ד, ב
אִיכָּא לְמֵימַר הָכִי וְאִיכָּא לְמֵימַר הָכִי, שְׁקוּלִין הֵן וְיָבוֹאוּ שְׁנֵיהֶן.
לִשָּׁנָא אַחֲרִינָא: וַחֲדָא חֲדָא תֵּיקוּ בְּמִלְּתָהּ.
שני הלשונות מביעים אותו רעיון אך בסגנון שונה.
לשון ראשון: כאשר אתה בא להביא את העבודות שהן כעין הפרט, ואין לך אחת שהיא כעין הפרט מכל צד, אלא שתי עבודות שכל אחת מהן דומה לפרט מצד כלשהו – הואיל ואין לאחת מהן עדיפות על חברתה, דין הוא שתביא את שתיהן אל תוך הכלל.
לשון שני: כאשר הבאת אל תוך הכלל את כל העבודות שהן כעין הפרט, ואתה בא להוציא את זו שאינה כעין הפרט מכל צד – הואיל ואף לא אחת משתיהן דומה לפרט מכל צד, אין לך להוציא שום אחת, אלא כל אחת ואחת תעמוד במקומה בתוך הכלל.