למה אנחנו מחכים למשיח? והאם יש מטרה בעבודת ה' ללא ניסיונות? - העיון היומי

כלומר

משתמש רגיל
שאלה: בשביל מה עם ישראל מצפים ומייחלים למשיח ולבניין בית המקדש?...

לשאלה זו נראה שאפשר לתת כמה וכמה תשובות.
א. אנו מתפללים על גלות השכינה, וכבוד שמים. כמו שאומרים בתפילה "ועל כן נקוה לך ה' אלוקינו גו', לתקן עולם במלכות ש-די, וכל בני בשר יקראו בשמך, גו', יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון" וגו'.
ב. לבנין בית המקדש אנו מייחלים, בין השאר, כדי שנוכל לקיים את חובתנו שאין אנחנו יכולים לקיים בחורבנו. וכמו שאומרים בתפילות המוסף "ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות כו' ולעשות חובתנו בבית בחירתך, כו', יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו וא"א, שתעלנו בשמחה לארצנו, כו', ושם נעשה לפניך קרבנות חובתנו תמידים כסדרן, ומוספין כהלכתם".
ג. גם בחלק ה"גשמי", עם ישראל בגלותו, עבר, ועדיין עובר, תלאות וצרות רבות, בכלליות ובפרטיות, וכל אותם השנים ציפו בני ישראל לביאת המשיח, שיגאל אותנו מכל הטרדות, וישים קץ לצרותינו.
ד. אך נראה, שאחת מן המטרות העיקריות בציפייתנו למשיח, וכפי שנראה בדברי הרמב"ם והרמב"ן, היא כדי שנוכל לעבוד את השי"ת בלא קשיים ובלא יצר הרע.
כתב הרמב"ם [פ"ט מהל' תשובה ה"ב] "ומפני זה נתאוו כל ישראל, נביאיהם וחכמיהם, לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע, וירבו בחכמה, כדי שיזכו לחיי העולם הבא".
ועוד כתב בסיום חיבורו ה"יד החזקה" [פי"ב מלכים ה"ד - ה'] "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא! כמו שביארנו בהלכות תשובה. ובאותו הזמן, לא יהיה שם, לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים!
עניין חדלון יצר הרע, מבואר באורך בדברי הרמב"ן על התורה [דברים ל' ו'], על הפסוק "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך", וז"ל:
מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך, והוא יעזור אותך, ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע, אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי, ולא יחפוץ בו כלל! והיא המילה הנזכרת כאן כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה, וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית, וכו', וזהו בטול יצר הרע, ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי, וגו', שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי.
וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא:) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה, כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ. עכ"ל הטהור.
וראוי לשים לב, מה חשיבות יש בזה, שיוכלו לקיים את התורה והמצוות בלא יצר הרע, הלא ידוע הכלל "לפום צערא אגרא", וכל השכר שאנו מקבלים על המצוות הוא כפי ההתגברות על יצר הרע! ואם אין יצר הרע, מה חידוש הוא שיקיימו בני ישראל את המצוות, ומה תועלת הוא להם?!...
בלשון הרמב"ם מבואר "כדי שיזכו לחיי העולם הבא", וצריך עיון לכאורה, הרי השכר בעולם הבא הוא כפי גודל הצער, ואיך ירבה להם השכר במה שיקיימו את רצון השם בלא שום קושי?...
והנה דברים אלו, העומדים ברומו של עולם, צריכים "גברא רבה" לפרשם ולבארם. אולם, כחלק ממצוות "תלמוד תורה", שמצווה על כל אחד ואחד להבין לפי מדרגתו, נראה להציע ביאור בזה, על פי דברי הרמב"ם עצמו.
הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות, כתב באורך שעיקר תכלית העולם היא בשביל האדם, ועיקר מעלת האדם היא במה שיכול "לצייר בנפשו הסודות המושכלות", "והאדם קודם שישכיל וידע, הוא נחשב כבהמה, לא נבדל משאר מין החיות אלא בהגיון, שהוא חי בעל הגיון. - רוצה לומר "בהגיון" - שהוא מצייר לנפשו המושכלות. והנכבד שבמושכלות, לצייר לנפשו אחדות הקב"ה וכל הנלוה לענין ההוא מהאלהיים. ששאר החכמות אינם אלא להרגיל בהם, עד שיגיע לדעת האלהי. והדיבור בזה הענין עד כלותו יאריך מאד".
והאריך שם הרמב"ם שרק מעטים הם המגיעים לתכלית זו, שעוזבים כל התעסקות בענייני הגוף והחומר, ואינם מתעסקים אלא במושכלות.
והקשה הרמב"ם, אם כן, למה ברא השי"ת כל הטפשיים, שאינם בעלי השגות במושכלות? ותירץ הרמב"ם בשני אופנים, א' כדי שיתעסקו בבנין העולם, שישמש את החכמים, שיבנו להם בתים, ויסיעו אותם בדרכים, וכו'. והשני, היות שבעלי החכמה הם מעטים, ואם יהיו מעט אנשים יפלו החכמים לעצבות מתוך השממון, לכן ברא השי"ת הרבה אנשים, כדי שלא ייעצב לחכמים. ולשני טעמים אלו רמזו חז"ל באמרם [ברכות ו' ע"ב] "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה". עיי"ש שהאריך בזה מאוד.
המבואר מדברים אלו, דאין הכי נמי שכל אחד יקבל את שכרו לפי יגיעתו, ואפשר שהאדם הפשוט, שהתייגע מאוד בבניית הבית לאדם החכם, יקבל שכר רב למאוד על יגיעתו, אבל עדיין, כל תכליתו ותפקידו בעולם, אינו אלא לשמש את החכם.
מכך יש ללמוד, שהמדריגה הגבוהה ביותר, שהאדם שואף אליה, אינה נמדדת רק לפי "גודל השכר" שיקבל, אלא מטרתו היא "לצייר לנפשו אחדות הקב"ה וכל הנלוה לענין ההוא"! זוהי שאיפת האדם כל חייו, להגיע למדריגה גבוהה בהשגת השי"ת!
ובזה יש לתרץ הקושיא הידועה, על מה שמתפללים בברכות השחר "ואל תביאנו לא לידי נסיון", וכן ב"הנני מכווין" קודם הנחת תפילין: "ושלא יפתנו ולא יתגרה בנו יצר הרע, וינחנו לעבוד את השם כאשר עם לבבנו". ולכאורה, מה תועלת יש לו לאדם לקיים את מצוות השם, אם אין לו יצר הרע על זה? אולם להנ"ל מבואר ביותר, כל שהאדם עוסק יותר בתורה ומצוות, "הרי זה מתעלה", ומתקרב יותר לבוראו, ואף על פי שלא היה מתוך ניסיון.
"שכר" הוא יקבל לפי יגיעתו, אבל ה"מדריגה הגבוהה בהשגת אלקות" אינה תלויה רק ביגיעתו!
ומה שכתב הרמב"ם "כדי שיזכו לחיי העולם הבא", יש לפרש על פי דברי הרמב"ם עצמו [פ"ח תשובה ה"ב] בביאור עניין "עולם הבא": העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד, כו', אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה כו', אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, כו', כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה".
מבואר שזהו גופא עניין "עולם הבא", קירבה גדולה מאין כמוה לזיו השכינה. מעתה, כמה שישיג האדם יותר ב"השגת המושכלות", כך הוא זוכה יותר לחיי העולם הבא!
 
כלומר אמר:
ועוד כתב בסיום חיבורו ה"יד החזקה" [פי"ב מלכים ה"ד - ה'] "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא! כמו שביארנו בהלכות תשובה. ובאותו הזמן, לא יהיה שם, לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים!
מבואר עכ"פ שכשיבא המשיח, ירדו בעכו"ם וינשאו אותנו בעמים, ונאכל ונשתה ונשמח
כשיבוא המשיח יהיה רק טוב לכולם, המשיח ידריך אותנו בעבודת ה', ונוכל לעבדו ביתר קלות
משמע שיהיה אז בחירה, דבלאו הכי איך יזכו עי"ז לחיי העולם הבא
נחמו נחמו עמי יאמר א' - הגאולה תהיה נחמה, ולא כמקובל לומר בכל מיני מקומות, שהרבה ימותו וכו'
 

כלומר

משתמש רגיל
פותח הנושא
לישועתך קויתי השם אמר:
משמע שיהיה אז בחירה, דבלאו הכי איך יזכו עי"ז לחיי העולם הבא
ומה תענה על הלשון הרמב"ן שהבאתי:
מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע, אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי, ולא יחפוץ בו כלל! והיא המילה הנזכרת כאן כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה, וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית, וכו', וזהו בטול יצר הרע, ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי, וגו', שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי.

ומה ששאל איך יזכו לחיי העולם הבא, הוא אשר אמרתי, שכנראה בעצם קיום מצוות השם מתקרבים להשי"ת, אף בלא נסיון, וזהו העולם הבא.
ואה"נ שהוא חידוש, אך כך נראה מכל מה שהבאתי. ואדרבה, אשמח שהת"ח דפה יביאו ראיות לכאן ולכאן כדרכה של תורה.
 
כלומר אמר:
לישועתך קויתי השם אמר:
משמע שיהיה אז בחירה, דבלאו הכי איך יזכו עי"ז לחיי העולם הבא
ומה תענה על הלשון הרמב"ן שהבאתי:
מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע, אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי, ולא יחפוץ בו כלל! והיא המילה הנזכרת כאן כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה, וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית, וכו', וזהו בטול יצר הרע, ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי, וגו', שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי.

ומה ששאל איך יזכו לחיי העולם הבא, הוא אשר אמרתי, שכנראה בעצם קיום מצוות השם מתקרבים להשי"ת, אף בלא נסיון, וזהו העולם הבא.
ואה"נ שהוא חידוש, אך כך נראה מכל מה שהבאתי. ואדרבה, אשמח שהת"ח דפה יביאו ראיות לכאן ולכאן כדרכה של תורה.
לאדם הראשון קודם החטא היה בחירה, אחרת הוא לא היה חוטא... ואדרבה, ממש"כ: "וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון וכו'", מבואר שיהיה בחירה, דומיא דאדם הראשון.
כנראה כוונתו (ובפורום פה הובא כן באשכול אחר בשם א' הת"ח, אולי ר' אריה שפירא) שיהיו בדרגה אחרת, גבוהה יותר, והבחירה בין טוב לרע תהיה גם במקום גבוה יותר, כמו אדם הראשון קודם החטא.
 

כלומר

משתמש רגיל
פותח הנושא
לישועתך קויתי השם אמר:
כנראה כוונתו (ובפורום פה הובא כן באשכול אחר בשם א' הת"ח, אולי ר' אריה שפירא) שיהיו בדרגה אחרת, גבוהה יותר, והבחירה בין טוב לרע תהיה גם במקום גבוה יותר, כמו אדם הראשון קודם החטא.
גם אם כך, תשאל השאלה, איך יזכו "ליותר" עולם הבא, אם הניסיון יהיה "קל יותר".
ולכה"פ מזה מוכח, שעולם הבא אינו תלוי רק בריבוי הקושי.
 

פרי הארץ

משתמש ותיק
אנו מחכים למשיח אך ורק כי זה רצון ה' וללא כל פניות שלנו ולמען יהיה השם שלם והכסא שלם
ובשאלה השניה על העבודה ללא נסיונות אזי המסילת ישרים כתב בתחילת דבריו יסוד החסידות ושורש העבודה שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו וכו' ומאריך שם מאד ומבאר שמטרת העולם היא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו וממילא בכך אין כל שאלה שהרי זהו רצון ה' להיטיב לברואיו אכן מה שיש לשאול הוא כדברי הרה"ק בעל פרי הארץ בספרו שמאריך לבאר (אינני זוכר כעת היכן וכמדומני הוא בספר בראשית) כי התענוג התמידי אינו בשם תענוג ותענוג חייב להיות בגדר "רצוא ושוב" עיי"ש כל היסוד ולפי"ז מי שעבודתו תמיד בקלות ותענוג לכאו' אי"ז עבודה נכונה וצריך לבדוק מה היה לו שלכן הוא כך מושלך משמים שלא מנסים אותו וכמאמר צדיקים על הפסוק אל תשליכיני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני שכוונת דוד הייתה אל תשליכני מלפניך ועדיין רוח קדשך לא תקח ממני אלא אם תשלכני קח ממני רוח קדשך שאדע כי מושלך אני ואדע לשוב בי על חטאי ופשעי שגרמו לכך.
וממילא שהעבודה ללא הניסיונות מתבארת כך, אם מדי פעם מצליחה לו דרכו ומצליח להתחבר לרוחניות ללא מאמץ הרי זה מבורך מאד אך אם הוא באופן תמידי אינו הדרך הישרה ויחפש לעלות מעלה או יפשפש במעשיו לראות מה גרם לכך.
 

ושכנתי בתוכם

משתמש ותיק
יש להבחין בעניין הזה בשתי גישות יסודיות חלוקות מהותן.
הרמב"ם למד את יסודות היהדות עפ"י חכמת הפילוסופיה, ולכן הרמב"ם לומד שההשארות הנצחית היא רק לנשמה המשכלת [בלי הגוף ונפשותיו] וזה משום שבעצם כל דבר שאין לו פעולה הוא בטל, ורק הנשמה יכולה להתחבר לדבר הנצחי ע"י השכלתה אותו, וכאשר היא משכילה את ה' ממילא היא נשארת נצחית, משא"כ הרוח והנפש אין להם קיום תמידי וכמו חתול שכאשר הוא מת הוא 'מתאיין' [מלשון 'אין'].  וזאת הסיבה שהרמב"ם באמת לומד שיותר טוב מי שבטבעו מוכן אל המעלות ואין עניין דווקא בכבישתן אלא רק בדיעבד למי שאינו שלם, אבל העיקר הוא 'האדם השלם'. (ראה רמב"ם בשמונה פרקים פרק ו' ובהגהות היעב"ץ שם)
אבל הרמב"ן הולך עפ"י דרך הקבלה, שלפיה התכלית היא גילוי ה' בארץ ובימות המשיח השם יתגלה כאן, וכמו הפסוק ביחזקאל שמביא הרמב"ן "ועשיתי את אשר בחוקי תלכו" שזה פעולה מאת ה' לעמו ישראל לרומם אותם ולקדשם, זה גילוי שכינה!!
ואמנם תמיד צריך את הנסיון וההתמודדות כדי שתהיה בחירה בין מלכות השם לס"א כי רק כך יש מלכות כי הרי כל מהות המלכות היא מרצון ובחירה כידוע, אבל אי"ז סתירה לכך שיבוא יום ויהיה גילוי של מלכות ה' עלינו שיפעל עלינו לתת לנו לב חדש ורוח חדשה.
וזה גם טעם הציפיה לגאולה לא בשבילנו, אלא בשביל מלכות שמים שתתגלה בתוכנו, כי זאת תכלית הבריאה כולה.
בתודה ובברכה
 
חלק עליון תַחתִית