דיני ממונות בשלשה - מה החידוש?

פשוטאי

משתמש רגיל
בריש מסכת סנהדרין, דיני ממונות בשלשה וכו'.
ולכאורה צ"ב איזה הלכה התחדשה בזה.
דהא עיקר החיוב (מלבד בקנס) חל אף אם בי"ד לא חייבו אותו.
ואי נימא לעניין כפייה הרי בכל דיני התורה אין כופין בפחות משלשה (גיטין פח', ולכה"פ כן דעת קצוה"ח ג' א').
ואם שניים מתווכחים ביניהם, הרי שאם הכריעו כדין שוב אי"ז תלוי היותם בי"ד של שלשה, וכל מורה הוראה שגילה לבעל הדין חיובו ע"פ ד"ת הוא צריך לשמוע לו, ואם הכריעו שלא כדין הרי שהדין חוזר, וא"כ מה התחדש בזה.
וחשבתי שלכאורה כל עיקר הדין בזה הוא לבי"ד עצמם שלא יכריעו הלכה כשאין שלשה, אבל כלפי הדין עצמו ובעלי הדין אין בזה שום חידוש הלכה.
אשמח לשמוע דעת הת"ח דפה.
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
פשוטאי אמר:
ואם שניים מתווכחים ביניהם, הרי שאם הכריעו כדין שוב אי"ז תלוי היותם בי"ד של שלשה, וכל מורה הוראה שגילה לבעל הדין חיובו ע"פ ד"ת הוא צריך לשמוע לו, ואם הכריעו שלא כדין הרי שהדין חוזר, וא"כ מה התחדש בזה.
יש דינים שיש להם תוקף רק בב"ד כגון הגדת עדות וטענות והוכחות שאם זה לא היה בפני בית דין אין זה מחייב.
 

פשוטאי

משתמש רגיל
פותח הנושא
יושב אוהלים אמר:
יש דינים שיש להם תוקף רק בב"ד כגון הגדת עדות וטענות והוכחות שאם זה לא היה בפני בית דין אין זה מחייב.
אבל בפשטות אי"ז כוונת המשנה שבאה להורות דין כללי שדיני ממונות הם בשלשה, ולא על הודאה או טענה ספציפית.
ולכן אין נראה שרק לזה כוונת המשנה.
 

ניקושלה

משתמש ותיק
יושב אוהלים אמר:
אהרן פישר אמר:
מחויב בב"ד
זהו שאלת השואל, מה הנ"מ אם הוא "מחוייב בב"ד, או שהוא חייב או שהוא לא חייב?
בעניותי כאשר למדתי מס' סנה' עלה בדעתי שהמכוון הוא, להיכן שיש ב' אופנים לפרש את הדין. בא' חייב, ובא' פטור. ואי"ז אלא שיקול הדעת גרידא. דבזה יש רשות לבי"ד של ג' להכריע את עצם הדין גופו אף כאשר אין לו מקור מפורש.
 
 

שינובה

משתמש ותיק
פשוטאי אמר:
בריש מסכת סנהדרין, דיני ממונות בשלשה וכו'.
ולכאורה צ"ב איזה הלכה התחדשה בזה.
דהא עיקר החיוב (מלבד בקנס) חל אף אם בי"ד לא חייבו אותו.
ואי נימא לעניין כפייה הרי בכל דיני התורה אין כופין בפחות משלשה (גיטין פח', ולכה"פ כן דעת קצוה"ח ג' א').
ואם שניים מתווכחים ביניהם, הרי שאם הכריעו כדין שוב אי"ז תלוי היותם בי"ד של שלשה, וכל מורה הוראה שגילה לבעל הדין חיובו ע"פ ד"ת הוא צריך לשמוע לו, ואם הכריעו שלא כדין הרי שהדין חוזר, וא"כ מה התחדש בזה.
וחשבתי שלכאורה כל עיקר הדין בזה הוא לבי"ד עצמם שלא יכריעו הלכה כשאין שלשה, אבל כלפי הדין עצמו ובעלי הדין אין בזה שום חידוש הלכה.
אשמח לשמוע דעת הת"ח דפה.
כמדומני שתהנה , נתקלתי ,
גאון הגאונים מברעזאן פוסק רק בשלושה 

https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47309&st=%d7%a0%d7%90%d7%9e%d7%9f+%d7%91%d7%99%d7%aa%d7%95&pgnum=10


 
 

ערך רב

משתמש ותיק
הרי הנפק"מ מהדין שדיני ממונות בשלשה [או חלק מהנפק"מ]
שו"ע חו"מ סי' ג ס"ב [העתקה מ"תורת אמת"]
פָּחוֹת מִשְׁלֹשָׁה, אֵין דִּינֵיהֶם דִּין, אֲפִלּוּ לֹא (ה) טָעוּ, אֶלָּא אִם כֵּן קִבְּלוּם בַּעֲלֵי דִינִים אוֹ שֶׁהוּא מֻמְחֶה (ו) לָרַבִּים. וּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין דָּנִין דִּין (ז) מֻמְחֶה לָרַבִּים שֶׁיָּדוּן בִּיחִידִי בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁל אָדָם (מהרי''ו סִימָן קמ''ז) . כָּל שֶׁאֵינָם שְׁלֹשָׁה וְלֹא קִבְּלוּם עֲלֵיהֶם וְאֵינָן מֻמְחִים לָרַבִּים (טוּר), אֲפִלּוּ הֵם סְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הוֹדָאָה שֶׁמּוֹדִים בִּפְנֵיהֶם כְּמִי שֶׁמּוֹדֶה חוּץ לְבֵית דִּין, וִיכוֹלִים לְהַחֲלִיף טַעֲנוֹתֵיהֶם שֶׁטָּעֲנוּ בִפְנֵיהֶם; הַכּוֹפֵר בִּפְנֵיהֶם וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים, לֹא הֻחְזַק (ח) כַּפְרָן. אֲבָל הַשְּׁלֹשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם סְמוּכִים, הַהוֹדָאָה בִּפְנֵיהֶם כְּהוֹדָאָה בְּבֵית דִּין; וְכֵן בְּכוֹפֵר וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים, הֻחְזַק כַּפְרָן וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִטְעֹן.
 

פשוטאי

משתמש רגיל
פותח הנושא
ערך רב אמר:
הרי הנפק"מ מהדין שדיני ממונות בשלשה [או חלק מהנפק"מ]
שו"ע חו"מ סי' ג ס"ב [העתקה מ"תורת אמת"]
פָּחוֹת מִשְׁלֹשָׁה, אֵין דִּינֵיהֶם דִּין, אֲפִלּוּ לֹא (ה) טָעוּ, אֶלָּא אִם כֵּן קִבְּלוּם בַּעֲלֵי דִינִים אוֹ שֶׁהוּא מֻמְחֶה (ו) לָרַבִּים. וּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין דָּנִין דִּין (ז) מֻמְחֶה לָרַבִּים שֶׁיָּדוּן בִּיחִידִי בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁל אָדָם (מהרי''ו סִימָן קמ''ז) . כָּל שֶׁאֵינָם שְׁלֹשָׁה וְלֹא קִבְּלוּם עֲלֵיהֶם וְאֵינָן מֻמְחִים לָרַבִּים (טוּר), אֲפִלּוּ הֵם סְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הוֹדָאָה שֶׁמּוֹדִים בִּפְנֵיהֶם כְּמִי שֶׁמּוֹדֶה חוּץ לְבֵית דִּין, וִיכוֹלִים לְהַחֲלִיף טַעֲנוֹתֵיהֶם שֶׁטָּעֲנוּ בִפְנֵיהֶם; הַכּוֹפֵר בִּפְנֵיהֶם וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים, לֹא הֻחְזַק (ח) כַּפְרָן. אֲבָל הַשְּׁלֹשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם סְמוּכִים, הַהוֹדָאָה בִּפְנֵיהֶם כְּהוֹדָאָה בְּבֵית דִּין; וְכֵן בְּכוֹפֵר וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים, הֻחְזַק כַּפְרָן וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִטְעֹן.
אם כוונת מר לדיני הודאה וטענה וכו' כבר העיר זאת לעיל יושב אהלים, אלא שכ' שלכאורה אי"ז מתפרש היטב בכוונת המשנה כהוראה כללית שהדין עצמו צריך להיות בשלשה, ולא רק פרטים מסויימים שבאים כנפק"מ.
ומש"כ השו"ע אין דיניהם דין, הרי דזה שוב צ"ב דהחיוב כבר חל ממנ"פ ואי איירי לגבי כפייה שוב אינו חידוש בדיני ממונות דאין כפייה פחות מג' וכמו שביארנו בקו' מעיקרא.
 
חלק עליון תַחתִית