שאלה: בשביל מה עם ישראל מצפים ומייחלים למשיח ולבניין בית המקדש?...
לשאלה זו נראה שאפשר לתת כמה וכמה תשובות.
א. אנו מתפללים על גלות השכינה, וכבוד שמים. כמו שאומרים בתפילה "ועל כן נקוה לך ה' אלוקינו גו', לתקן עולם במלכות ש-די, וכל בני בשר יקראו בשמך, גו', יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון" וגו'.
ב. לבנין בית המקדש אנו מייחלים, בין השאר, כדי שנוכל לקיים את חובתנו שאין אנחנו יכולים לקיים בחורבנו. וכמו שאומרים בתפילות המוסף "ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות כו' ולעשות חובתנו בבית בחירתך, כו', יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו וא"א, שתעלנו בשמחה לארצנו, כו', ושם נעשה לפניך קרבנות חובתנו תמידים כסדרן, ומוספין כהלכתם".
ג. גם בחלק ה"גשמי", עם ישראל בגלותו, עבר, ועדיין עובר, תלאות וצרות רבות, בכלליות ובפרטיות, וכל אותם השנים ציפו בני ישראל לביאת המשיח, שיגאל אותנו מכל הטרדות, וישים קץ לצרותינו.
ד. אך נראה, שאחת מן המטרות העיקריות בציפייתנו למשיח, וכפי שנראה בדברי הרמב"ם והרמב"ן, היא כדי שנוכל לעבוד את השי"ת בלא קשיים ובלא יצר הרע.
כתב הרמב"ם [פ"ט מהל' תשובה ה"ב] "ומפני זה נתאוו כל ישראל, נביאיהם וחכמיהם, לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע, וירבו בחכמה, כדי שיזכו לחיי העולם הבא".
ועוד כתב בסיום חיבורו ה"יד החזקה" [פי"ב מלכים ה"ד - ה'] "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא! כמו שביארנו בהלכות תשובה. ובאותו הזמן, לא יהיה שם, לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים!
עניין חדלון יצר הרע, מבואר באורך בדברי הרמב"ן על התורה [דברים ל' ו'], על הפסוק "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך", וז"ל:
מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך, והוא יעזור אותך, ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע, אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי, ולא יחפוץ בו כלל! והיא המילה הנזכרת כאן כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה, וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית, וכו', וזהו בטול יצר הרע, ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי, וגו', שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי.
וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא:) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה, כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ. עכ"ל הטהור.
וראוי לשים לב, מה חשיבות יש בזה, שיוכלו לקיים את התורה והמצוות בלא יצר הרע, הלא ידוע הכלל "לפום צערא אגרא", וכל השכר שאנו מקבלים על המצוות הוא כפי ההתגברות על יצר הרע! ואם אין יצר הרע, מה חידוש הוא שיקיימו בני ישראל את המצוות, ומה תועלת הוא להם?!...
בלשון הרמב"ם מבואר "כדי שיזכו לחיי העולם הבא", וצריך עיון לכאורה, הרי השכר בעולם הבא הוא כפי גודל הצער, ואיך ירבה להם השכר במה שיקיימו את רצון השם בלא שום קושי?...
והנה דברים אלו, העומדים ברומו של עולם, צריכים "גברא רבה" לפרשם ולבארם. אולם, כחלק ממצוות "תלמוד תורה", שמצווה על כל אחד ואחד להבין לפי מדרגתו, נראה להציע ביאור בזה, על פי דברי הרמב"ם עצמו.
הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות, כתב באורך שעיקר תכלית העולם היא בשביל האדם, ועיקר מעלת האדם היא במה שיכול "לצייר בנפשו הסודות המושכלות", "והאדם קודם שישכיל וידע, הוא נחשב כבהמה, לא נבדל משאר מין החיות אלא בהגיון, שהוא חי בעל הגיון. - רוצה לומר "בהגיון" - שהוא מצייר לנפשו המושכלות. והנכבד שבמושכלות, לצייר לנפשו אחדות הקב"ה וכל הנלוה לענין ההוא מהאלהיים. ששאר החכמות אינם אלא להרגיל בהם, עד שיגיע לדעת האלהי. והדיבור בזה הענין עד כלותו יאריך מאד".
והאריך שם הרמב"ם שרק מעטים הם המגיעים לתכלית זו, שעוזבים כל התעסקות בענייני הגוף והחומר, ואינם מתעסקים אלא במושכלות.
והקשה הרמב"ם, אם כן, למה ברא השי"ת כל הטפשיים, שאינם בעלי השגות במושכלות? ותירץ הרמב"ם בשני אופנים, א' כדי שיתעסקו בבנין העולם, שישמש את החכמים, שיבנו להם בתים, ויסיעו אותם בדרכים, וכו'. והשני, היות שבעלי החכמה הם מעטים, ואם יהיו מעט אנשים יפלו החכמים לעצבות מתוך השממון, לכן ברא השי"ת הרבה אנשים, כדי שלא ייעצב לחכמים. ולשני טעמים אלו רמזו חז"ל באמרם [ברכות ו' ע"ב] "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה". עיי"ש שהאריך בזה מאוד.
המבואר מדברים אלו, דאין הכי נמי שכל אחד יקבל את שכרו לפי יגיעתו, ואפשר שהאדם הפשוט, שהתייגע מאוד בבניית הבית לאדם החכם, יקבל שכר רב למאוד על יגיעתו, אבל עדיין, כל תכליתו ותפקידו בעולם, אינו אלא לשמש את החכם.
מכך יש ללמוד, שהמדריגה הגבוהה ביותר, שהאדם שואף אליה, אינה נמדדת רק לפי "גודל השכר" שיקבל, אלא מטרתו היא "לצייר לנפשו אחדות הקב"ה וכל הנלוה לענין ההוא"! זוהי שאיפת האדם כל חייו, להגיע למדריגה גבוהה בהשגת השי"ת!
ובזה יש לתרץ הקושיא הידועה, על מה שמתפללים בברכות השחר "ואל תביאנו לא לידי נסיון", וכן ב"הנני מכווין" קודם הנחת תפילין: "ושלא יפתנו ולא יתגרה בנו יצר הרע, וינחנו לעבוד את השם כאשר עם לבבנו". ולכאורה, מה תועלת יש לו לאדם לקיים את מצוות השם, אם אין לו יצר הרע על זה? אולם להנ"ל מבואר ביותר, כל שהאדם עוסק יותר בתורה ומצוות, "הרי זה מתעלה", ומתקרב יותר לבוראו, ואף על פי שלא היה מתוך ניסיון.
"שכר" הוא יקבל לפי יגיעתו, אבל ה"מדריגה הגבוהה בהשגת אלקות" אינה תלויה רק ביגיעתו!
ומה שכתב הרמב"ם "כדי שיזכו לחיי העולם הבא", יש לפרש על פי דברי הרמב"ם עצמו [פ"ח תשובה ה"ב] בביאור עניין "עולם הבא": העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד, כו', אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה כו', אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, כו', כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה".
מבואר שזהו גופא עניין "עולם הבא", קירבה גדולה מאין כמוה לזיו השכינה. מעתה, כמה שישיג האדם יותר ב"השגת המושכלות", כך הוא זוכה יותר לחיי העולם הבא!
לשאלה זו נראה שאפשר לתת כמה וכמה תשובות.
א. אנו מתפללים על גלות השכינה, וכבוד שמים. כמו שאומרים בתפילה "ועל כן נקוה לך ה' אלוקינו גו', לתקן עולם במלכות ש-די, וכל בני בשר יקראו בשמך, גו', יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון" וגו'.
ב. לבנין בית המקדש אנו מייחלים, בין השאר, כדי שנוכל לקיים את חובתנו שאין אנחנו יכולים לקיים בחורבנו. וכמו שאומרים בתפילות המוסף "ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות כו' ולעשות חובתנו בבית בחירתך, כו', יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו וא"א, שתעלנו בשמחה לארצנו, כו', ושם נעשה לפניך קרבנות חובתנו תמידים כסדרן, ומוספין כהלכתם".
ג. גם בחלק ה"גשמי", עם ישראל בגלותו, עבר, ועדיין עובר, תלאות וצרות רבות, בכלליות ובפרטיות, וכל אותם השנים ציפו בני ישראל לביאת המשיח, שיגאל אותנו מכל הטרדות, וישים קץ לצרותינו.
ד. אך נראה, שאחת מן המטרות העיקריות בציפייתנו למשיח, וכפי שנראה בדברי הרמב"ם והרמב"ן, היא כדי שנוכל לעבוד את השי"ת בלא קשיים ובלא יצר הרע.
כתב הרמב"ם [פ"ט מהל' תשובה ה"ב] "ומפני זה נתאוו כל ישראל, נביאיהם וחכמיהם, לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע, וירבו בחכמה, כדי שיזכו לחיי העולם הבא".
ועוד כתב בסיום חיבורו ה"יד החזקה" [פי"ב מלכים ה"ד - ה'] "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא! כמו שביארנו בהלכות תשובה. ובאותו הזמן, לא יהיה שם, לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים!
עניין חדלון יצר הרע, מבואר באורך בדברי הרמב"ן על התורה [דברים ל' ו'], על הפסוק "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך", וז"ל:
מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך, והוא יעזור אותך, ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע, אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי, ולא יחפוץ בו כלל! והיא המילה הנזכרת כאן כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה, וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית, וכו', וזהו בטול יצר הרע, ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי, וגו', שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי.
וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא:) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה, כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ. עכ"ל הטהור.
וראוי לשים לב, מה חשיבות יש בזה, שיוכלו לקיים את התורה והמצוות בלא יצר הרע, הלא ידוע הכלל "לפום צערא אגרא", וכל השכר שאנו מקבלים על המצוות הוא כפי ההתגברות על יצר הרע! ואם אין יצר הרע, מה חידוש הוא שיקיימו בני ישראל את המצוות, ומה תועלת הוא להם?!...
בלשון הרמב"ם מבואר "כדי שיזכו לחיי העולם הבא", וצריך עיון לכאורה, הרי השכר בעולם הבא הוא כפי גודל הצער, ואיך ירבה להם השכר במה שיקיימו את רצון השם בלא שום קושי?...
והנה דברים אלו, העומדים ברומו של עולם, צריכים "גברא רבה" לפרשם ולבארם. אולם, כחלק ממצוות "תלמוד תורה", שמצווה על כל אחד ואחד להבין לפי מדרגתו, נראה להציע ביאור בזה, על פי דברי הרמב"ם עצמו.
הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות, כתב באורך שעיקר תכלית העולם היא בשביל האדם, ועיקר מעלת האדם היא במה שיכול "לצייר בנפשו הסודות המושכלות", "והאדם קודם שישכיל וידע, הוא נחשב כבהמה, לא נבדל משאר מין החיות אלא בהגיון, שהוא חי בעל הגיון. - רוצה לומר "בהגיון" - שהוא מצייר לנפשו המושכלות. והנכבד שבמושכלות, לצייר לנפשו אחדות הקב"ה וכל הנלוה לענין ההוא מהאלהיים. ששאר החכמות אינם אלא להרגיל בהם, עד שיגיע לדעת האלהי. והדיבור בזה הענין עד כלותו יאריך מאד".
והאריך שם הרמב"ם שרק מעטים הם המגיעים לתכלית זו, שעוזבים כל התעסקות בענייני הגוף והחומר, ואינם מתעסקים אלא במושכלות.
והקשה הרמב"ם, אם כן, למה ברא השי"ת כל הטפשיים, שאינם בעלי השגות במושכלות? ותירץ הרמב"ם בשני אופנים, א' כדי שיתעסקו בבנין העולם, שישמש את החכמים, שיבנו להם בתים, ויסיעו אותם בדרכים, וכו'. והשני, היות שבעלי החכמה הם מעטים, ואם יהיו מעט אנשים יפלו החכמים לעצבות מתוך השממון, לכן ברא השי"ת הרבה אנשים, כדי שלא ייעצב לחכמים. ולשני טעמים אלו רמזו חז"ל באמרם [ברכות ו' ע"ב] "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה". עיי"ש שהאריך בזה מאוד.
המבואר מדברים אלו, דאין הכי נמי שכל אחד יקבל את שכרו לפי יגיעתו, ואפשר שהאדם הפשוט, שהתייגע מאוד בבניית הבית לאדם החכם, יקבל שכר רב למאוד על יגיעתו, אבל עדיין, כל תכליתו ותפקידו בעולם, אינו אלא לשמש את החכם.
מכך יש ללמוד, שהמדריגה הגבוהה ביותר, שהאדם שואף אליה, אינה נמדדת רק לפי "גודל השכר" שיקבל, אלא מטרתו היא "לצייר לנפשו אחדות הקב"ה וכל הנלוה לענין ההוא"! זוהי שאיפת האדם כל חייו, להגיע למדריגה גבוהה בהשגת השי"ת!
ובזה יש לתרץ הקושיא הידועה, על מה שמתפללים בברכות השחר "ואל תביאנו לא לידי נסיון", וכן ב"הנני מכווין" קודם הנחת תפילין: "ושלא יפתנו ולא יתגרה בנו יצר הרע, וינחנו לעבוד את השם כאשר עם לבבנו". ולכאורה, מה תועלת יש לו לאדם לקיים את מצוות השם, אם אין לו יצר הרע על זה? אולם להנ"ל מבואר ביותר, כל שהאדם עוסק יותר בתורה ומצוות, "הרי זה מתעלה", ומתקרב יותר לבוראו, ואף על פי שלא היה מתוך ניסיון.
"שכר" הוא יקבל לפי יגיעתו, אבל ה"מדריגה הגבוהה בהשגת אלקות" אינה תלויה רק ביגיעתו!
ומה שכתב הרמב"ם "כדי שיזכו לחיי העולם הבא", יש לפרש על פי דברי הרמב"ם עצמו [פ"ח תשובה ה"ב] בביאור עניין "עולם הבא": העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד, כו', אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה כו', אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, כו', כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה".
מבואר שזהו גופא עניין "עולם הבא", קירבה גדולה מאין כמוה לזיו השכינה. מעתה, כמה שישיג האדם יותר ב"השגת המושכלות", כך הוא זוכה יותר לחיי העולם הבא!