הארות והערות בפרק קמא

משה נפתלי

משתמש ותיק
ד, ב​
אִיכָּא לְמֵימַר הָכִי וְאִיכָּא לְמֵימַר הָכִי, שְׁקוּלִין הֵן וְיָבוֹאוּ שְׁנֵיהֶן.
לִשָּׁנָא אַחֲרִינָא: וַחֲדָא חֲדָא תֵּיקוּ בְּמִלְּתָהּ.​
שני הלשונות מביעים אותו רעיון אך בסגנון שונה.​
לשון ראשון: כאשר אתה בא להביא את העבודות שהן כעין הפרט, ואין לך אחת שהיא כעין הפרט מכל צד, אלא שתי עבודות שכל אחת מהן דומה לפרט מצד כלשהו – הואיל ואין לאחת מהן עדיפות על חברתה, דין הוא שתביא את שתיהן אל תוך הכלל.
לשון שני: כאשר הבאת אל תוך הכלל את כל העבודות שהן כעין הפרט, ואתה בא להוציא את זו שאינה כעין הפרט מכל צד – הואיל ואף לא אחת משתיהן דומה לפרט מכל צד, אין לך להוציא שום אחת, אלא כל אחת ואחת תעמוד במקומה בתוך הכלל.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
ד, א​
שִׁנּוּי בְּעָלִים מְנָלַן? אָמַר רַב פִּנְחָס בְּרֵהּ דְּרַב אָמִי: אָמַר קְרָא 'וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו', שֶׁתְּהֵא זְבִיחָה לְשֵׁם תּוֹדָה; אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְשִׁנּוּי קֹדֶשׁ, דְּנָפְקָא לָן מֵהָתָם, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשִׁנּוּי בְּעָלִים.
.
ואם תאמר, אמאי לא מייתי קרא דלעיל מיניה: 'והקריב על זבח התודה'? ויש לומר, דההוא מיבעי ליה לכדתניא בתורת כהנים:
וְהִקְרִיב עַל זֶבַח. לְחַיֵּב עַל כָּל זֶבַח וָזֶבַח (שֶׁאִם אָמַר 'הֲרֵי עָלַי שְׁתֵּי תּוֹדוֹת' יָבִיא מ' חַלּוֹת עִם כָּל אַחַת וְאַחַת).
ובשול: אמנם התשובה תשובה נכונה, ברם הלב נוקף שאין זו התשובה האמתית.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
ט, ב​
אָמַר רָבָא: חַטַּאת חֵלֶב שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם חַטַּאת דָּם, לְשֵׁם חַטַּאת עֲבוֹדָה זָרָה – כְּשֵׁרָה.​
לְשֵׁם חַטַּאת עֲבוֹדָה זָרָה. רְבוּתָא נְקַט, אַף עַל גַּב דְּלָא דָמְיָא לִשְׁאָר חַטָּאוֹת, שֶׁהֵן בְּכִבְשָׂה אוֹ שְׂעִירָה, וְהִיא אֵינָהּ כְּשֵׁרָה בְּכִבְשָׂה אֶלָּא בִּשְׂעִירָה.
העירני נכדי שיחי', דעדיפא איכא למימר, דקמ"ל דאף כשׂבת חטאת ששחטה לשם חטאת ע"ז, אע"ג דאינה אלא בשעירה, כשרה.
ולכאורה הערה נכבדה היא.
 

אבי חי

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
העירני נכדי שיחי', דעדיפא איכא למימר, דקמ"ל דאף כשׂבת חטאת ששחטה לשם חטאת ע"ז, אע"ג דאינה אלא בשעירה, כשרה.
הנידון כאן הוא מצד גדרי שינוי קודש, שתלויים בהגדרת שם הזבח, ולגבי זה אין שום נפקותא בין אם הבהמה שלפנינו היא כשבה או שעירה.
(אלא שאולי נרמז בשאלה נידון מצד 'מעשיה מוכיחין עליה', ובזה עי' בסוגי' דריש מנחות)
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
אבי חי אמר:
מצד 'מעשיה מוכיחין עליה' עיין בסוגי' דריש מנחות.
העולה מקופיא מסוגיא דהתם, דלרבא כשׂבת חטאת ששחטה לשם חטאת ע"ז, הואיל וניכר שמחשבתו שקר, פסולה.​
א. האומנם?​
ב. האם הדבר אמור גם לדעת חכמים?​
ג. האומנם בין כשבה לשעירה אדעתייהו דאינשי?
החזקת טובה למפרע.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
יג ריש ע"ב​
הָא דְּאָמַר הֲרֵינִי מְקַבֵּל דָּמָהּ עַל מְנָת לִשְׁפֹּךְ שִׁירַיִם לְמָחָר.​
מרומי שדה: לא זכיתי להבין אמאי מסיק לשפוך שיריים, לימא כמשמעו על מנת לזרוק דמו למחר.
ונראה שהוא טה"ד.
.
אישתמיטו ליה דברי רש"י על אתר:​
הָא דְּקָתָנֵי 'מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה', [בִּ]מְחַשֵּׁב בִּשְׁעַת קַבָּלָה עַל מְנָת לִשְׁפֹּךְ שִׁירַיִם אוֹ אַחַת מִשְּׁאָר הָאֲכִילוֹת לְמָחָר קָאָמַר.
.
וכן הוא בפירוש הראב"ד על תו"כ (נדבה פרשתא ד):​
ומתרץ לה רבא התם: הא דאמר הריני שוחט על מנת לקבל דמו למחר, הא דאמר הריני מקבל ע"מ לשפוך שירים למחר.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
ט, ב
אִתְּמַר. שְׁחָטָהּ לִשְׁמָהּ לִזְרֹק דָּמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר פְּסוּלָה, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר פְּסוּלָה – מְחַשְּׁבִין מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה, וְיָלְפִינַן מִמַּחֲשֶׁבֶת פִּגּוּל; וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר כְּשֵׁרָה – אֵין מְחַשְּׁבִין מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה, וְלָא יָלְפִינַן מִמַּחֲשֶׁבֶת פִּגּוּל.
א. ממאי דמתיב רב ירמיה לקמן לסייעיה לרבי יוחנן (וּמַה שְּׁחָטוֹ עַל מְנָת לִזְרֹק דָּמוֹ חוּץ לִזְמַנּוֹ פָּסוּל, שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לִזְרֹק דָּמוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא פָּסוּל) אתה למד דטעמא דהכא (מְחַשְּׁבִין מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה וְיָלְפִינַן מִמַּחֲשֶׁבֶת פִּגּוּל) לאו רבי יוחנן הוא דאמר לה, אלא תלמודא הוא דקמפרש טעמא דפלוגתייהו.

ב. וכן מורה לשון רש"י בפרק ארבע מיתות. דאהא דאיתמר התם: הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה לִזְרֹק דָּמָהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה וּלְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲסוּרָה, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֻתֶּרֶת, כתב:
וְיָלְפִינַן טַעְמָא בִּשְׁחִיטַת חֻלִּין, דְּגָמַר לָהּ רַבִּי יוֹחָנָן מִמַּחֲשֶׁבֶת פִּגּוּל דְּהָוְיָא מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה, וְרֵישׁ לָקִישׁ לָא יָלֵף חוּץ מִפְּנִים.

ג. וכהאי גוונא בפרק התדיר:
בְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כָּשֵׁר, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּסוּל. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כָּשֵׁר, הוֹאִיל וְסוֹפוֹ לָצֵאת; רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּסוּל, עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת.
ומעיר שם רש"י בד"ה 'הוא הדין':
וְהַאי דְּפָרֵשׁ טַעְמָא מִשּׁוּם דְּסוֹפוֹ לָצֵאת – תַּלְמוּדָא קָמְפָרֵשׁ לֵהּ, וְלָאו מִלְּתֵהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הִיא.
 

חיים אשכנזי

משתמש ותיק
לשון שני: כאשר הבאת אל תוך הכלל את כל העבודות שהן כעין הפרט, ואתה בא להוציא את זו שאינה כעין הפרט מכל צד – הואיל ואף לא אחת משתיהן דומה לפרט מכל צד, אין לך להוציא שום אחת, אלא כל אחת ואחת תעמוד במקומה בתוך הכלל.
אני הבנתי את זה בצורה מעט שונה, שהיות ושניהם דומים לשחיטה (גם אם לא בכל צד), אתה יכול לרבות את שניהם.
 

ישבב הסופר

משתמש ותיק
ט, ב

א. ממאי דמתיב רב ירמיה לקמן לסייעיה לרבי יוחנן (וּמַה שְּׁחָטוֹ עַל מְנָת לִזְרֹק דָּמוֹ חוּץ לִזְמַנּוֹ פָּסוּל, שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לִזְרֹק דָּמוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא פָּסוּל) אתה למד דטעמא דהכא (מְחַשְּׁבִין מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה וְיָלְפִינַן מִמַּחֲשֶׁבֶת פִּגּוּל) לאו רבי יוחנן הוא דאמר לה, אלא תלמודא הוא דקמפרש טעמא דפלוגתייהו.

ב. וכן מורה לשון רש"י בפרק ארבע מיתות. דאהא דאיתמר התם: הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה לִזְרֹק דָּמָהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה וּלְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲסוּרָה, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֻתֶּרֶת, כתב:


ג. וכהאי גוונא בפרק התדיר:

ומעיר שם רש"י בד"ה 'הוא הדין':
ואכן בירושלמי פסחים פ"ה יש ג' הסברים שונים בדעת רבי יוחנן
 

חיים אשכנזי

משתמש ותיק
ג: אלמא אתא קרא אפקיה מקל וחומר הכא נמי ליתי תוכו לפקיה מק"ו האי תוכו מיבעי ליה לאוכלין שגיבלן בטיט והכניסן לאויר תנור סד"א הואיל ובנגיעה לא מטמא באוירו נמי לא מטמו קמ"ל,
ורבנן הנך לא צריכי קרא.
לכאורה רבנן כבר ענו לפני כן שהוא ק"ו עם פירכא
אמר רבי אליעזר קל וחומר אם הציל במת החמור לא תציל בכלי חרס הקל אמרו לו לא אם הציל במת חמור שכן חלוקה באוהלין תציל בכלי חרש הקל שאין חלוקין באוהלין.
וא"כ למה רבנן צריכים לתרץ דהנך לא צריכים קרא?
 

חיים אשכנזי

משתמש ותיק
דף ז: ח.
חטאת מנלן דכתיב (ויקרא ד, לג) ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטה לשם חטאת, אשכחן שחיטה קבלה מנלן דכתיב (ויקרא ד, כה) ולקח הכהן מדם החטאת שתהא קבלה לשם חטאת ואשכחן שחיטה וקבלה זריקה מנלן דאמר קרא (ויקרא ד, כו) וכפר עליו הכהן מחטאתו שתהא כפרה לשם חטאת.
וקשה לי מה עם הולכה?
ואכן בדף ד. אמרה הגמרא דהולכה לא תפקא מכלל קבלה, אבל שם נכתב קבלה בלשון המקריב, שהוא לשון שנכתב בהולכת אימורים כמו שפירש רש"י שם, אבל כאן כתוב ולקח שהוא לשון של קבלה, ולא נראה לי שכתוב פעם אחת הולכה בלשון ולקח.
וא"כ קשה מה עם הולכה בחטאת?
 
חלק עליון תַחתִית