פלוני רבעני לרצוני - פלגינן דיבורא או נאמנות (סנהדרין ט:)

יהודה1

משתמש ותיק
בגמרא:
"ואמר רב יוסף פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא אמר גאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע"
ומבואר שלדעת רבא אין מאמינים אותו שנרבע לרצונו ולכן הורגים על פיו שהרי אינו נפסל על פי עצמו.
ובפשטות הוא פלגינן דיבורא דהיינו שאנו חותכים את דיבורו ואומרים לא לרצונו הוא.
אמנם בח"ח ח"א כלל ז סעיף ב משמע שאם אדם סיפר דבר על עצמו מותר להאמין ואין עוד איסור קבלת לשון הרע.
וז"ל:
אֵין שׁוּם הֶתֵּר לְהַאֲמִין בְּלָשׁוֹן הָרָע, אֲפִלּוּ אִם הַמְסַפֵּר סִפֵּר עָלָיו  הַלָשׁוֹן הָרָע בְּפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ הוֹדָאָה עַל זֶה מִפִּי הַנִּדּוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵין מְסַפֵּר עַתָּה בְּפָנָיו, רַק אוֹמֵר, שֶׁהָיָה אוֹמֵר אֶת הַדְּבָרִים אֵלּוּ בְּפָנָיו, דְּאָסוּר לְהַאֲמִינוֹ מִטַּעַם זֶה, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, הָעוֹלָם נִכְשָׁלִין בָּזֶה מְאֹד.  וַאֲפִלּוּ אִם הוּא שׁוֹתֵק עַתָּה, בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו הַדִּבְרֵי גְּנוּת בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ הָכֵי { אף על פי כן} אֵין לִקַּח מִזֶּה שׁוּם רְאָיָה לְהַחְלִיט, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, וַאֲפִלּוּ אִם טִבְעוֹ תָּמִיד, שֶׁלֹּא לִשְׁתֹּק, כְּשֶׁאוֹמְרִים לוֹ דָּבָר, שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנוֹ, וּבְזוֹ הַפַּעַם הוּא שׁוֹתֵק, כִּי אוּלַי נִתְגַבֵּר עַתָּה עַל טִבְעוֹ וְגָמַר בְּדַעְתּוֹ, שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת עַל רִיב, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁרָאָה, שֶׁבְּוַדַּאי יַאֲמִינוּ יוֹתֵר לְדִבְרֵי הַמְסַפֵּר מִלִּדְבָרָיו, כַּמִּנְהָג הָרַע שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁמֻּסְכָּם אֶצְּלָם, שֶׁאִם רַק יְסַפֵּר אֶת הַדְּבָרִים בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ אִם הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ יַכְחִישֶׁנּוּ מֵאָה פְּעָמִים, לֹא יַאֲמִינוּ לוֹ שׁוּב, וּלְכָךְ הִסְכִּים אָז בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁטּוֹב יוֹתֵר לִשְׁתֹּק עַל זֶה וְלִהְיוֹת מֵּהַנְּעֱלָבִים, עַל כֵּן אָסוּר לִקַּח רְאָיָה מִזֶּה לְהַחְלִיט, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת.
 ובגמרא פסחים קיג:
" אמר רב מותר לשנאתו שנאמר (שמות כג) כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו מאי שונא אילימא שונא נכרי והא תניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא נכרי אלא פשיטא שונא ישראל ומי שריא למסניה והכתיב (ויקרא יט) לא תשנא את אחיך בלבבך אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא כולי עלמא נמי מיסני סני ליה מאי שנא האי אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו שנאמר (משלי ח) יראת ה' שנאת רע אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי מהו למימרא ליה לרביה למשנייה אמר ליה אי ידע דמהימן לרביה כבי תרי לימא ליה ואי לא לא לימא ליה"
ומשמע שאם מותר להאמין עליו גם מותר לשנאותו אפילו מי שלא ראה בעצמו.
א"כ זה שאמר על עצמו בבי"ד פשיטא שמותר להאמין כדי לשונאו ואעפ"כ הורגים על פיו.
אם כן הוא פלגינן נאמנות.

האם אכן כן?
 

בחור מפוניבז

משתמש רגיל
שלום לכבודו, כעת ממש סיימתי את סוגיית פלגינן בסנהדרין ד"ט, חיפשתי דיונים על הנושא והגעתי לזה, והתפלאתי על היצירתיות הרבה שגלית כאן כאשר חיברת בין נאמנות העד, שבו עושים פלגינן ואינו נאמן על עצמו, לאדם המספר לשון הרע על עצמו שלכאורה נאמן, כאשר זהו פשוט וברור ואין חולק שאין בין העדים כל קשר לידיעה, והעד שמעיד על עצמו אינו בגדר עד אלא חרג מסמכות העד שבתורה, ולכך מתחלק עידותו, וכאשר אנו מקבלים דבר מן העד איננו יודעים כעת דכך הווה, כדמוכח מהא דאין נשבעים על העידות, אלא שכאשר אדם מספר על עצמו לשון הרע, אכן אני יודע, כי אני מאמין לו, אבל אין כאן דין עידות כיון שלא נתחדשה עידות ביחס לעצמו- פסול קרוב, ולכך הוי רק פלגינן דיבוריה ולא נאמנות (בשלושה מילים; העידות לא חידשה ידיעה אלא היא דין, ואין כזה דין לעצמו, אבל יכול להיות שאני כן יודע- לא בתור עד, ולכן אני מאמין לו)ופשוט.
 

פרי הילולים

משתמש ותיק
אולי יש לומר ביותר, שהרי כ' הגרש"ש שכל תורת עדות היא במה שבי"ד מקשיבים לו, שבלא"ה הרי הוא סתם בן אדם שמספר סיפור, אלא שכשבי"ד נזקקים לו הרי הוא קבל שם עד, ולפ"ז לכאו' א"ש טפי, דאכן לגבי אדם שמספר לשה"ר על עצמו אין אנו נצרכים לתורת עדות בכדי להאמין לו, אבל כשמגיע עד וכחלק מעדותו מעיד על עצמו - בעי' לפלגינן, דלגבי עדותו על עצמו אין אנו נזקקין לו כלל, והעיקר כדבריך @בחור מפוניבז
 

בחור מפוניבז

משתמש רגיל
וטפי מן דיה, זהו גם שני סוגים של נאמנות כנתבאר, זהו וודאי שכאשר עד מעיד לי איני יודע כרגע שכך היה! (אני יכול להאמין לו מרצוני האישי, אבל ע"י עידות איננו מגיעים לכך) אלא אני מחויב לנהוג כמו שהעמיד לי העד, וזהו הלשון המצויה במשנה; "נגמר הדין על פיהם" כלומר- אין ידיעת הדיין גומרת הדין אלא העידות נשארת כעידות, ולא יוצא מזה לדיין ידיעה, ואין כאן המקום להאריך, אבל יש גדרים מאד ברורים גם למושג עידות, וגם למושג פלגינן, ושניהם לא רלוונטיים לשאלה מהח"ח.
 

פרי הילולים

משתמש ותיק
ושניהם לא רלוונטיים לשאלה מהח"ח.
ברור
וטפי מן דיה, זהו גם שני סוגים של נאמנות כנתבאר, זהו וודאי שכאשר עד מעיד לי איני יודע כרגע שכך היה! (אני יכול להאמין לו מרצוני האישי, אבל ע"י עידות איננו מגיעים לכך) אלא אני מחויב לנהוג כמו שהעמיד לי העד
וכמו שהגדירו כבר "דין האינו יודע לילך אחר ידיעת היודע"
אלא שיש להעיר (ללא קשר לשאלה מהח"ח) מה שבגמ' (מכות ו.) "יקום דבר - במקיימי הדבר הכתוב מדבר", שמשמע שכשנקבע הדין על פיהם יש להם תואר "מקיימי הדבר", ולכאו' לפו"ר (וכמש"כ) אין הם מקיימי הדבר, אלא הבי"ד מקיימי הדבר על פיהם? (ואולי שייך כבר לאשכול על עדות, אני מאמין שיש)
 

בחור מפוניבז

משתמש רגיל
הוא הוא, דכיון דאינו מייצר ע"י העידות ידיעת הדיינים לכך מיקרי מקיימי דבר, וזהו הלשון נמי נגמר הדין על פיהם כנתבאר, דאניו כמו שאני אספר לך סיפור ואתה מאמין לי, ע"י זה כעת אתה הוא היודע והמקיים, ומש"אכ בעדים שאינם מייצרים ידיעה אמיתי ולתמיד נקרא הידיעה על שמם ונשארת כעידות.
 
חלק עליון תַחתִית