אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: 'אָמֵן' - בּוֹ שְׁבוּעָה, בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים, בּוֹ הַאֲמָנַת דְּבָרִים.בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ 'עַל מְנָת שֶׁתְּקַיֵּם לִי תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ', וְאָמַר 'אָמֵן' - קִבֵּל דְּבָרָיו, וְחַיָּב לְקַיֵּם תְּנָאוֹ. (רש"י)
.
ומעיר ר"ע איגר בגליון:
ומעיר ר"ע איגר בגליון:
לא ידעתי, הא ליכא חיוב לעשות התנאי, אלא דאם לא יקיים התנאי - בטל המעשה דמכר ומתנה, מחילה וכדומה. ובזה למאי צריך ל'אמן' שיהיה קבלה, ומה צורך לקבלתו, הא הנותן לא נתן רק על מנת, ואם לא יקיים התנאי – ממילא בטל הנתינה. וצ"ע.
.
ויש לומר, דהכי במאי עסיקינן, במלוה שהתנה עם הלוה לאחר נתינת המעות 'אל תפרעני אלא בעדים', שאם ענה הלוה 'אמן' – חייב לקיים התנאי, ואם לא פרעו בעדים – אינו נאמן לומר פרעתי. כרבינו אשר, דכתב בפרק שבועת הדיינין (סימן יא):
ויש לומר, דהכי במאי עסיקינן, במלוה שהתנה עם הלוה לאחר נתינת המעות 'אל תפרעני אלא בעדים', שאם ענה הלוה 'אמן' – חייב לקיים התנאי, ואם לא פרעו בעדים – אינו נאמן לומר פרעתי. כרבינו אשר, דכתב בפרק שבועת הדיינין (סימן יא):
ויראה, אם בשעת הלואה א"ל 'אל תפרעני אלא בעדים', אפילו שתק וקבל המעות, שתיקה הויא קבלה, דאדעתא דהכי קבל מעותיו. אבל שלא בשעת הלואה, כההיא דמתניתין, צריך לקבל עליו בפירוש, ושתיקתו לא הויא קבלה, כיון דמתחלה הימניה לא חשש זה להשיב.