שבועת הדיינין: הטענה שתי כסף

משה נפתלי

משתמש ותיק
אָמַר רַב: כְּפִירַת טַעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: טַעֲנָה עַצְמָהּ שְׁתֵּי כֶסֶף, אֲפִלּוּ לֹא כָפַר אֶלָּא בִּפְרוּטָה וְלֹא הוֹדָה אֶלָּא בִּפְרוּטָה - חַיָּב.
שיטת רב נוחה: לא הטילה התורה שבועה בין אנשים אשר להם ריב על סכום בלתי חשוב; אולם שיטת שמואל מעוררת תהיה: אם ההודאה שיעורה שוה פרוטה, והכפירה שיעורה שוה פרוטה – מפני מה אין די לה לתביעה להיות שתי פרוטות?
כלומר, אם הודאת פרוטה יש בה די לחייב שבועה, ושוה פרוטה חשובה דיה להישבע עליה, מדוע אינו חייב שבועה כשהודה בפרוטה אלא אם כן כפר ב63 פרוטות, ואינו חייב שבועה כשכפר בפרוטה אלא אם כן הודה ב63 פרוטות? מה נותנות לנו ומה מוסיפות לנו אלו ה62 פרוטות היתרות על פרוטת ההודאה ועל פרוטת הכפירה?​
 
מה נח בשי' רב הלא בכ"מ מצינו דבעי' פרוטה. והיאך שייך לומר כך. [ודי לומר דלגבי שבועה צריך יותר בלי להסביר אלא סתם, דהא לגבי שבועת השומרים אי"ז מוחלט שצריך, ואף בשבועת היסת אי"ז מוחלט]. בנשבעין ונוטלין גם צריך כמבואר בשבועות מח:.
 

מיכי

משתמש ותיק
למען לא ניגע לריק אמר:
מה נח בשי' רב הלא בכ"מ מצינו דבעי' פרוטה. והיאך שייך לומר כך. [ודי לומר דלגבי שבועה צריך יותר בלי להסביר אלא סתם, דהא לגבי שבועת השומרים אי"ז מוחלט שצריך, ואף בשבועת היסת אי"ז מוחלט]. בנשבעין ונוטלין גם צריך כמבואר בשבועות מח:.

מה קשה לך בשיטת רב? מדוע צריך למעט פחות מפרוטה לגבי שבועה ?
 
לא זה השאלה אלא למה בכלל צריך שיעור משל שני כסף. והאמת שאתה צודק זה לא רב זה משנה. ואם לא זו הערתך, אז תפרט.
 

מיכי

משתמש ותיק
למען לא ניגע לריק אמר:
מיכי אמר:
למען לא ניגע לריק אמר:
אלא למה בכלל צריך שיעור משל שני כסף
ילפינן מקרא,  אתה שואל מה הטעם בזה?

כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן
הפחדת
לא הטילה התורה שבועה בין אנשים אשר להם ריב על סכום בלתי חשוב
 
 
אבל בכל נידון ממון זה לא כך. ומה קרה בשבועה. בר מן דין דבשבועת היסת אי"צ שתי כסף, וכן בשבועת השומרים נח' הראשונים.
 

סתם איש

משתמש ותיק
בפשוטו שיטת שמואל שהדין ודברים בינהם הוא חשוב, וגם מה שמודים זה חלק מהדו"ד [זה הרי המחייב מה שיש כאן הודאה, כופר הכל פטור].
 
בס"ד, י' אלול תשע"ה
ישיבת "בית מתתיהו"
שיעור מורנו ראש הישיבה שליט"א
אלול תשע"ה - פנימי לשומעי השיעור
בדין הטענה שתי כסף


תנן שבועת הדיינין הטענה שתי כסף, המשנה עוסקת בשבועת מודה במקצת ובה נאמר ששיעור הטענה הוא שתי כסף. נחלקו רב ושמואל על מה נאמר השיעור. שמואל ס"ל שהשיעור נאמר על הטענה של התובע ולפי"ז הכפירה ביניהם שצריכה שבועה היא פחות משתי כסף שהרי על חלק מהתביעה הנתבע מודה נמצא שהכפירה המחויבת בשבועה אין לה שיעור של שתי כסף.

רב חולק וס"ל ששיעור שתי כסף נאמר על חלק הכפירה שצריך להיות שתי כסף ואשר ע"כ טענת התובע צריכה להיות בהכרח יותר משתי כסף כדי שאחרי שהנתבע יודה על חלק מהטענה תשאר הכפירה על יתרת הטענה בשיעור של שתי כסף.

הדין של שתי כסף נאמר בתורה בפרשת כי הוא זה שמפרשה זו לומדים שבועת מודה במקצת ולכן יסוד הדין של שתי כסף נאמר בשבועת מודה במקצת. בגמ' קאמר בשם שמואל דהדין שתי כסף נאמר בשבועת מודה במקצת אבל בשבועת עד אחד אפי' לא טענו אלא בפרוטה והעד העיד שחייב לו פרוטה זו חייב שבועה. וקאמר מאי טעמא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת, לכל עוון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה ותניא כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה, ע"כ. המבואר בגמ' שהיה אפשר ללמוד משבועת מודה במקצת ולומר שגם לשבועת עד אחד יהיה צריך שיעור של שתי כסף, ובאה המימרא בשם שמואל לומר דלא ילפינן דין זה לעד אחד ולכן אפי' לא טענו אלא פרוטה חייב בשבועת עד אחד.

משמעות הגמ' שבדרשא אבל קם הוא לשבועה יש בה ליתן טעם אמאי לא נילף שיהיה שיעור שתי כסף בשבועת עד אחד, שהרי קאמר בגמ' מאי טעמא והביא את הדרשא דלא יקום עד אחד ועד גמר המימרא של שמואל, כך מפורש ברשב"א וז"ל דאלמא אי לאו קרא הוה גמרינן משאר שבועות. וצ"ב איך יש בדרשא של הפסוק ללמד לדין שאין דין של שתי כסף, ויבואר להלן.

בדין שבועת השומרים לא נתבאר בגמ' אם יש בה הדין דבעינן שתי כסף. הרא"ש למד מזה שהגמ' לא דיברה על זה שיש דין של שיעור שתי כסף בשבועת השומרים. שהרי בגמ' אמרינן לאפוקי שאין דין שתי כסף בשבועת עד אחד ומכיון שלא אמרינן כן בשבועת השומרים אומר הרא"ש דצריך ללמוד מזה שיש דין של שיעור שתי כסף בשבועת השומרים. ראשונים חולקים על הרא"ש בזה, הר"י מגאש הרשב"א ועוד ומשמע דס"ל דלא היה צריך כלל לומר דאין בה דין שתי כסף דפשיטא דחלוק בזה דין שבועת השומרים משבועת מובמ"ק, רק בדין שבועת עד אחד היה צד לדמות ולכן היה צריך לאשמעינן דלא ילפינן לשבועת עד אחד.

חזינן דיש בזה מחלוקת בראשונים מקצה לקצה. לדעת הרא"ש הרמב"ן ועוד ראשונים ילפינן שיש בשבועת השומרים שיעור של שתי כסף ואין נשבעין שבועת השומרים על תביעה שאין בה שתי כסף ואילו לדעת הר"י מגאש הרשב"א ועוד אמרינן אדרבא, דפשיטא שאין בשבועת השומרים דין של שתי כסף וחלוק דינה משבועת מובמ"ק ולא צריך כלל לאשמעינן דלא לומדים לשבועת השומרים משבועת מובמ"ק שיהיה צריך שתי כסף. וצ"ב במה תלוי שיהיה בזה מחלוקת בראשונים מקצה לקצה.

בענין הלימוד שאין דין שתי כסף בשבועת עד אחד מצאנו מחלוקת בראשונים. יש ראשונים דס"ל דשמואל חילק בין שבועת מודה במקצת לשבועת עד אחד דוקא לשיטתו, אבל אליבא דרב דשיעור שתי כסף נאמר על ענין הכפירה שנשארה אחרי ההודאה, לפי"ז גם בשבועת עד אחד יש שיעור שתי כסף על הכפירה. רק לשמואל לשיטתו שעל הכפירה אין שיעור, ואפילו נשארה כפירה על פרוטה חייב להשבע על הפרוטה לכן גם בעד אחד יש שבועה על פרוטה, והשיעור שתי כסף נאמר על הטענה הראשונה וזה שייך רק במודה במקצת.

והנה הסברא שבדבר צ"ע. דאע"ג דלשמואל לא צריך שיעור שתי כסף על הכפירה, אעפ"כ כיון שצריך שתי כסף על הטענה הראשונה א"כ יהיה צריך שתי כסף על הטענה הראשונה בעד אחד, ואע"פ שהטענה הראשונה נשארה גם כנגד הכפירה כולה מה בכך שלא לחייב שבועה, וכי גרע דין הטענה כיון שגם הכפירה נשארה כנגדה. הגע בעצמך, בכופר הכל במקרה שאין בו אין אדם מעיז פניו, למאן דס"ל שיש חיוב שבועה בכופר הכל, האם לא יהיה שיעור שתי כסף לשמואל כמו במודה במקצת. ודאי יהיה בזה שיעור, ואע"פ שהכפירה היא כנגד כל הטענה. דאין בזה סיבה לפטור מהשתי כסף, וכיון דתחילת הטענה בכופר הכל דמעיז דומה לתחילת הטענה במודה במקצת. לכן יהיה בזה דין שיעור של שתי כסף. וא"כ צ"ב סברת הראשונים במה שכתבו לחלק בין רב ושמואל לענין שבועת עד אחד, וצ"ע.

רב ס"ל שדין שתי כסף נאמר שיהיה שיעור זה בכפירה שהנתבע פוטר את עצמו מטענת התובע. נקדים ונבאר מה ענין בכפירה ששיעור שתי כסף נאמר בה.

הריטב"א במשנה הקשה דבגמ' איתא דמתני' דייקא כרב וקשה דאדרבא, במשנה מפורש כשמואל, דהא תנן הטענה שתי כסף, ומבואר שהשיעור הוא בטענה כמו שמואל. תי' הריטב"א דרב אומר לך דטענה היינו ערעור. דהיא כפירה, ע"כ. מבואר דדין שתי כסף הוי שיעור בכמה הנתבע כופר ולא מתייחס כלל לתובע. בקושיא סבר הריטב"א שלשון טענה ביאורו תביעה דהיינו בטענתו הוא תובע ומבקש לקבל ולכן היה קשה לו שהמשנה אומרת שיעור על דבריו של התובע שזה משמעות לשון טענה וא"כ קשה לרב שאומר שהשיעור הוא על הממון שהנתבע כופר. מתרץ הריטב"א דטענה אינו בדוקא לשון שמשמעותו תובע, אלא גם לערעור קוראים טענה, ולכן ערעורו של הנתבע שכופר בתביעה גם על זה שייך לומר לשון טענה.

המתבאר דמחלוקת רב ושמואל היא לגבי דברי מי נאמר שיעור שתי כסף. דהפשט הפשוט שהכתוב מדבר על תביעת התובע, כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וקאי השתי כסף על התביעה לקבל את הכסף שנתן. אלא דרב לומד מהייתור של כלים באם אינו ענין דקאי על דבר אחר, ולומד הריטב"א דלמדנו מזה שהשיעור כסף או כלים לא נאמר שיעור בתביעת התובע אלא נאמר בכפירתו של הנתבע.

אולם ברש"י במשנה מדוייק שלא למד כן. דכתב דרב ושמואל נחלקו בפרוטה של ההודאה האם היא מתוך שיעור הטענה, כך ס"ל לשמואל או שהפרוטה איננה בשיעור הטענה, כך ס"ל לרב. ומבואר שענין זה אם הפרוטה של ההודאה נכלל בשיעור הטענה איננה רק תוצאה מהמחלוקת, אלא בזה היא המחלוקת, אליבא דהריטב"א איננו כן, דמחלוקתם היא האם הדין שתי כסף נאמר על טענת התובע ואם כן ודאי שהפרוטה של ההודאה כלולה כי הטענה היא על כל החוב. ואילו לרב השיעור נאמר על כפירת הנתבע וממילא ההודאה לא כלולה, אבל כאמור זוהי תוצאה אבל לא עיקר המחלוקת תלוי בזה.

אשר ע"כ מוכח ברש"י שגם אליבא דרב השיעור הוא בטענת התובע, אלא המחלוקת היא על איזה חלק מטענת התובע נאמר הדין שתי כסף. האם השיעור מתייחס לטענה הכללית של התובע שכוללת את כל החוב, גם החלק שאחר כך הודה הנתבע וגם החלק שכפר, כך ס"ל לשמואל. ואילו רב סובר שהדין שתי כסף נאמר בו שיעור על חלק הטענה שהנתבע מכחיש אותה ועליה חיוב השבועה. לפי"ז לכו"ע השיעור הוא בטענת התובע, אלא שהשיעור מדבר על חלק הטענה שהנתבע כופר ועל חלק זה של הטענה המצריך שבועה כנגדה, על זה נאמר השיעור שתי כסף. והילפותא של רב דמייתורא מעמידים את הפסוק בענין אחר יתפרש, דפשוטו של הפסוק מדבר על התביעה שפותחת את הדין ודברים, שמדבר על התביעה של כי יתן איש אל רעהו, ובאם אינו ענין אנחנו לומדים שהכסף שנים ודבר חשוב מדבר על חלק הטענה שמוכחשת ע"י הנתבע, ולא על הטענה כולה הראשונה.

ויעוי' גם בדברי רש"י לט: שכתב לבאר דברי רב וז"ל טענה דתנן דמתני' לא אתחילת הטענה קאי, אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חבירו לבד הודאת הפרוטה, ע"כ. ושוב מבואר שהחידוש ברב הוא על איזה חלק שבטענה נאמר דבעי טענת שתי כסף. האם על תחילת הטענה, כדברי שמואל, או על חלק הטענה שכנגדה יש כפירה, וכך ס"ל לרב. ודלא כמוש"כ בדברי הריטב"א דהשיעור שתי כסף אליבא דרב קאי על כפירת הנתבע. והראוני שמדוייק כדברי הריטב"א בר"ח שכתב וז"ל ואם תהיה הכפירה פחות משתי כסף לא חייב שבועה.

המתבאר דנאמרו שתי שיטות בראשונים בביאור דברי רב. שמואל ס"ל דדין שתי כסף הוא שיעור טענתו של התובע בתחילתה של התביעה. טענה זו כוללת גם כנגד החלק שהנתבע מודה אח"כ וגם החלק שהוא כופר בחיוב. לדעת רש"י רב מודה שהשיעור שתי כסף נאמר בטענת התובע, רק חולק שהשיעור נאמר על חלק הטענה של התובע אשר כנגדו הנתבע כופר. דהיינו, לשמואל שיעור שתי כסף נאמר על הטענה הכללית של התובע אשר הנתבע מודה לחלק ממנה. אולם אליבא דרב דין שתי כסף נאמר על טענת התובע אשר על כפירתה צריך להשבע, זו הטענה שתובעת את הכסף שעליו ישבע הנתבע.

מדברי רש"י במשנה נלמד מה הגדר של שיעור שתי כסף. רש"י בד"ה הטענה כתב וז"ל שהשבועה באה על ידה, ע"כ. רש"י מבאר שדין שתי כסף נאמר על הטענה כיון שהטענה היא חלק מהסיבות שמביאות את חיוב השבועה. לכן נאמר על הטענה דין של שיעור שהוא חשיבות, שהטענה שמביאה את השבועה צריכה להיות שתי כסף. רש"י שפירש כך בפשט המשנה על ביאור דברי המשנה הטענה שתי כסף, מזה מוכח דס"ל שבזה לא נחלקו רב ושמואל, לפי שניהם השיעור הוא בדין הטענה שמביאה את השבועה, אלא שיש שני ענינים בטענה. מתנאי חיוב שבועת מודה במקצת שתהיה ההודאה אחרי הטענה. יש ללמוד מזה שגם החלק בטענה שכנגדו הנתבע מודה בחיוב גם חלק זה הוא מתנאי המחייב את שבועת מודה במקצת, שהרי צריך שתקדם הטענה להודאה, שתבוא הודאה על הטענה. בדברי הגרעק"א משמע שצריך שתהיה טענת ברי קודם להודאה, אם בתחילה טען שמא, אומר רעק"א דחשיב קדמה הודאה לכפירה. למתבאר צ"ל דס"ל לשמואל שדין שתי כסף נאמר על ענין זה בטענה, דהיינו שהטענה הראשונה שכוללת גם כנגד ההודאה, וטענה זו הכרחית מתנאי המחייב בשבועת מודה במקצת, בזה נאמר דין השיעור שתהיה שתי כסף.

יש עוד ענין בדין הטענה שמחיבת את שבועת מודה במקצת. במגיד משנה אומר ששבועת היסת צריכה טענת ברי כי אין נשבעין על טענת ספק. המ"מ אומר שלומדים דין זה מק"ו ממודה במקצת. דין ברי זה הוא מדין אין משביעין על הספק, דהיינו, כדי לחייב שבועה צריך שהתובע יטען טענת ודאי על הממון שרוצים לחיוב שבועה. דהיינו אין משביעים כאשר התובע לא טוען ודאי על מה שהנתבע כופר. דין זה לא תלוי בסיבת המחייב את השבועה, שהרי המ"מ למד דין זה בשבועת היסת משבועת מודה במקצת. והרי סיבות השבועה לא דומות. ואעפ"כ לגבי הדין שאין משביעין על הספק הדין שווה בשניהם. אלא זהו דין כלל כדי לחייב שבועה צריך שתהיה טענת ברי של התובע על מה שמטילים שבועה על הנתבע.

למתבאר נראה לבאר בדעת רב לפי פירושו של רש"י, דס"ל דמריבוי בקרא למדנו שלא מספיק שיהיה שתי כסף בתחילת הטענה. אלא דין הטענה שצריך להטיל כנגד השבועה צריך שתהיה טענה חשובה בשיעור שתי כסף.


הבאנו את דברי הריטב"א שאומר בדברי רב שהדין שתי כסף הוא שיעור של כפירתו של הנתבע. המבואר דאליבא דרב לפי הריטב"א דין שתי כסף לא נאמר על דבר שמביא את השבועה. שהרי כפירתו של הנתבע אין בה להיות סיבה שמחייבת את השבועה.

אשר ע"כ נראה שאליבא דהריטב"א שיעור שתי כסף, לדברי רב, נאמר לגבי הממון שמטילים עליו חיוב שבועה. ביאור הענין שטענת הכפירה של הנתבע צריכה להיות שתי כסף כיון שעל הכפירה צריכה לחול חיוב של שבועה וצריך שיהיה חיוב על ממון בשווי שתי כסף. המבואר דלפי רב אליבא דהריטב"א שיעור שתי כסף לא נאמר לגבי חשיבות הטענה שמביאה את חיוב השבועה (וזה לא כרש"י) אלא על הכפירה, שעליה צריך להיות חיוב השבועה, עליה נאמר שתהיה בשיעור של שתי כסף.

בדעת שמואל שסובר שהדין שתי כסף הוא שיעור בטענת התובע בתחילה. לא מוכרח לומר ששמואל חולק על רב בענין גדר ענין שיעור של שתי כסף. אלא גם אליבא דשמואל נאמר שיעור בחשיבות הממון להטיל חיוב שבועה. אלא דשמואל ס"ל שהשיעור נאמר לא על הממון אשר עליו נשבע אלא השיעור שתי כסף הוא על הדין ודברים. דחיוב שבועה על דין ודברים שיש בו שתי כסף יש דין להטיל עליו חיוב שבועה. אע"ג שהממון שכפרו בו אין בו שתי כסף וממילא גם השבועה לא תיאמר על שתי כסף, אעפ"כ לדעת שמואל השיעור נאמר כלפי חשיבות הדין ודברים. שאם יש בדין ודברים שתי כסף אזי יהיה חיוב שבועה על כל ממון מתוך דין ודברים זה. רב חולק בזה ולומד מייתור הפסוק שהשיעור צריך להיות בחלק הדין ודברים שעליו מטילים את חיוב השבועה למעשה. בגדר של ענין השיעור של שתי כסף, אפשר לומר שהריטב"א חולק על רש"י גם בדעת רב וגם בדעת שמואל. בהשיעור לא נאמר בדין הטענה שמביאה את השבועה. אלא שיער על הממון שעליו מטילים את חיוב השבועה.

נמצאנו למדים שיש שתי שיטות בראשונים לגבי איזה ענין נאמר דין שיעור שתי כסף. לפי רש"י נאמר שיעור בטענה שמביאה לידי חיוב שבועה. לפי הריטב"א נאמר שיעור בממון שעליו מחייבים שבועה. ראיתי בכתבים של שיעורי הגרי"ד סולובייציק זצ"ל. במשנה ב"ק קג. הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי. בתוס' ד"ה הגוזל מחברו כתבו דאיירי בנשבע מעצמו דאין בי"ד משביעין אלא בטענת שתי כסף. אח"כ כתבו אי נמי מיירי בטענו שתי כסף ואומר תוס' היכי תימצי שהשבועה היתה רק על פרוטה. אומר הגאון הנ"ל דבתירוץ השני חולק תוס' וסובר שהדין שתי כסף נאמר בחפצא של שבועת ממון ולכן מתמעט בזה גם דיני שבועת הפקדון של הנשבע מעצמו. לומר כך זהו חידוש גדול המשמעות היא שהדין נאמר לגבי חיוב שבועה. ובשמואל דס"ל דהשיעור הוא בדין ודברים ולא על מה שנשבע. לכאורה מוכרח שהשיעור בדיני השבועה הוא רק כאשר המיעוט הוא לענין לחייב שבועה. דאם קפץ ונשבע אין נוגע לדין ודברים שהיה ביניהם, כי לא התחייב שבועה ע"י הדין ודברים. לדברנו גם לצד שהשיעור הוא מדיני השבועה על איזה ממון יש דין שבועה, אפשר לומר שהשיעור נאמר לגבי להטיל שבועה המחויבת ולא דין בעצמותה של חלות דיני השבועה, למעט שאינה מחויבת כדין שבועת הפקדון.

נראה לתלות בשתי שיטות אלו דין שנסתפק בו הגרעק"א. אליבא דשמואל בטוען שתי כסף ובפרוטה אחת מתוך הטענה הנתבע מודה שחייב ובפרוטה שניה אומר הילך מיסתבר לרעק"א שלא יהיה חייב כיון שהפרוטה שאומר הילך אין בה דיון בבי"ד כיון שאמר הילך, לכן חשיב כמו שבטלה הטענה דאינה עומדת לדיון בבי"ד. אלא דהביא הגרעק"א ראיה מדברי שמ"ק בשנים אוחזין שכן יהיה שבועה בזה. הנראה לומר לרש"י שאומר שהדין שתי כסף שיש בטענה כיון שהשבועה באה על ידה לפי"ז מוכרח שחלק הטענה שאמר כנגד הילך אינה טענה שהשבועה באה עליה ולכן לרש"י לא יכול להצטרף לשיעור שתי כסף. חלק הטענה שכנגדה הנתבע מודה נשאר טענה שצריכה לחייב בשבועה שהרי צריך שתקדם טענה להודאה. בדעת השמ"ק שסובר שחלק הטענה שכנגדו אמר הילך כלול בשתי כסף, מוכרח לומר שהשיעור שתי כסף הוא שיעור בחשיבות הדין ודברים ובזה ס"ל אליבא דשמואל שהדין ודברים חשיב הטענה הראשונה של התובע, דכיון שהיה יכול להודות על כל פרוטה או לכפור על כל פרוטה לכן כל הטענה חשובה להיות תחילת הדו"ד ובזה נקבע השיעור שתי כסף וכלול בזה גם חלק מהטענה שהנתבע אמר הילך. ולפימש"נ יהיה הדין בהילך שדן בזה הגרעק"א תלוי במחלוקת רש"י והריטב"א בביאור גדר הדין שצריך שתי כסף וכמוש"נ.

נראה שהסברא שאמרנו בדעת הריטב"א מוכחת בעוד מהראשונים תוס' כתובות פ"ח אומרים שגם בשבועת עד אחד יש אופן שתהיה התביעה יותר מאשר הממון שהעד מעיד וחייב להשבע עליו. ואומר בתוס' דמשכחת באופן שתבע אותו ממון בשתי כסף והעד מעיד על פרוטה מתוך התביעה, דבכה"ג יש טענה של שתי כסף ואילו כפירה וחיוב השבועה הוא רק על חלק מהטענה. אומר על דברי התוס' הגרעק"א תמיד כשאני לומד דברי תוס' אלו איני מבין כראוי, ומבאר רעק"א דאין שייכות לתביעה על שתי כסף לשבועה על הפרוטה שהעד מעיד. נראה להוסיף על דברי רעק"א. דאילו הדין שתי כסף הוא שיעור במחייב את השבועה אזי אין לדברי התוס' כל הבנה. אולם אם נאמר שהדין שתי כסף נאמר לגבי חשיבות של הדין ודברים שביניהם שתהיה זכות לתבוע שבועה. לפי"ז י"ל שצריך שיהיה דין ודברים חשוב ולכן בזה שהיתה תביעה בתחילה על שתי כסף מתקיים בזה שיעור של דין ודברים חשוב. ומוכח מתוס' שלמד בדין שתי כסף שהוא שיעור בחשיבות הממון שנידון ביניהם, ולא שיעור במחייב את השבועה.

לפימש"כ תוס' ששייך טענה של שתי כסף והעדאה של עד אחד בפרוטה וחשיב שיעור שתי כסף בטענה ושבועה על פרוטה. יש לדון לפי"ז האם יועיל כאשר תובע מטלטלין וקרקעות בשתי כסף והעד מעיד על המטלטלין. ולכאורה אין בה חסרון של אין נשבעין על הקרקעות, ואע"ג שע"י קרקע נשלם השיעור לחייב, אולם השיעור הוא רק בחשיבות הדין ודברים ולא במחייב את השבועה. ואשר ע"כ אין בזה דין שאין קרקע מביאה לחיוב שבועה. אולם יש מקום לדחות דאימתי אמרינן דכל התביעה מצטרפת לשיעור שתי כסף אע"ג שהעד העיד ומחייב שבועה רק על פרוטה, כאשר היתה תביעה שהיה יכול להתחייב עליה שבועה, דאם היה העד מעיד על הכל היתה שבועה על הכל, אבל ממון שבטענה אשר לא שייך שיהיה בו חיוב שבועה אפי' כאשר עד אחד יעיד לחובתו, בכה"ג לא חשיב טענה אחת לענין חיוב שבועה, ולכן הטענה שיש בה תביעה לקרקעות, החלק של הקרקע לא יצטרף לשיעור שתי כסף.

(להלן, בסוף השיעור נביא ספק של החידושי הרי"ם גבי ההודאה שוה פרוטה, האם יהיה חייב שבועה על הודאה שחצי פרוטה מטלטלין וחצי פרוטה קרקע.)




עפ"י שני הצדדים שנתבארו בגדר של שיעור שתי כסף תתבאר המחלוקת בדין שומרים האם לומדים מדין שבועת מובמ"ק שיהיה צריך שתי כסף בשבועת השומרים רש"י אומר שהדין של שתי כסף הוא שיעור בטענה שהשבועה באה על ידה לפי"ז אי אפשר ללמוד משבועת מובמ"ק דין שתי כסף שיהיה דין שתי כסף בשבועת השומרים כיון שאין בשבועה זו טענה של התובע כי אינו יודע ובהכרח שבשבועת שומרים הטענה לא מביאה את השבועה, לכן אין בשבועת השומרים את הדין שתהיה הטענה שתי כסף. הגמ' אומרת ששבועה זו להפיס דעתו של בעל הבית. דהיינו שאין סיבה בדיני הטענות שחייב את שבועת השומרים, לכן לפי רש"י שדין שתי כסף הוא בטענה שהשבועה באה על ידה, שבשבועת השומרים אין דין של שתי כסף.

יעוי' בר"י מגאש שכתב טעם אחר אמאי אין דין שתי כסף בשבועת השומרים וכתב דהדין שתי כסף נאמר דוקא בשבועה שהיא על טענה וכפירה וזוהי שבועת מובמ"ק, משא"כ שבועת השומרים שאינה על טענה וכפירה. אלא דבר"י מגאש כתוב דידעינן ששבועת מובמ"ק היא על טענה וכפירה מהא דדרש רב שכסף דכתיב לכפירת הטענה, דהיינו מזה שהדין שתי כסף תלוי בשיעור של הכפירה מוכח שהשבועה באה על בירור הטענה והכפירה. אולם לא כתבו כן שאר הראשונים ללמוד מהפסוק ולכן נראה שהראשונים דפשיטא להם שאין דין שתי כסף בשבועת השומרים ס"ל כמוש"ב בדעת רש"י.

הרשב"א והרא"ש לומדים כמו הריטב"א שהשיעור שתי כסף. הוא שיעור בחשיבות הדין ודברים דבזה תלויה הזכות לתבוע שבועה. לפי"ז גם בשבועת השומרים שייך דין זה שרק כאשר הדין ודברים בין הבעלים לשומר הוא על שיעור ממון של שתי כסף רק באופן זה יש לבעלים זכות לתבוע את השומר שישבע.

העמדנו בראש הדברים תמיהה. היאך נחלקו הראשונים מקצה לקצה. יש אומרים שמזה שהגמ' לא הביאה סיבה למעט שאין בשומרים דין של שתי כסף מזה מוכח שבשבועת השומרים יש דין שצריך שיהיה שתי כסף. יש אומרים הפוך. הגמ' לא דנה אם יש דין שתי כסף בשבועת השומרים כי פשיטא שלא היתה כלל ס"ד שיהיה דין של שתי כסף. אחרי שנתברר שיש שתי שיטות בביאור הגדר של שתי כסף בשבועת מודה במקת, בזה יתבארו שתי השיטות בדין שבועת השומרים.

הרא"ש לומד כמו הריטב"א וכמו תוס' כתובות פח. והשימ"ק לענין הילך. כל אלו לומדים שענין שיעור שתי כסף הוא שיעור למעט שנידון של ממון קטן נתמעט שלא ידונו בו חיוב שבועה. כיון שכך היתה ס"ד שנלמד מזה שגם בשבועת עד אחד יהיה דין של שיעור שתי כסף, שמלמדנו שעל כסף פחות מזה מטילים את השבועה שהיה צריך להתחייב. (להלן נבאר בס"ד מה גדר הלימוד שבשבועת עד אחד אין דין של שתי כסף). כיון שהדין שתי כסף הוא שיעור בממון שמטילים רק משיעור זה ומעלה את חיוב השבועה לכן אין נפק"מ בדין זה מה סיבת חיוב השבועה, אשר ע"כ פשיטא לרא"ש שצריך ללמוד ממודמ"ק שיהיה דין שתי כסף בשבועת השומרים לכן אומר הרא"ש מדלא נאמר בזה בגמ', צ"ל שיש דין שתי כסף בשבועת השומרים. לפי"ז אם הפקדון שווה פחות משתי כסף, לא משביעים את השומר את שבועת השומרים והשומר נפטר ע"י טענתו שהיה מעשה שפוטרו.

השיטה האחרת בזה לומדת בגדר של שיעור שתי כסף כמו שאומר רש"י. לטענה שהיא מביאה לשבועה יש שיעור. והיינו כאשר הטענה היא פחותה מהשיעור אין דין לטענה להביא לידי שבועה, לכן פטור משבועה כאשר טענת התובע אין בה שתי כסף. לפי גדר זה בשבועת השומרים לא שייך כלל הדין של שתי כסף, כיון ששבועת השומרים לא חלה מכח תביעה. שהרי אומרת הגמ' שבועה זו באה לפייס דעתו של בעה"ב, לא מכחו של הבעה"ב בדיני הטוען לא מכח זה יש שבועה. אשר ע"כ לפי שיטה זו לא שייך כלל שיהיה שיעור של שתי כסף בשבועת השומרים.

* * *

הבאנו מחלוקת ראשונים אליבא דרב. י"א דהמיעוט שבשבועת עד אחד אין דין של שתי כסף נאמר בגמ' רק אליבא דשמואל. אולם אליבא דרב אין מיעוט ויש דין ששבועת עד אחד מתחייב רק כאשר יש תביעה של שתי כסף. ראשונים אחרים חולקים וס"ל דהלימוד שלמדנו דעד אחד קם לשבועה כמו שנים לממון, לכו"ע למדנו מזה שאין דין של שתי כסף בהעדאת עד אחד וחייבים שבועת עד אחד אפי' בתבעו פרוטה והעד העיד על פרוטה. וצ"ב מחלוקתם.

לפימש"כ נבאר את הס"ד שהיה בשבועת עד אחד דין שתי כסף ואת המסקנה שאין דין שתי כסף בעד אחד בגמ' איתא אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא פרוטה חייב. מלשון הגמ' טענת מלוה בהעדאת עד אחד דנו בראשונים שצריך שתהיה טענת ברי בעד אחד. נדבר בזה בס"ד בשיעור בפני עצמו ומסקנת הדברים דלשבועת עד אחד צריך שיהיה דין טענה של התובע. אשר לפי"ז מבואר הס"ד ללמוד שיהיה דין שתי כסף בשבועת עד אחד אפי' לפי הראשונים דס"ל שבשבועת השומרים אין ס"ד שיהיה דין שתי כסף. דשבועת השומרים לא צריך שיהיה דין טוען של התובע ואילו בשבועת עד אחד צריך שיהיה לתובע דין טוען. לפיכך גם לרש"י שהשיעור שתי כסף נאמר בשבועת מובמ"ק בטענה שמביאתו לידי שבועה אפשר ללמוד לשבועת עד אחד שהטענה של התובע צריכה להיות של שתי כסף כיון שצריך את הטענה גם בשבועת עד אחד לכן חשיב שגם היא שמביאתו לידי שבועה.

אלא דלפי"ז צ"ב הדחיה של הגמ' והיאך ילפינן מהפסוק לא יקום עד לכל עון ודרשינן שקם הוא לשבועה. ואיך יש מזה גילוי שאין שיעור לטענת התובע, שהרי צריך לטענת התובע לחייב שבועה גם בעד אחד.

נראה דמהפסוק למדנו שגדר חיוב שבועה בעד אחד הוא אחר מאשר בשבועת מודה במקצת. במודה במקצת נעשה ריעותא בטענת הנתבע ולעומת זה נתחזקה טענת התובע, וכנגד הרגליים בדבר שהנתבע חייב הטילה התורה שבועה. כלומר דחיוב בהשבועה בא בגלל הספק שהתעורר ע"י טענותיהם והשבועה נתחייבה על הטענות בגלל הריעותא שנעשה כנגד הנתבע בשבועת עד אחד הגדר שונה וזה לומדים מהדרשא. יש לעד נאמנות לגבי חיוב שבועה, והעד המחייב שבועה נאמן על הממון כמו שני עדים לענין חיוב השבועה. כך כותב הגרעק"א ב"מ ג. הר"ן בכל הנשבעין אומר דאפילו אם מיגו לאפטורי משבועה אמרינן אעפ"כ לא יועיל מיגו לפטור משבועת עד אחד וז"ל משום דעד אחד לשבועה כשניים לממון וכדאמרינן בכל מקום ששניים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. וכי היכי דלא אמרינן מיגו במקום עדים לממון ה"נ לא אמרינן לאפטורי משבועה, ע"כ. והריטב"א שם מה: ביאר אמאי לא אמרינן מיגו לפטור את חיוב שבועת עד אחד בנסכא דרבי אבא וכתב וז"ל שדין תורה הוא בעד אחד שיכחישנו נתבע בשבועה או שיהא עומד במקום שנים, ע"כ.

המבואר שגדר המחייב שבועה בעד אחד אינו משום שהעד מחזק את טענת התובע ויוצר ספק או דררא. אלא דין הוא בכח עדותו של העד שאם העד קיים יהיה מחייב כמו שניים. לכן צריך להכחישו בשבועה. מבאר ר' אלחנן דמה שיכול להכחישו בשבועה זהו התנאי שיהיה העד נאמן, דבמקום שאין שבועה להכחישו אין לעד נאמנות כלל ולכן עד אחד בקרקע אינו כלום.

למתבאר יתפרשו דברי שמואל דבא לאפוקי מהצד שהמחייב את השבועה כי העד עושה ספק ודררא שיש חיוב ממון, וזה מחזק את טענת התובע ולכן צריך שבועה להכחיש את טענת התובע. אם היינו אומרים כך, היה צריך ללמוד משבועת מודה במקצת דהטענה צריכה להיות שתי כסף, כי השבועה היא על הטענה ויש ללמוד מדין שבועת מובמ"ק, לזה חידש שמואל דחיוב עד אחד נלמד מהפסוק שיש לעד נאמנות לגבי השבועה. לכן המחייב את השבועה בעד אחד אינו כחו של התובע בדין ודברים שביניהם. אלא יש כח של עדות שמכחה יש לנו לסמוך על נאמנות העד שיש חיוב שבועה. כיון שיש נאמנות של עד שהוא כשנים לכן אין סיבה לפטור ממון פחות משתי כסף משבועה. במודה במקצת סיבת השבועה היא שיש עדיפות לכח טענת הצד של התובע. אולם אין בירור לסמוך עליו שהנתבע צודק. לכן בכה"ג במקום שאין שבועה לא הפסדנו את התובע כי אין לנו ראיה שהנתבע חייב. משא"כ בעד אחד יש נאמנות כשנים לגבי השבועה שהנתבע חייב לכן אין דין שנפטור משבועה מכיון שחסר בשיעור. אפשר ביותר פשטות לומר שבשבועת עד אחד הטוען לא חשיב שהוא מביא את השבועה אלא הידיעה מכח עדות העד. ואע"פ שצריך שיהיה טוען גם בשבועת עד אחד. אולם ע"כ הטענה לא צריכה להצטרף לסיבת חיוב השבועה, שהרי העד אחר הוא כמו שניים שחייב בשבועה. לעדות לא צריך תוספת של טענה. ע"כ לא שייך ששיעור בטענה תפטור משבועה שעדות העד נאמנת לחייב.

הראשונים שס"ל שגם אליבא דרב אין דין שתי כסף בשבועת עד אחד, הם סוברים כמוש"כ דאין מחלוקת בין רב לשמואל בגדר של דין שתי כסף. מחלוקתם רק על מה נאמר השיעור אבל גדר ענין השיעור שווה. לכן לפי"ז גם אליבא דרב יש ללמוד דבשבועת עד אחד לא שיייך שיהיה שיעור. כיון שהעד נאמן בשניים לחייב שבועה. ושיעור שתי כסף נאמר בטענה שמביאה את השבועה. והעד אחד לא צריך לטענה שתביא את השבועה.

אולם הראשונים דס"ל דאליבא דרב לא התמעט שאין בעד אחד שיעור שתי כסף. בהכרח צ"ל דס"ל שיש חילוק מהותי בגדר השיעור של שתי כסף בין לדברי רב לבין שמואל. למש"נ נראה לומר דס"ל. דאליבא דשמואל דס"ל שהשיעור נאמר לתת שיעור של שתי כסף לדין של טענת התובע. כיון שהשיעור הוא על טענת הטוען לכן למדו שהדין נאמר למעט כאשר אין שיעור בטענה אין דין בכח טענת התובע להביא לשבועה, וכמוש"כ בדעת רש"י. לכן אליבא דשמואל אין דין שתי כסף בעד אחד כיון שלא צריך לכח של טענת התובע להביא את השבועה בשבועת עד אחד.

אולם רב חולק על שמואל בגדר של דין שתי כסף. מזה שרב לומד שהשיעור נאמר לגבי ממון הכפירה כמוש"כ כבר דאין המיעוט על כח המחייב את השבועה. אלא המיעוט הוא לגבי הממון שעליו צריך להשבע שלא מטילים את החיוב להשבע על ממון שאין בו שיעור שתי כסף. דין שיעור לגבי הממון שאין מטילים חובת שבועה חובת שבועה על ממון שהוא פחות משתי כסף. דין זה שייך גם בשבועת עד אחד. לכן ס"ל לראשונים שלמדו כך בדעת רב (כמו הריטב"א) לדעת רב יש דין שתי כסף גם בשבועת עד אחד. לפי"ז יתפרש מה שאמרו בראשונים דשמואל לא נתן דין שתי כסף בכפירה רק בטענה. כוונתם דרב שנתן את השיעור בכפירה הוא לומד שהשיעור הוא במידת חשיבות הממון כדי להטיל עליו שבועה, ואי אפשר לומר ששמואל מודה לרב שיש גם דין של שיעור בממון שעליו נשבעים, כיון ששמואל ס"ל שאין צריך שתהיה כפירה של שתי כסף. לכן בזה שהיה שתי כסף בטענה אין בזה כדי לתת דין שנתקיים שיעור על איזה ממון יכול לחול שבועה. בתחילה אמרנו אליבא דשמואל יכול להתפרש שהשיעור בממון שעליו נשבעים רק הוא סובר שהדין מתקיים בזה שיש שיעור לדין ודברים שביניהם. צ"ל שהראשונים האלו סוברים שאם נאמר שהמיעוט הוא במחייב אזי אפשר שיהיה המיעוט בטענה בשבתחילה. אבל אם המיעוט הוא בממון שלא משביעים עליו חייב להיות המיעוט בממון שעליו נשבעים. ע"כ אליבא דשמואל שהשיעור אינו בממון שכופר בהכרח ס"ל דהשיעור הוא במחייב וזה לא שייך בשבועת עד אחד כי העד נאמן לחייב. רק אליבא דרב שהשיעור הוא בממון שכופר. לפי"ז יתפרש שהמיעוט הוא לענין שיעור בממון שעליו מטילים שבועה, וכמוש"נ.

למתבאר. הראשונים דס"ל שהדרשא של הגמ' שלא יהיה דין שתי כסף בשבועת עד אחד, גמ' זו היא רק אליבא דשמואל. אבל אליבא דרב הדין שתי כסף הוא שיעור בחשיבות שצריך בממון שמחייבים להשבע עליו. לכן שייך דין זה גם בשבועת עד אחד.

הגמ' אומרת שמהמשנה יש לדייק כמו רב, כי במשנה לא נאמר שיעור של פרוטה לכפירה. לרב ניחא כיון שהכפירה היא שתי כסף ואין שיעור של פרוטה בכפירה. הגמ' מוסיפה עוד קושיא דבמתני' ב"מ נה. למדנו דינים שיש בהם שיעור פרוטה ולא למדנו שם פרוטה של כפירה גם מזה מוכח שאין דין של כפירה בפרוטה.

מקשה הגידולי תרומה (שער ט"ז ח"ב אות ט') דגם לרב קשה ממתניתין בהזהב, שהרי בשבועת עד אחד יש שיעור של פרוטה כיון שאין בו דין של שתי כסף. לשיטת הראשונים דבשבועת השומרים אין דין של שתי כסף גם בזה יש שיעור של פרוטה בכפירה, כמו"כ הדין גלגול שבועה יש להסתפק האם יש דין של שתי כסף ויהיה גם בזה דין של פרוטה. אלא דבזה אפשר שהתביעה של שבועת הגלגול מצטרפת לשבועה העיקרית והכל טענה אחת ואולי לא צריך פרוטה לגלגול בנפרד. עכ"פ בשבועת עד אחד ובשבועת השומרים לדעת רוב רובם של הראשונים אין דין שתי כסף ולכן הכפירה היא בפרוטה ואשר לפי"ז אמאי לא קשה אליבא דרב מדוע לא כתוב בהזהב עוד שיעור פרוטה של כפירה בעד אחד ובשומרים, וצ"ע.

נבוא לשאול עוד שאלה ומזה נמצא בס"ד פתח לתרץ. נראה דלכו"ע השיעור של שתי כסף אינו בקיום השבועה שיהיה נשבע רק בשיעור שתי כסף. אלא השיעור שתי כסף נאמר בתנאים לחייב את השבועה ואחרי שכבר יש סיבת חיוב לשבועה יכולה השבועה להתקיים גם כאשר אין שתי כסף. ולפי"ז כאשר היתה טענה וכפירה והודאה בשתי כסף ואח"כ הוזל החפץ ושווה פחות משתי כסף יהיה חייב להשבע אע"פ שבזמן השבועה אין שתי כסף לכפירה שלו. הטעם לזה כיון שבכל הסוגיא נראה שלא היה נידון שהשיעור שתי כסף הוא שיעור במעשה השבועה אלא השיעור הוא לקבוע שהנתבע חייב בשבועה, בין אם השיעור שתי כסף הוא בטענה שהשבועה באה על ידה וזה פשוט, גם לפי הצד השני שאמרנו שהשיעור הוא בממון שיש דו"ד ביניהם שיהיה בו שתי כסף, והדין הוא שיעור אימתי יש לתובע את הזכות שהנתבע יהיה מחוייב שבועה, וכמתבאר אין דין שתי כסף במעשה השבועה. (הבאנו בשם הגרי"ד סולובייציק שלפשט אחד בתוס' ב"ק קג. יש מיעוט משבועת הפקדון).

למתבאר נראה ודאי שיש שיעור של פרוטה שלא נשבעין על פחות משוה פרוטה, ואשר לפי"ז יש בזה קושיא כעין קושית הגידולי תרומה אמאי המשנה בב"מ לא אמרה שיעור פרוטה לשבועה, וצ"ע. הנראה בזה הוא שאין דין שיעור פרוטה למעשה שבועה. אמנם ודאי הוא שלא תהיה שבועה על פחות משוה פרוטה אלא שהטעם לזה אינו מפני שיש שיעור פרוטה לשבועה, אלא הטעם הוא מפני שיש שיעור של פרוטה לתביעת ממון והוא דין כללי לכל דיני הממונות ומכח הדין הכללי שאין תביעת ממון לפחות מפרוטה גם אין זכות לתבוע שבועה על פחות מפרוטה. ואשר לפי"ז ניחא שבמשנה לא יהיה כתוב דין פרוטה לשבועה דהדין פרוטה בשבועה איננו שיעור בדין שבועה אלא דין כללי בכל דיני הממון ודין זה כבר נאמר בדין פרוטה בגזל או ישיבת הדיינים בפרוטה. זה הטעם שלא כתוב במשנה בהזהב שיעור פרוטה שוחד או לריבית וכד' דבאלו דין השיעור הוא דין כללי בשיעור של ממון.

אשר נראה לתרץ את קושית הגידולי תרומה, דהנה הגמ' מקשה אליבא דשמואל אמאי לא תנן בהזהב פרוטה של כפירה בשבועת מודה במקצת. מוכח דס"ל לגמ' שהשיעור פרוטה בכפירה במודה במקצת הוא שיעור בהלכות שבועת מודה במקצת שתהיה הכפירה שווה פרוטה, כי אם היה זה דין כללי בממון שאין תובעים פחות משווה פרוטה לא היתה זו דין פרוטה בפני עצמה והיתה נכללת בדין פרוטה דגזל וישיבת הדיינין. וע"כ מוכח מקושית הגמ' על שמואל שיש דין פרוטה בפני עצמו על כפירת ממון בשבועת מודה במקצת.

אלא דיש לעיין דכיון שיש דין של פרוטה לממון ומכח זה לא תהיה שבועה בפחות משווה פרוטה א"כ למאי איצטריך שיהיה גם דין פרוטה מיוחד לכפירה במובמ"ק. ונראה שיהיה נפק"מ. דבדין ישיבת הדיינים למדנו שאם התישבו כאשר היה שווה פרוטה והוזל ושווה פחות מפרוטה ממשיך הדין אע"ג דהיום אין פרוטה. אשר לפי"ז אם הדין פרוטה של הכפירה הוא מדין ממון בעלמא יהיה כך הדין גם בשבועה, דאם התחיל הדיון בחיוב השבועה כאשר היה שיעור פרוטה ואח"כ הוזל ולא עומד בפרוטה אם הדין פרוטה היה רק מדין הממון הכללי היה נמשך הדין ומתחייב שבועה על פחות משווה פרוטה, או כאשר הוזל הממון אחרי שהתחייב. לזה הוסיף הדין שיש שיעור פרוטה לכפירה שבזה אין את הדין שאם התחיל בפרוטה ממשיך ויהיה הדין פרוטה ככפירה מתחילה ועד סוף. יעוי' בברכי יוסף חו"מ סי' ו' שהביא מחלוקת אם יש שבועה על פחות משוה פרוטה בשבועת עד אחד כאשר תחילת הדין היה בפרוטה. ובברכ"י נוקט שהדין פרוטה הוא מהדין הכללי של דין ממון צריך פרוטה ולא מדיני השבועה ואעפ"כ יש סוברים שאפי' שהתחיל הדין בפרוטה אין נשבעין על פחות מפרוטה. ויש לחלק דצריך שיהיה תחילת דין של החיוב שבועה בפרוטה ולא מועיל שהדין התביעה בכללותו היה תחילתו בפרוטה, ואכמ"ל.

נראה עוד נפק"מ כאשר יתבע יחד שתי תביעות אשר בצירוף יהיה בזה שווה פרוטה. דמצד דין ממון כללי יהיה בזה שיעור כיון שנעשתה תביעה אחת שיש בה פרוטה, אולם כיון שיש דין בחיוב השבועה שתהיה פרוטה של כפירה לכן צריך לכל חיוב שבועה פרוטה בפני עצמה.

למתבאר נראה לתרץ את קושית הגידולי תרומה דרק בשבועת מודה במקצת הדין פרוטה של כפירה הוא דין שיעור פרוטה בפני עצמו בדיני חיוב שבועת מובמ"ק, אולם הדין פרוטה של כפירה בשבועת עד אחד ובשבועת שומרים הוא דין פרוטה כללי של ממון ואין דין מדיני השבועה שיהיה שווה פרוטה. ויהיה נפק"מ שהבאנו בדין פרוטה בין דין שבועת מודה במקצת לשמואל לדין שאר השבועות. דבמובמ"ק השיעור לשמואל הוא בדין השבועה, ולכן שואלת הגמ' שהיה צריך להיות כתוב בהמשנה בהזהב, ואילו בשבועת עד אחד ושומרים הדין פרוטה בכפירה אינו מדין השבועה אלא מדין שיעור של תביעת ממון. ברמב"ם פ"ג מטוען ונטען ה"ו מבואר דשיעור פרוטה שצריך בכפירה בשבועת עד אחד ובשומרים אינו בדין שיעור לשבועה אלא שיעור בתביעת ממון הכללי שכתב וז"ל וכל פחות מפרוטה אינו ממון ואין בי"ד נזקקין לו, ע"כ. מבואר ברמב"ם שהטעם שאין שבועה על כפירה פחות מפרוטה כיון שאין בי"ד נזקקין לו והוא דין שיעור ממון הכללי. ולפימש"ב הרמב"ם יכול ללמוד הלכה זו מהא שלא אומר המשנה שיעור פרוטה לכפירה כנגד עדות עד אחד. וכאמור לשמואל שיש שיעור פרוטה בכפירה במודה במקצת, הוא שיעור בדין השבועה.

נראה לבאר את היסוד לחילוק שבשבועת מובמ"ק השיעור פרוטה של הכפירה הוא דין בדיני השבועה ואילו בשאר השבועות אין דין שיעור של פרוטה מצד דיני השבועה. דביארנו שהשבועה בעד אחד הוא מכח שיש לעד נאמנות כמו שני עדים לענין השבועה. ואשר ע"כ הכפירה של הבע"ד לא שייכת לענין חיוב השבועה כי הנאמנות של העד הוא סיבה לשבועה והכפירה היא רק היכי תימצי על מה להשבע לכן אין דין שיעור מצד חיובי שבועת עד אחד על הכפירה. גם בשבועת השומרים אין לכפירה שייכות לסיבת חיוב השבועה כיון שסיבת חיוב השבועה בשומרים היא מצד התחיבויות השומר וכמוש"כ שבועה זו להפיס דעתו של בעה"ב, לכן גם בשבועת השומרים הכפירה היא רק היכי תימצי על מה להשבע ולכן אין דין שיעורים על הכפירה מצד דין השבועה.

משא"כ בשבועת מובמ"ק הכפירה קשורה למחייב של השבועה וכמוש"כ דבמובמ"ק נעשה מצד אחד ריעותא בכפירה ומצד שני נתחזק כח טענת התובע ועל סתירת הטענות שבין טענת התובע שכנגד הכפירה לבין טענת הכפירה של הנתבע נתנה התורה דין שבועה להאלים את כח הכפירה כנגד טענת התובע, לפי"ז הריעותא שבכפירה היא הסיבה לחיוב השבועה אמנם הכפירה היא לא המחייב את השבועה אלא הכפירה היא סיבת הדין שיהיה צריך לשבועה ומשום כך יש בדיני השבועה שיעור לכפירה. מבואר בזה היטב דבשבועת מודה במקצת אם יש דין כפירה בפרוטה הרי יש דין שיעור פרוטה מדיני השבועה, משא"כ בשבועת עד אחד ובשבועת השומרים אע"ג שיש דין כפירה בפרוטה אין שיעור הפרוטה מדיני השבועה אלא מהדין הכללי של ממון שאין תביעת ממון אלא בפרוטה. וכמוש"נ.

בחידושי הרי"מ הביא להסתפק בדין פרוטה בהודאה אם יועיל שהודה בפרוטה אשר חלק ממנה היה מטלטלין וחלק קרקעות. נראה שצדדי הספק הם כעין מש"כ בדין פרוטה של כפירה. אם שיעור פרוטה בהודאה הוא מדין שיעור ממון בכלל אזי מדין המחייב שבועה בהודאה לא צריך שיעור פרוטה והלכך גם פחות מפרוטה של הודאת מטלטלין יש בה סיבה לחייב שבועה, והא דלא מועילה הודאה בפחות מפרוטה כיון שאין בי"ד נזקקין, אשר ע"כ במודה בפרוטה של מטלטלין וקרקעות בי"ד נזקקין והמטלטלין מחייבים שבועה. והצד השני שלא יועיל או מכיון ששיעור פרוטה בהודאה הוא משיעור דיני שבועת מובמ"ק, או שקרקע לא יצטרף לדין המחייב אפי' בתורת משלים את השיעור. או צד שלישי שמדין ההודאה המחייבת צריך שתהיה הודאה שיש בה דין ממון.

בחידושי הרי"מ דייק מרש"י במשנה שאומר וז"ל וההודאה שמחייבתו להשבע לא תהא פחות מפרוטה, ע"כ. ומדוייק שצריך שכל הפרוטה תחייב את השבועה. לפימש"נ מוכח דין זה מהא דבמשנה בהזהב תנן שאחד משיעורי הפרוטה הוא ההודאה, ומוכח שאינו מדין שיעור ממון בכלל אלא שיעור בדין ההודאה.

ומדוייק כן גם ברמב"ם שכתב פ"ג מטו"נ ה"ג וז"ל מנה לי בידך אין לך בידי אלא חצי פרוטה פטור שכל המודה בפחות מפרוטה כאילו לא הודה בכלום, ע"כ. נראה שהרמב"ם אומר את הדין מדין שיעור בשבועה ולא מדין ממון הכללי. ומוכח מזה שלא כתב כאן כלשון שאומר לענין כפירה בפחות מפרוטה שאומר כל פחות מפרוטה אינו ממון ואין בי"ד נזקקין לו, וכאן כתב כאילו לא הודה. ועוד שהרי במודה בפחות משוה פרוטה וחוזר ומודה בפחות מש"פ אחרים אפשר לצרף את התביעות ולתבוע פרוטה, וא"כ איך אומר הרמב"ם דהוי כאילו לא הודה כלום. המוכח דכוונת הרמב"ם לומר לענין חיוב שבועת מודה במקצת אין כאן הודאה וכאילו לא הודה כלום ואין סיבת מחייב לשבועה. ואולי השמיענו בזה דבמודה בפחות מפרוטה ואח"כ הוקר הדבר ושווה פרוטה, דמדיני ממון יכול לתבוע כיון ששווה פרוטה, ונתחדש לנו עוד נפק"מ גם בדין כפירה בפרוטה. דאם בדיני שיעור ממון עסקינן יהיה דין כפירה של ממון אחרי שהוקר ויהיה חייב שבועה. אולם אם היה שיעור הפרוטה בכפירה משיעור חיוב השבועה, אזי לא היה חייב שבועה אם בשעת המחייב את השבועה לא היה שיעור לכפירה, וכמוש"נ.
 

נס נסתר

משתמש ותיק
מהו עניין שתי כסף ? ממתי התורה מחייבת שתי דברים? עיקר עניין כסף הוא שהוא דבר חשוב וא"כ למה חייבו שתי דברים חשובים והרי כסף אחד הוא נמי דבר חשוב? (עי' רש"י ותוס פ"ק דקידושין דנחלקו מנ"ל דכסף הוא חשוב)
וזה מש"כ בעניין זה בעבר
אלא נראה דעניין דין דבר חשוב הוא דבר מסויים שלא מתחלק והיינו דב' פרוטות אין נחשבים כב' דברים נפרדים אלא ההסתכלות הפשוטה היא שהם יחידה אחת בשווי ב' פרוטות משא"כ מעה שהיא חשובה ועומדת בפני עצמה וחשיבא דבר מסויים (או משום דהיא מטבע פחות שבצורי או משום דכך אמדו חכמים וכנ"ל במח' רש"י ותוס' שם) וכיון שכן כשיש ב' מעות הרי זה נחשב שיש תביעה על ב' דברים נפרדים ולא על דבר א' שמורכב משווי של ב' מטבעות.
וע"פ זה אפש"ל עוד דמה דבעינן שנים לפי שמואל הוא משום דכיון דמודה במקצת היא שבועה שבאה ע"י מה שעל חלק ממנה היה הודאה ועל חלק כפירה וכיון דכן הרי שיש דין שכבר בתביעה היא תיהיה תביעה כזו שיש בה ב' חלקים וב' נידונים בפנ"ע ורק תביעה אחת שמורכבת מב' תביעות מסויימות שייך לומר שאפשר לחלקה לב' ע"י כפירה והודאה ולהכי בעינן שניים.
 
אבל בכל נידון ממון זה לא כך. ומה קרה בשבועה. בר מן דין דבשבועת היסת אי"צ שתי כסף, וכן בשבועת השומרים נח' הראשונים.
שבועת השומרים לראשונים דאי"צ ש"כ, הוא או משום דזה דין גזה"כ שנאמר במוב"מ וכביכול אין לך בו אלא חידושו (אלא דעדיין יש לנו לדעת טעמא דקרא בזה, וכשאלת הנושא), או משום דזה דין בטענה, והטענת שמא דשבועת השומרים לא מיקרי טענה, דהיינו שמ"מ לא מיקרי שהשבועה היא על דו"ד דטענה וכפירה. ובשבועת היסת אף לראשונים דצריך בשומרים בזה אי"צ, וטעמא משום דכיון שטעם תקנת השבועה היא בכדי להסיתו להודות, אף בפחות מש"כ הדין כך.
וא"כ אין השאלות סותרות את גוף הטעם שנאמר במוב"מ.
 
ועל עצם התשובה שנכתבה כאן, שזה דין בדו"ד ביניהם, היינו משום מש"כ הר"ח דאפי' לא כפר בפרוטה והודה בפרוטה חייב, היינו או או.
ואף השעמ"ש סי' פח סק"ב דנקט דאי"ז או או, היינו לכה"ג מסוים, דאומר על השאר איני יודע ומיחשיב כחלק מהדו"ד ומש"ה חייב, אך בשאר כה"ג היינו או או.
 
חלק עליון תַחתִית