זה אחד מהכללים של תועלתHaimL אמר:עדות היא לא היתר, אלא מצווה, ואסור לכבוש עדות, באליונ"ע.
מי אמר שאסור להתכוון לבזותו. משמע מהגמרא שעדות דתרי בעד אחד היא הוצש"ר, וע"כ זהו מה שציוותה התורה על שני עדים לעשות.
אבל הח"ח כותב שיש תנאי לתועלת שלא מתכוין לגנות את חבירוביאור הדבר אמר:כמו שלתובע מותר לטעון טענה שמספרת על פלוני דבר רע שעשה שמותר
כי זה תועלת הדין
ברשב"ם בבא בתרא לט: כתב לעין דין מחאה כאשר אמר פלוני גזלנא דאין בזה איסור לשוה"ר משום שמצוה לומר זאת, כדי שישמור שטרו. ואף הם משמשים כעדים. עיי"ש בדבריו, שהביא מן הראשונים שביארו שאכן יש בזה לשוה"ר.האם כל יד עדות זה כי זה לתועלת?
אם כן מי שקשה לו לא לכוון לבזות את חבירו לא יוכל להעיד?
למה אתה צריך לחפש טעם למה זה לא אסור משום איסור לשה"ר, אולי זה פשוט כי אותה התורה שאומר שיש איסור משום לשון הרע בסתם לספר גנאי על חבירו, אור לנו שאין איסור, ויש מצוה לספר גנאי על חבירו משום עדות?האם כל ההיתר להגיד עדות זה כי זה לתועלת?
אם כן מי שקשה לו לא לכוון לבזות את חבירו לא יוכל להעיד?
הנה בכל עדות פעמים רבות שמתבייש א' מן הצדדים, ולמה לא נימא דהמלבין פני חבירו כו', ובפרט דפעמים אם נחייב את החייב תבוא בושה לכל משפחתו. וע"כ דזה חלק ממצות העדות שאמרה תורה, להעיד באופן הרגיל בבי"ד, ויהיו התוצאות אשר תהיינה, ויקוב הדין את ההר. ולא מסתבר להעיד שכל עדות האמורה בקרא היינו דוקא כשלא מתכון לבזות ודוקא כשהכל לתועלת [ופעמים רבות בחקירת העדים נאמרים דברים שאינם לתועלת] ודוקא כשלא מבייש, כי התורה חייבה להעיד בכל מצב.האם כל ההיתר להגיד עדות זה כי זה לתועלת?
וע"כ זהו מה שציוותה התורה על שני עדים לעשות.
כי אותה התורה שאומר שיש איסור משום לשון הרע בסתם לספר גנאי על חבירו, אומר לנו שאין איסור, ויש מצוה לספר גנאי על חבירו משום עדות
לא דמי, כשהתורה אמרה לכהן להיטמא לקרוביו זה תמיד בסתירה לאיסורו ליטמא למת, וע"כ שכאן התירהולמה לא חיפשת למה אין איסור לכהן להיטמא לקרוביו, כי ברור לך שהתשובה הוא שהתורה שאמרה שלא יטמא לאחרים אמר שאין איסור, ויש מצוה, להיטמא לקרוביו, וה"נ הכא, שהתורה שאמרה שאסור לספר גנאי כאשר אינו אומר עדות, אמר שבאומר עדות אין איסור ויש מצוה לספר.
אתה צודק שכאן זה לא תמיד סותר את דיני לשה"ר, אבל מכיון שההבנה הפשוטה שהחיוב להעיד זה נאמר בכל מצב כדי שיהיה הדין קיים על מקומו כראוי, ממילא זה שייך אף במקום איסור לשה"ר.לא דמי, כשהתורה אמרה לכהן להיטמא לקרוביו זה תמיד בסתירה לאיסורו ליטמא למת, וע"כ שכאן התירה
כשהתורה חייבה להעיד אי"ז בהכרח בסתירה לאיסור לשה"ר, בפרט כשזה עם תנאי היתר לתועלת,
אינו מדוקדק כלל, דהא בלשה"ר יש הרבה לאוין ועשין כמבואר בח"ח, ובעדות נמי איכא לאו דאם לא יגיד.ואולי נימא שיבוא עשה דעדות... וידחה ל"ת שלא תלך רכיל
מסתבר שאף במעיד על אדם שחילל שבת יש עשה דובערת הרע כו'.(במקום שזה עשה כגון השבת אבידה)
אכן.בלת"ק, ואאל"ט אכן במקום שאין מועיל העדות כבר הלקוהו על כך לזיגוד.
בפשטות החיוב להעיד אינו כדי להעמיד הדין על מקומו,שהחיוב להעיד זה נאמר בכל מצב כדי שיהיה הדין קיים על מקומו כראוי, ממילא זה שייך אף במקום איסור לשה"ר.
יש ראיה שיש חיוב?- הגע בעצמך, למה יש חיוב להעיד על אדם שחילל שבת
מנא לך שזהו לאוובעדות נמי איכא לאו דאם לא יגיד.
לא מצינומסתבר שאף במעיד על אדם שחילל שבת יש עשה דובערת הרע כו'.
אין עשה דוחה ל"ת ועשה, בלשה"ר עובר גם על (כמה) מ"ע.ואולי נימא שיבוא עשה דעדות (במקום שזה עשה כגון השבת אבידה) וידחה ל"ת שלא תלך רכיל
כבר עניתי ע"ז לעיללכאורה ברור שזהו ציווי התורה לכל היודע עדות, להעיד. ולא שייך כלל לענין לשון הרע. וכמו שלא נתחיל לדון האם כשצריך להרוג אדם בבית דין הם נפטרים מאיסור לא תרצח רק בגלל הכלל שאתי עשה ודוחה את לא תעשה ומצוות ברית מילה דוחה את איסור חבלה בגופו גם כן מכח אתי עשה ודוחה את לא תעשה, שברור שכל זה אינו.
אלא הפשט לכאורה, שבמקום שאי אפשר לקיים ציווי אחד אלא רק אם יעבור על ציווי אחר יש פה הותרה גמורה וכאילו אינו כלל להאיסור, וכל הנידון האם מילה בשבת הותרה או דחויה זה רק מכיון שלא מוכרח שמילה תחול בשבת.
לא דמי, כשהתורה אמרה לכהן להיטמא לקרוביו זה תמיד בסתירה לאיסורו ליטמא למת, וע"כ שכאן התירה
כשהתורה חייבה להעיד אי"ז בהכרח בסתירה לאיסור לשה"ר, בפרט כשזה עם תנאי היתר לתועלת,
ולכן כשה גנאי ללא היתר יש כאן חיוב מול איסור.
ואולי נימא שיבוא עשה דעדות (במקום שזה עשה כגון השבת אבידה) וידחה ל"ת שלא תלך רכיל
וכשהוזמה העדות?האיסור הוא לעשות מעשה סיפור של לשוה"ר, (דוג' רחוקה - אדם שמדברים מאחוריו בחזרת הש"ץ ומסתובב לראות מי זה אי"ז איסור לשוה"ר), ברגע שהאדם מגיע מלתא דעדות אי"ז בגדר 'סיפור לשוה"ר' אלא 'הגדת עדות', ופשוט.
א"כ בכל עדל"ת נימא כךכדי למקד את הדיון:
מצוות לשון הרע נאמרה בתורה כרוכה עם מצות עדות.
וזה בערך כוונת הכתוב לפי דברי רש"י - אתה מצווה להעיד בבית דין על מעשה רע שעשה חברך, כדי שיקבל את העונש/הפסד שמגיע לו, אולם באופן שאין לזה גדר של 'עדות' אלא גדר של 'לשון הרע', אסור לך לעשות זאת.
ההבדל בין 2 גדרים אלו התבאר בדברי החברים לעיל.
בפשטות החיוב להעיד אינו כדי להעמיד הדין על מקומו,
רק כשיש הפסד למישהו יש חיוב להעיד מדין אם לא יגיד ומדין לא תעמוד על דם רעך
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קעחיש ראיה שיש חיוב?
בפשטות החיוב להעיד אינו כדי להעמיד הדין על מקומו,
[חינוך שם] ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה, שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין, ובדיני נפשות ובעדות שאר איסורין שבתורה כגון שראה אחד שעבר על איסור, וכן בעדות נפשות כגון שראה מי שהרג חבירו, או בעדות מכות שהכה האחד את חבירו, בכל זה חייב אדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין. כדי לבער הרע ולהפריש בני אדם מאיסור.לא מצינומסתבר שאף במעיד על אדם שחילל שבת יש עשה דובערת הרע כו'.
ובעדות נמי איכא לאו דאם לא יגיד.
אכן זה לאו. אך לא נמנה במנין המצוות לרמב"ם (כנראה משום שנחשב כעין עונש אם לא יגיד כו' או כלש' הרמב"ם דחשיב כדבר כללי). וזה לשונומנא לך שזהו לאו
מקורות נפלאים ביותראכן זה לאו. אך לא נמנה במנין המצוות לרמב"ם משום שסובר שנחשב ללאו כללי. וזה לשונו
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קעח
והמצוה הקע"ח היא שצונו להעיד בבית דין בכל מה שנדעהו. ... והעובר על מצוה זו והוא שיכבוש העדות ענשו גדול והוא אמרו יתעלה (שם הוב' בל' רצז) אם לא יגיד ונשא עונו. וזה דבר כללי. עכ"ל.
ועוד מצינו ברמב"ם
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רצז
והמצוה הרצ"ז היא שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו. .... ובאה האזהרה מהמנע להצילו באמרו יתעלה (קדושים יט) לא תעמוד על דם רעך. וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת, וכבר בא בזה הענין גם כן (ויקרא ה הוב' במ"ע קעח) אם לא יגיד ונשא עונו,
עי' באחרונים על הרמב"ם [עדות א' א'] שהאריכו כיצד למדו עשה מקרא זה. ויש מהם שפירשו דהוא עשה הבא מכלל לאו (עי' במרכבת המשנה חעלמא).רק לא הבנתי מנא לך שזה לאו
עשה הבא מכלל לאו הוא לאו?עי' באחרונים על הרמב"ם [עדות א' א'] שהאריכו כיצד למדו עשה מקרא זה. ויש מהם שפירשו דהוא עשה הבא מכלל לאו (עי' במרכבת המשנה חעלמא).
ומ"מ לא נמנה במנין המצוות כיון שהלאו נאמר בצורה של עונש.
כונתי היתה לומר שאף לאוין שלא נמנין במנין המצוות מאיזו סיבה, עדיין בכלל לאו יקראו.