודאי מי שלא קיים בלילה הראשון אכתי מישך שייך בשאר המצוה[4], מ"מ גדר הדין שייך לומר כן].
ולפ"ז ניחא מה שחייב אפי' בירדו גשמים, דבלילה הראשון שהופך את הסוכה לדירתו יש עליו דין לעשות פעולה חיובית לשם כך וכמו משנת"ל.
וניחא ג"כ מה דאכילת עראי מותר חוץ לסוכה ואם עושה בסוכה קיים מצוה, ולפ"ז אם יאכל עראי קודם כזית ראשון יעבור איסור דעדיין לא נעשתה הסוכה לדירתו, וצ"ע.
ו) ולהשלמת הענין נבאר דברי הריטב"א דפליג על דעת הרא"ש דלעיל וס"ל דבלילה הראשון ג"כ יש פטור דמצטער וירדו גשמים, דלכאו' תיקשי דהא בגמ' מבואר דילפי' ג"ש ט"ו ט"ו דעל אכילה בלילה הראשון לא נאמר תשבו כעין תדורו דהא גופא משני אמאי דפריך אי בעי לא אכיל, וע"כ דכעין תדורו לא נא' על אכילה זו ומ"ט פטור בירדו גשמים.
ונר' בזה דמט"ו ט"ו לא ילפי' שכמו שבליל א' דפסח חייב לאכול אף כאן, אלא ילפי' דהך פרטא דדינא, דאי הוה תשבו כעין תדורו אמינא דאי בעי לא אכיל, הא לא אמרי', אבל אין זה הפקעה לאמר דבלילה הא' ליתא לדין כעין תדורו.
ונמצא דלעולם חיוב האכילה דלילה ראשון הוא מדין ישיבה בסוכה אלא דמט"ו ט"ו ממצה ילפי' דלא אמרי' אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, והדר דינא דיהא חייב לאכול.
וטעמא דמלתא, דהתורה ביקשה לחייב באופן שלא יוכל שלא לעשות דאם החיוב אינו מחייב ויש אפשרות שלא לקיימו לאו חיוב הוא כלל, וע"כ נא' ד"ז.
ואפשר בנוסח שונה, דהנה יש להבין פלוג' ר"א ורבנן בב' אופנים, א' לר"א דיורי אדם הם י"ד סעודות ולרבנן לא מוכרח, ב' לר"א תשבו כעין תדורו הוא עשיית פעולה חיובית של דיור ולרבנן לא.
ואי נימא כהאופן הב' מצינן לפרושי דרבנן ס"ל במקצת כר"א ורק בלילה הראשון ילפי דבעינן ישיבה באופן חיובי משא"כ בשאר לילות פליגי, ונמצא דלרבנן חיוב האכילה דליל יו"ט ראשון של חג אין שם החיוב חיוב אכילה אלא שמו הוא ישיבה בסוכה שחייב בישיבה עד כדי שיעשה פעולת אכילה המבטאת ישיבה, וא"כ פשיטא הוא דכשירדו גשמים כבר לא הוי ישיבה כדילפי' מתשבו כעין תדורו למיפטר בירדו גשמים. ולפי הא, א"ש בין אי נימא דבשעת גשמים לא חשיב ישיבה או סוכה ובין אי נימא לא כן.
ידוע מה שהביאו הריטב"א והמאירי מחכמי צרפת דבליל יו"ט ראשון ישנו חיוב דאו' לישון בסוכה מדין ט"ו ט"ו מחג המצות. ומוכח דס"ל שאין למדים חיוב אכילה גרידא אלא שחייב לישב בסוכה באופן שיעשה פעולה חיובית כמשנ"ת וממילא חייב אף בשינה.
ז) יש להסתפק בגוונא דהוא מצטער בסוכה מחמת הקור ויש לו אופן להתחמם ע"י בגד כלאים בלבד, האם נימא כאן דאתי עשה דבסוכות תשבו ודחי ל"ת דכלאים או לאו.
ולכאו' היה אפשר לדון דלא נימא עדל"ת בכה"ג, דבכאן אין עליו חיוב סוכה כיון דהוא מצטער, רק יש באפשרותו לעשות שלא יצטער ויתחייב בסוכה, נמצא שאין הל"ת נדחה באופן ישיר ע"י העשה, דהישיבה אינה עבירת הלאו.
אך ביותר י"ל בדרך אחר, דכיון דילפי' תשבו כעין תדורו ואילו היה בביתו לא היה ישן באופן זה כיון דאז לא היה לו היתר מחמת עדל"ת דאין כאן שום עשה, וא"כ נימא תשבו כעין תדורו ואינו חייב כלל בסוכה בכה"ג, ויש לפלפל בזה.
האמנם דסברא זו תתיישב טפי אם הדין כעין תדורו הוא פטור, וכמשנת"ל בתחילת הדברים.
[1] ויש להעיר קצת מדוע אמרו במשנה מאימתי מותר לפנות ולא הקדימו לכך עיקר בדין פטור ירדו גשמים.
[2] ובאו"א אפשר מה שבמצטער מחמת שאין לו סוכה לא נפטר משום דכל מה שאמרה תורה שיהא כעין דירה ואי לאו הכי פטור הוא כל כמה דמניעתו מישיבה בסוכה היא לא מחמת מעשיו אבל אם הגורם הוא מעשיו בכהא לא נכנס בגדר הדין, ומה"ט אסור להקיז דם במועד ולהכניס עצמו למצב של צער.
[3] והנה מבו' לעיל במתני' (כח:) "ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה" וכו', וכ"נ בשו"ע (סי' תרלט), וברמ"א שם כתב דכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו אלא הדיוט ע"ש, ובשו"ת עונג יו"ט (סי' מט) כתב דכיון דמבו' בגמ' (ט.) דאסור להנות מעצי סוכה כל שבעה, וילפי' זאת מהקדש דחגיגה, ואפי' הנאה דלית בה כילוי דומיא דלהריח הדסים דמבו' בפ' לולב הגזול (לז:) דאסור ואף דאין כילוי וביטול המצוה, א"כ אסור לישב בה בעת גשמים דליכא מצוה אז. ואי"ז דרק חשיב הדיוט ואינו מקבל שכר ע"ז, וכמש"כ הרמ"א אלא דאיסורא דאו' אית בה.
והנה בעיקר הדין דאסור להנות מעצי סוכה כתב הרמב"ם (פ"ו הט"ו) דעצי סוכה אסורין כל שמנת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי הסכך, אמנם הרא"ש כתב "והאי דאסירי סוכה בהנאה היינו דוקא הסכך אבל עצי הדפנות משרי שרו דכל מאי דדרשינן מחג הסוכות היינו דוקא בסכך כדלקמן גבי פסולת גורן ויקב ודלא כהרמב"ם" וכו', ובאמת דברי הר"מ צ"ב דכל דיני הסוכה והלכותיה נאמרו רק גבי הסכך ולא הדפנות.
ובשי' הר"מ ביאר הגר"ח זצ"ל דס"ל דנהי דאם באנו לדון על הסוכה עצמה ודאי דהסכך הוא דנחשב עיקר הסוכה, וכדאשכחן בכמה דוכתי, ובגמ' (ז:) פליגי ר' יאשיה וחכמים אי דפנות הוי בכלל סכך, ואנן קיי"ל דדפנות לאו בכלל סכך נינהו, אך כ"ז הוא דוקא אם באנו לדון בדינים הנוגעים לפסולא והכשירא דהסוכה דהם בגוף החפצא דהסוכה, ובהא דעצי סוכה נאסרין ס"ל להרמב"ם דאי"ז דין בהכשירא דהסוכה דיש גזה"כ דאסור להנות מהסוכה, אלא דכל דמקיימא בהו מצות סוכה אסור להנות ממנו ודין מצוה שבה הוא האוסר להנות ממנה וממילא גם דפנות איכללו במצות סוכה ושפיר פסק הרמב"ם דאסור להנות גם מהדפנות. היינו דלהר"מ איסור ההנאה מעצי סוכה תליא במצוה ולא בעצם הסוכה.
והנה לפי"ז בשעה שאין הסוכה ראויה למצותה ליכא בה קדושה, דקדושתה היא בכל שעה מפני שמיוחדת למצוותה, דלהנתבאר בדעת הר"מ האיסור הנאה מהסוכה תליא במצות הסוכה, ובשעה שיורדים גשמים אין בה מצוה וממילא מותר להנות ממנה, והנה השו"ע (סי' תרלח ס"א) פסק בזה כדעת הר"מ דהאיסור הוא בין מעצי הסכך ובין מעצי הדפנות וכשי' הר"מ, וא"כ גם איהו ס"ל דהאיסור תלוי במצוה, וכן נראה דעת הרמ"א שכ' (שם בשם הגה' אשרי) שכל האיסור הוא רק מעת שישב בסוכה פעם אחת, ואם לא ישב בה אין איסור אפי' כבר נתקדש החג, ומוכח דהאיסור תלוי במצוה ומשו"ה כל עוד לא ישב בה לא נתקיימה המצוה, וממילא בשעה שיורדים גשמים אין בה מצוה ושרי להנות ממנה, ודלא כדברי העונג יו"ט. ועיין בקוב"ש (ח"א למסכת ביצה אות ע) שכתב כעי"ז. (כ"ז העתקתי מידידי אליהו הכרמי נ"י).
והשתא דאתי' להכי י"ל דאי"צ לומר שאין דין ישיבת סוכה ע"ז, דגם בל"ז אין איסור הנאה מעצי סוכה, ודו"ק. ואמנם יל"ע מ"מ נשים היאך מותרות לישב בסוכה והלא עוברות באיסור הנאה מעצי סוכה, ולפמשנ"ת ניחא היטב דכיון שהכל תלוי במצוה א"כ כיון דקיי"ל דמצות עשה שהזמ"ג אף דנשים פטורות מן החיוב מ"מ אי קיימו הו"ל קיום מצוה ומקבלות ע"ז שכר א"כ ה"ה דל"ש למימר בהו שיהא עליהן איסור הנאה מעצי סוכה.
[4] וגבי מצה אשכחן דיש תשלומין לכזית ראשון וצ"ע הכא לדינא.
