ודאי שלא, הרי חיובו הוא משום בריה, דהא הוי פחות מכזית, ועל כרחך שאכלה כולה.יוסף יוסף אמר:אולי הכוונה שאכל רק חלק מן הצרעה - באברים שלא מזיקים, כגון כנפיים ורגליים של הצרעה
משא"כ בע"ז מדובר שבלע את כל הצרעה, גם את מקום הארס שלה
א. לא נכון, נבלה שאין ראויה לגר לאו שמה נבלה. אבל זה נכון לענין צרעה כי התורה אסרתו בפירוש, וכדאיתא בשבועות.משה נפתלי אמר:שתי תשובות לדבר:
א. האוכל נבלה במזיד, גם אם היא רעולה – לוקה.
ב. הצרעים הזכרים אינם ארסיים.
ולמה לא יהיה בזה משום עדות שאי אתה יכול להזימה למאן דס"ל דגוסס בידי אדם הרי הוא כטריפה, לדברי התוספות בכתובות לג שאף מלקות אין בו ,משה נפתלי אמר:שתי תשובות לדבר:
א. האוכל נבלה במזיד, גם אם היא רעולה – לוקה.
האחד בא לגור אמר:ולמה לא יהיה בזה משום עדות שאי אתה יכול להזימה למאן דס"ל דגוסס בידי אדם הרי הוא כטריפה, לדברי התוספות בכתובות לג שאף מלקות אין בו ,משה נפתלי אמר:שתי תשובות לדבר:
א. האוכל נבלה במזיד, גם אם היא רעולה – לוקה.
אלא שיש ליישב שאכל בפני ב"ד, ותלוי בביאור הגמרא שם .
נבלה שהיא עצמה סם המות כ''ש שאינה ראויה לגר ופטורין עליה. אבל גבי צרעה כבר כתבתי דחייב אע''ג דבעלמא אכילת שקצים ורמשים לאו שמה אכילה.משה נפתלי אמר:'נבלה שאינה ראויה לגר' היינו שהסריחה; אבל נבלה שטעמה משובח אלא שהוטל בה סם המות, מהיכי תיתי שפטורין על אכילתה?
אף על פי שהדברים דברים של טעם, מכל מקום אין אנו רגילים לומר דברים מחודשים ללא ראיה, ועל כן באה השאלה: מהיכי תיתי?דרומאי אמר:נבלה שהיא עצמה סם המות כ''ש שאינה ראויה לגר ופטורין עליה.
ק"ו פריכא הוא, כמו שכתב מר בעצמו, שהרי לענין פקיעת שם אוכל מיניה צריך שלא יהיה בו טעם אוכל, משא"כ בסם המוות שהוא סיבה חיצונית ואינו בעצם שם אוכל שבו,משה נפתלי אמר:אף על פי שהדברים דברים של טעם, מכל מקום אין אנו רגילים לומר דברים מחודשים ללא ראיה, ועל כן באה השאלה: מהיכי תיתי?דרומאי אמר:נבלה שהיא עצמה סם המות כ''ש שאינה ראויה לגר ופטורין עליה.
ושמא כוונת התשובה: תיתי בקל וחומר, שהרי אמרו בפרק כל היד 'אדם דן קל וחומר מעצמו'.
אני לא מדבר כשנבלע בו סם המות, אלא כשהוא בעצמו סם המות, שאז אף שיש בו טעם אינו ראוי לגר. ומה שהבאת בשם האחרונים איני זוכר (אולי תצטט), אך כפה''נ הם דיברו כשהטילו רעל חיצוני על החמץ, ולא אם החמץ עצמו נהפך לרעל.האחד בא לגור אמר:ק"ו פריכא הוא, כמו שכתב מר בעצמו, שהרי לענין פקיעת שם אוכל מיניה צריך שלא יהיה בו טעם אוכל, משא"כ בסם המוות שהוא סיבה חיצונית ואינו בעצם שם אוכל שבו,
והגע עצמך, הרי שנבלע איסור מורעל זה במאכל, באופן שעכשיו אין במאכל שנבלע בו, סכנה, האם לא יהיה בו טעם כעיקר.
והאחרונים האריכו בזה למעניתם בחמץ שהטילו בו רעל האם אסור בהנאה ואסור לקיימו
זאת מנין לך? אם נבלה שאינה ראויה לגר אמרה תורה שאינה קרויה נבלה – מה לי אם מפני סרחון או מפני רעלון? ומנלן דקרא אתא למעוטי נבלה שהסריחה דוקא?האחד בא לגור אמר:לענין פקיעת שם אוכל מיניה צריך שלא יהיה בו טעם אוכל.
מכיון ששם האיסור הוא אוכל, הפקיעה היא גם במה שאינו אוכל ,ומהו האוכל אם לא טעמו.(זה לא ענין של אינו ראוי מצד עצמו ,אלא דלאו שם אוכל הוא וכעפרא בעלמא.)משה נפתלי אמר:זאת מנין לך? אם נבלה שאינה ראויה לגר אמרה תורה שאינה קרויה נבלה – מה לי אם מפני סרחון או מפני רעלון? ומנלן דקרא אתא למעוטי נבלה שהסריחה דוקא?האחד בא לגור אמר:לענין פקיעת שם אוכל מיניה צריך שלא יהיה בו טעם אוכל.
א.איני רואה חילוק בזהדרומאי אמר:אני לא מדבר כשנבלע בו סם המות, אלא כשהוא בעצמו סם המות, שאז אף שיש בו טעם אינו ראוי לגר.האחד בא לגור אמר:ק"ו פריכא הוא, כמו שכתב מר בעצמו, שהרי לענין פקיעת שם אוכל מיניה צריך שלא יהיה בו טעם אוכל, משא"כ בסם המוות שהוא סיבה חיצונית ואינו בעצם שם אוכל שבו,
והגע עצמך, הרי שנבלע איסור מורעל זה במאכל, באופן שעכשיו אין במאכל שנבלע בו, סכנה, האם לא יהיה בו טעם כעיקר.
והאחרונים האריכו בזה למעניתם בחמץ שהטילו בו רעל האם אסור בהנאה ואסור לקיימו
ומה שכתבת הגע בעצמך אם נבלע איסור זה במאכל וכו', פשיטא דאם מהאיסור עצמו פקע איסורו שאינו אוסר בטעמו, וכן הדין בנבלה שאינה ראויה לגר ונבלע טעמה באוכל אחר באופן שעכשיו הוא נותן טעם לשבח, שודאי מותרת (אא''כ אחשביה).
א. לי הדבר פשוט כמש''כ.האחד בא לגור אמר:א.איני רואה חילוק בזהדרומאי אמר:אני לא מדבר כשנבלע בו סם המות, אלא כשהוא בעצמו סם המות, שאז אף שיש בו טעם אינו ראוי לגר.האחד בא לגור אמר:ק"ו פריכא הוא, כמו שכתב מר בעצמו, שהרי לענין פקיעת שם אוכל מיניה צריך שלא יהיה בו טעם אוכל, משא"כ בסם המוות שהוא סיבה חיצונית ואינו בעצם שם אוכל שבו,
והגע עצמך, הרי שנבלע איסור מורעל זה במאכל, באופן שעכשיו אין במאכל שנבלע בו, סכנה, האם לא יהיה בו טעם כעיקר.
והאחרונים האריכו בזה למעניתם בחמץ שהטילו בו רעל האם אסור בהנאה ואסור לקיימו
ומה שכתבת הגע בעצמך אם נבלע איסור זה במאכל וכו', פשיטא דאם מהאיסור עצמו פקע איסורו שאינו אוסר בטעמו, וכן הדין בנבלה שאינה ראויה לגר ונבלע טעמה באוכל אחר באופן שעכשיו הוא נותן טעם לשבח, שודאי מותרת (אא''כ אחשביה).
ב. אין היכי תימצי, שנבילה מסרחת תיתן טעם לשבח.
אז החומר החדש הוא הנותן טעם, ולא הנבילה.דרומאי אמר:האחד בא לגור אמר:א.איני רואה חילוק בזה
ב. אין היכי תימצי, שנבילה מסרחת תיתן טעם לשבח.
ב. יש היכי תמצי בזמננו שבשילוב שני חומרים מייצרים חומר אחד שיש בו טעם לשבח.
שני החומרים הם נבלה מסרחת, ובצירופם יש בהם טעם לשבח.האחד בא לגור אמר:אז החומר החדש הוא הנותן טעם, ולא הנבילה.דרומאי אמר:ב. יש היכי תמצי בזמננו שבשילוב שני חומרים מייצרים חומר אחד שיש בו טעם לשבח.
אם יש היכי תימצי כזאת, הרי שהוא חייב עליה, אא"כ נגדיר שנוצר כאן כאן מוצר חדש ופנים חדשות באו לכאן .דרומאי אמר:שני החומרים הם נבלה מסרחת, ובצירופם יש בהם טעם לשבח.האחד בא לגור אמר:אז החומר החדש הוא הנותן טעם, ולא הנבילה.דרומאי אמר:ב. יש היכי תמצי בזמננו שבשילוב שני חומרים מייצרים חומר אחד שיש בו טעם לשבח.
אשכחן סברא, ראיה מנלן? (וכמו שהיה אומר רבי יוחנן 'וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה'?)האחד בא לגור אמר:מכיון ששֵׁם האיסור הוא אוכל, הפקיעה היא גם במה שאינו אוכל, ומהו האוכל אם לא טעמו. (זה לא ענין של אינו ראוי מצד עצמו, אלא דלאו שם אוכל הוא וכעפרא בעלמא.)
ובדרך אגב בסרוחה מעיקרה לא איצטריך קרא וסברא בעלמא הוא.
א. זה לא ענין של סברא שצריכה ראיה, אלא יש כאן גדר של דין מסברא שיש לו משמעות כשמדברים על טעם, למה להמציא שנאמר דין חיצוני .משה נפתלי אמר:אשכחן סברא, ראיה מנלן? (וכמו שהיה אומר רבי יוחנן 'וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה'?)האחד בא לגור אמר:מכיון ששֵׁם האיסור הוא אוכל, הפקיעה היא גם במה שאינו אוכל, ומהו האוכל אם לא טעמו. (זה לא ענין של אינו ראוי מצד עצמו, אלא דלאו שם אוכל הוא וכעפרא בעלמא.)
ובדרך אגב בסרוחה מעיקרה לא איצטריך קרא וסברא בעלמא הוא.
ודרך אגב, לרבי מאיר איצטריך קרא לסרוחה מעיקרא.
תא שמע!משה נפתלי אמר:אשכחן סברא, ראיה מנלן?
טעמא דמותרת משום שאינה נטרפת בכך, הא לאו הכי אסורה משום טרפה. שמע מינה, בשר טרפה שיש בו סכנת נפשות אסור באכילה. (מפי חד מלומדי דף היומי)אָכְלָה סַם הַמָּוֶת אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ נָחָשׁ, מֻתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.