ז, ב
הָיָה עוֹלֶה בְּסֻלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחְתָּיו, תָּנֵי חֲדָא חַיָּב, וְתַנְיָא אִידָךְ פָּטוּר.לָא קַשְׁיָא, כָּאן לִנְזָקִין, כָּאן לְגָלוּת.
וקשה, אי לנזקין, מאי קמ"ל? הלכה פשוטה היא: אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן. והיה אפשר לומר, דלענין ארבעה דברים קאמר, והא קמ"ל, דאף על גב דשוגג הוא חייב, משום דקרוב למזיד הוא.
ולפי זה, היינו טעמא דחייב בנזקין היינו טעמא דפטור מגלות, והיינו אליבא דרב חסדא להלן בשמעתא דגר תושב, דטעמא דההורג דרך עליה פטור מגלות הוא משום שהוא קרוב למזיד.
ולפי זה, היינו טעמא דחייב בנזקין היינו טעמא דפטור מגלות, והיינו אליבא דרב חסדא להלן בשמעתא דגר תושב, דטעמא דההורג דרך עליה פטור מגלות הוא משום שהוא קרוב למזיד.
אמנם לא כן פירש רש"י, שכתב וזה לשונו:
אִם לֹא הֲרָגוֹ אֶלָּא הִזִּיקוֹ – חַיָּב, דְּלִנְזָקִין לָא שָׁנֵי לָן בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד, בֵּין יְרִידָה לַעֲלִיָּה; כִּדְאָמְרִינַן בְּבָבָא קַמָּא: 'פֶּצַע תַּחַת פֶּצַע' – לְחַיֵּב עַל הַשּׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וְאֹנֶס כְּרָצוֹן.