בגמרא:
"ואמר רב יוסף פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא אמר גאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע"
ומבואר שלדעת רבא אין מאמינים אותו שנרבע לרצונו ולכן הורגים על פיו שהרי אינו נפסל על פי עצמו.
ובפשטות הוא פלגינן דיבורא דהיינו שאנו חותכים את דיבורו ואומרים לא לרצונו הוא.
אמנם בח"ח ח"א כלל ז סעיף ב משמע שאם אדם סיפר דבר על עצמו מותר להאמין ואין עוד איסור קבלת לשון הרע.
וז"ל:
אֵין שׁוּם הֶתֵּר לְהַאֲמִין בְּלָשׁוֹן הָרָע, אֲפִלּוּ אִם הַמְסַפֵּר סִפֵּר עָלָיו הַלָשׁוֹן הָרָע בְּפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ הוֹדָאָה עַל זֶה מִפִּי הַנִּדּוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵין מְסַפֵּר עַתָּה בְּפָנָיו, רַק אוֹמֵר, שֶׁהָיָה אוֹמֵר אֶת הַדְּבָרִים אֵלּוּ בְּפָנָיו, דְּאָסוּר לְהַאֲמִינוֹ מִטַּעַם זֶה, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, הָעוֹלָם נִכְשָׁלִין בָּזֶה מְאֹד. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא שׁוֹתֵק עַתָּה, בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו הַדִּבְרֵי גְּנוּת בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ הָכֵי { אף על פי כן} אֵין לִקַּח מִזֶּה שׁוּם רְאָיָה לְהַחְלִיט, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, וַאֲפִלּוּ אִם טִבְעוֹ תָּמִיד, שֶׁלֹּא לִשְׁתֹּק, כְּשֶׁאוֹמְרִים לוֹ דָּבָר, שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנוֹ, וּבְזוֹ הַפַּעַם הוּא שׁוֹתֵק, כִּי אוּלַי נִתְגַבֵּר עַתָּה עַל טִבְעוֹ וְגָמַר בְּדַעְתּוֹ, שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת עַל רִיב, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁרָאָה, שֶׁבְּוַדַּאי יַאֲמִינוּ יוֹתֵר לְדִבְרֵי הַמְסַפֵּר מִלִּדְבָרָיו, כַּמִּנְהָג הָרַע שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁמֻּסְכָּם אֶצְּלָם, שֶׁאִם רַק יְסַפֵּר אֶת הַדְּבָרִים בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ אִם הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ יַכְחִישֶׁנּוּ מֵאָה פְּעָמִים, לֹא יַאֲמִינוּ לוֹ שׁוּב, וּלְכָךְ הִסְכִּים אָז בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁטּוֹב יוֹתֵר לִשְׁתֹּק עַל זֶה וְלִהְיוֹת מֵּהַנְּעֱלָבִים, עַל כֵּן אָסוּר לִקַּח רְאָיָה מִזֶּה לְהַחְלִיט, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת.
ובגמרא פסחים קיג:
" אמר רב מותר לשנאתו שנאמר (שמות כג) כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו מאי שונא אילימא שונא נכרי והא תניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא נכרי אלא פשיטא שונא ישראל ומי שריא למסניה והכתיב (ויקרא יט) לא תשנא את אחיך בלבבך אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא כולי עלמא נמי מיסני סני ליה מאי שנא האי אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו שנאמר (משלי ח) יראת ה' שנאת רע אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי מהו למימרא ליה לרביה למשנייה אמר ליה אי ידע דמהימן לרביה כבי תרי לימא ליה ואי לא לא לימא ליה"
ומשמע שאם מותר להאמין עליו גם מותר לשנאותו אפילו מי שלא ראה בעצמו.
א"כ זה שאמר על עצמו בבי"ד פשיטא שמותר להאמין כדי לשונאו ואעפ"כ הורגים על פיו.
אם כן הוא פלגינן נאמנות.
האם אכן כן?
"ואמר רב יוסף פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא אמר גאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע"
ומבואר שלדעת רבא אין מאמינים אותו שנרבע לרצונו ולכן הורגים על פיו שהרי אינו נפסל על פי עצמו.
ובפשטות הוא פלגינן דיבורא דהיינו שאנו חותכים את דיבורו ואומרים לא לרצונו הוא.
אמנם בח"ח ח"א כלל ז סעיף ב משמע שאם אדם סיפר דבר על עצמו מותר להאמין ואין עוד איסור קבלת לשון הרע.
וז"ל:
אֵין שׁוּם הֶתֵּר לְהַאֲמִין בְּלָשׁוֹן הָרָע, אֲפִלּוּ אִם הַמְסַפֵּר סִפֵּר עָלָיו הַלָשׁוֹן הָרָע בְּפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ הוֹדָאָה עַל זֶה מִפִּי הַנִּדּוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵין מְסַפֵּר עַתָּה בְּפָנָיו, רַק אוֹמֵר, שֶׁהָיָה אוֹמֵר אֶת הַדְּבָרִים אֵלּוּ בְּפָנָיו, דְּאָסוּר לְהַאֲמִינוֹ מִטַּעַם זֶה, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, הָעוֹלָם נִכְשָׁלִין בָּזֶה מְאֹד. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא שׁוֹתֵק עַתָּה, בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו הַדִּבְרֵי גְּנוּת בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ הָכֵי { אף על פי כן} אֵין לִקַּח מִזֶּה שׁוּם רְאָיָה לְהַחְלִיט, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת, וַאֲפִלּוּ אִם טִבְעוֹ תָּמִיד, שֶׁלֹּא לִשְׁתֹּק, כְּשֶׁאוֹמְרִים לוֹ דָּבָר, שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנוֹ, וּבְזוֹ הַפַּעַם הוּא שׁוֹתֵק, כִּי אוּלַי נִתְגַבֵּר עַתָּה עַל טִבְעוֹ וְגָמַר בְּדַעְתּוֹ, שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת עַל רִיב, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁרָאָה, שֶׁבְּוַדַּאי יַאֲמִינוּ יוֹתֵר לְדִבְרֵי הַמְסַפֵּר מִלִּדְבָרָיו, כַּמִּנְהָג הָרַע שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁמֻּסְכָּם אֶצְּלָם, שֶׁאִם רַק יְסַפֵּר אֶת הַדְּבָרִים בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ אִם הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ יַכְחִישֶׁנּוּ מֵאָה פְּעָמִים, לֹא יַאֲמִינוּ לוֹ שׁוּב, וּלְכָךְ הִסְכִּים אָז בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁטּוֹב יוֹתֵר לִשְׁתֹּק עַל זֶה וְלִהְיוֹת מֵּהַנְּעֱלָבִים, עַל כֵּן אָסוּר לִקַּח רְאָיָה מִזֶּה לְהַחְלִיט, שֶׁהַדָּבָר אֱמֶת.
ובגמרא פסחים קיג:
" אמר רב מותר לשנאתו שנאמר (שמות כג) כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו מאי שונא אילימא שונא נכרי והא תניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא נכרי אלא פשיטא שונא ישראל ומי שריא למסניה והכתיב (ויקרא יט) לא תשנא את אחיך בלבבך אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא כולי עלמא נמי מיסני סני ליה מאי שנא האי אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו שנאמר (משלי ח) יראת ה' שנאת רע אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי מהו למימרא ליה לרביה למשנייה אמר ליה אי ידע דמהימן לרביה כבי תרי לימא ליה ואי לא לא לימא ליה"
ומשמע שאם מותר להאמין עליו גם מותר לשנאותו אפילו מי שלא ראה בעצמו.
א"כ זה שאמר על עצמו בבי"ד פשיטא שמותר להאמין כדי לשונאו ואעפ"כ הורגים על פיו.
אם כן הוא פלגינן נאמנות.
האם אכן כן?