הערות והארות בפרק חלק

משה נפתלי

משתמש ותיק
צט, א​
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ חוֹזֵר עָלֶיהָ, דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁזּוֹרֵעַ וְאֵינוֹ קוֹצֵר.​
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְשַׁכְּחָהּ, דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁיּוֹלֶדֶת וְקוֹבֶרֶת.​
ויש להבין, משכחהּ מחמת מאי?​
ודוחק לומר שמשכחהּ מחמת שאינו חוזר עליה, דאם כן, היינו דרבי יהושע בן קרחה.​
אלא נראה, שהכוונה שלומד תורה בחוסר־ענין; ומתוך שאינו מוצא ענין בתלמודו, עד מהרה הוא משכחו.
 

אברהם לוי

משתמש ותיק
לכאורה הכי דייקא, דתנן ומשכחה מהכבד, ולא ושוכחה מהקל.
אמנם במילי דאבות ג, ח תנן כל השוכח דבר אחד ממשנתו, ולא מיעט אלא תקפה עליו משנתו, ופירשוהו רבוותא [רבינו יונה ועוד] דדוקא מחמת זקנה וכו' אבל אם מחמת שלא חוזר מתחייב בנפשו, עיין עליהם.
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
צט, א​
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ חוֹזֵר עָלֶיהָ, דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁזּוֹרֵעַ וְאֵינוֹ קוֹצֵר.​
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְשַׁכְּחָהּ, דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁיּוֹלֶדֶת וְקוֹבֶרֶת.​
ויש להבין, משכחהּ מחמת מאי?​
ודוחק לומר שמשכחהּ מחמת שאינו חוזר עליה, דאם כן, היינו דרבי יהושע בן קרחה.​
אלא נראה, שהכוונה שלומד תורה בחוסר־ענין; ומתוך שאינו מוצא ענין בתלמודו, עד מהרה הוא משכחו.
בלי להיכנס למשכחה מחמת מאי, אינו נכון לומר היינו דרבי יהושע בן קרחה, דהלא הוא מדמה את זה לדבר אחר ויש כאן חידוש, ועוד דריב''ק לא תלי בשכחה אלא באינו חוזר, והוא תלי בשכחה.
 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
ק, א​
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ גֵּיחֲזִי? מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ.​
מפרש הרמ"ה: מפני מה נענש גיחזי לטרדו מן העה"ב (ודלא כיש מפרשים שהכוונה על עונש הצרעת).​
וראיה לפירושו, דלהלן אומר רבי יוחנן גופו לשון זה עצמו על אודות ירבעם: מפני מה נענש? מפני שהוכיח את שלמה ברבים.​
ופירושא דמילתא הוא כמו שפירש רש"י בפרק שני דיומא על דברי רב 'מפני מה נענש שאול, מפני שמחל על כבודו', וזה לשונו:​
נֶעֱנַשׁ שָׁאוּל. לָבוֹא לִידֵי דָבָר שֶׁעָלָיו נִטַּל מִמֶּנּוּ מַלְכוּת:
וכיוצא בזה הכי: מפני מה נענשו גיחזי וירבעם לבוא לידי דבר שעליו נטרדו מן העולם הבא?
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
קא, ב​
'נְבָט' - שֶׁנִּבַּט וְלֹא רָאָה.​
'ניבט' – משמעו שׂם מבט, הסתכל; בשונה מ'הביט', שמשמעו התבונן.​
כלומר, הסתכל אך לא התבונן. כדלהלן:​
נְבָט רָאָה אֵשׁ שֶׁיּוֹצֵאת מֵאַמָּתוֹ. הוּא סְבַר אִיהוּ מָלֵךְ, וְלָא הִיא, יָרָבְעָם הוּא דִּנְפַק מִנֵּהּ.​
אֲחִיתֹפֶל רָאָה צָרַעַת שֶׁזָּרְחָה לוֹ עַל אַמָּתוֹ. הוּא סְבַר אִיהוּ מָלֵךְ, וְלָא הִיא, בַּת שֶׁבַע בִּתּוֹ הוּא דִּנְפַק מִנָּהּ שְׁלֹמֹה.​
השנים חזו את האות המבשר מלכות, אך לא שמו אל לב את הסמל שמסמל מקום הופעת האות. והיינו 'ניבטו ולא ראו'.
 

אבוה דשמואל

משתמש רגיל
כמעיין המתגבר אמר:
משה נפתלי אמר:
צט, א​
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ חוֹזֵר עָלֶיהָ, דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁזּוֹרֵעַ וְאֵינוֹ קוֹצֵר.​
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְשַׁכְּחָהּ, דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁיּוֹלֶדֶת וְקוֹבֶרֶת.​
ויש להבין, משכחהּ מחמת מאי?​
ודוחק לומר שמשכחהּ מחמת שאינו חוזר עליה, דאם כן, היינו דרבי יהושע בן קרחה.​
אלא נראה, שהכוונה שלומד תורה בחוסר־ענין; ומתוך שאינו מוצא ענין בתלמודו, עד מהרה הוא משכחו.
בלי להיכנס למשכחה מחמת מאי, אינו נכון לומר היינו דרבי יהושע בן קרחה, דהלא הוא מדמה את זה לדבר אחר ויש כאן חידוש, ועוד דריב''ק לא תלי בשכחה אלא באינו חוזר, והוא תלי בשכחה.
 

אם יורשה לי להרחיב עוד מעט את סברת המעיין המתגבר:
לא בכדי נקט ריב"ק לשון שלילית במשל ובנמשל: אינו חוזר, אינו קוצר. ואילו ר"י נקט לשון חיובית: משכחה, קוברת.
וכנראה ריב"ק מתכוון למי שמזניח את תלמודו לבלי חזרה עליו, ואילו ר"י מתכוון לאדם העושה פעולות שיש בהם כדי לשכח תלמודו, ע"ד אמרם ז"ל יתפלל שלא יכנסו מעדנים בתוך גופו.
 

בשלמא

משתמש ותיק
תָּנוּ רַבָּנָן, שְׁלֹשָׁה נִבְּטוּ וְלֹא רָאוּ, וְאֵלּוּ הֵן, נְבָט, וַאֲחִיתֹפֶל, וְאִצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה. נְבָט - שֶׁרָאָה אֵשׁ שֶׁיּוֹצֵא מֵאַמָּתוֹ, הוּא סָבַר - אִיהוּ מָלִיךְ, וְלָא הִיא - יָרָבְעָם הוּא דְּנָפִיק מִינֵיהּ. אֲחִיתֹפֶל - רָאָה צָרַעַת שֶׁזָּרְחָה לוֹ עַל אַמָּתוֹ, הוּא סָבַר - אִיהוּ מָלִיךְ, וְלָא הִיא - בַּת שֶׁבַע בִּתּוֹ הִיא, דְּנָפַק מִינָהּ שְׁלֹמֹה. אִצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה - דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב "הֵמָּה מֵי מְרִיבָה? " - הֵמָּה, שֶׁרָאוּ אִצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה וְטָעוּ; רָאוּ שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בַּמַּיִם הוּא לוֹקֶה, אָמְרוּ "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", וְהֵם לֹא יָדְעוּ, שֶׁעַל עִסְקֵי מֵי מְרִיבָה הוּא לוֹקֶה.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
קא, ב​
מַאי 'וַיִּוָּעַץ'? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁהוֹשִׁיב רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק, אֲמַר לְהוּ: חָתְמִיתוּ עַל כֹּל דְּעָבֵדְנָא? אֲמַרוּ לֵהּ: הִין!​
רש"י מפרש, שמטרת כינוס האספה היתה: אישור העמדת העגלים.​
אך מהמשך דברי רב יהודה (אֲמַר לְהוּ: מַלְכָּא בָּעֵינָא לְמִהְוֵי) משמע לכאורה, שהיה זה בעת התכנסות העדה להמליכו על ישראל, והחתימה היתה על כתב הכנעה בלתי מסויגת, עד כדי ציות לעבוד עבודה זרה.​
והיינו 'וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב', כלומר, בהסתמך על התמיכה המלאה של המועצה עשה עתה את עגלי הזהב.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
קג, א​
עַד כָּאן בֵּרְכוֹ אָבִיו, מִכָּאן וְאֵילָךְ בֵּרְכַתּוּ אִמּוֹ.​
עַד כָּאן בֵּרְכַתּוּ אִמּוֹ, מִכָּאן וְאֵילָךְ בֵּרְכַתּוּ שְׁכִינָה.​
מבואר כאן דלא כדברי רש"י בכמה מקומות, כי מזמור 'יושב בסתר עליון' משה רבינו אמרו. וצ"ע.
 

בשלמא

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
קג, א​
עַד כָּאן בֵּרְכוֹ אָבִיו, מִכָּאן וְאֵילָךְ בֵּרְכַתּוּ אִמּוֹ.​
עַד כָּאן בֵּרְכַתּוּ אִמּוֹ, מִכָּאן וְאֵילָךְ בֵּרְכַתּוּ שְׁכִינָה.​
מבואר כאן דלא כדברי רש"י בכמה מקומות, כי מזמור 'יושב בסתר עליון' משה רבינו אמרו. וצ"ע.
אולי תבאר יותר כי הרי י"א מזמורים שאמרן משה כבר מבואר בחז"ל, ומה לי אם דורות אח"כ ברכו דוד בנבואת משה?
 
 

ובכן

משתמש ותיק
בשלמא אמר:
משה נפתלי אמר:
קג, א​
עַד כָּאן בֵּרְכוֹ אָבִיו, מִכָּאן וְאֵילָךְ בֵּרְכַתּוּ אִמּוֹ.​
עַד כָּאן בֵּרְכַתּוּ אִמּוֹ, מִכָּאן וְאֵילָךְ בֵּרְכַתּוּ שְׁכִינָה.​
מבואר כאן דלא כדברי רש"י בכמה מקומות, כי מזמור 'יושב בסתר עליון' משה רבינו אמרו. וצ"ע.
אולי תבאר יותר כי הרי י"א מזמורים שאמרן משה כבר מבואר בחז"ל, ומה לי אם דורות אח"כ ברכו דוד בנבואת משה?
אני טרם הבנתי איפה הצריך עיון בכלל. אמרו משה, ובימי שלמה בירכו אותו במזמור זה דוד ובת שבע, ושכינה עמהם.
 
 

ובכן

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
קא, ב​
מַאי 'וַיִּוָּעַץ'? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁהוֹשִׁיב רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק, אֲמַר לְהוּ: חָתְמִיתוּ עַל כֹּל דְּעָבֵדְנָא? אֲמַרוּ לֵהּ: הִין!​
רש"י מפרש, שמטרת כינוס האספה היתה: אישור העמדת העגלים.​
אך מהמשך דברי רב יהודה (אֲמַר לְהוּ: מַלְכָּא בָּעֵינָא לְמִהְוֵי) משמע לכאורה, שהיה זה בעת התכנסות העדה להמליכו על ישראל, והחתימה היתה על כתב הכנעה בלתי מסויגת, עד כדי ציות לעבוד עבודה זרה.​
והיינו 'וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב', כלומר, בהסתמך על התמיכה המלאה של המועצה עשה עתה את עגלי הזהב.
לא הבנתי מה זה אחרת מרש"י.
בעת ההמלכה חתמו לו עד אישור לעבודת העגלים.
 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
ובכן אמר:
אמרו משה, ובימי שלמה בירכו אותו במזמור זה דוד ובת שבע, ושכינה עמהם.
מפירוש רש"י, וביותר מפירוש מהרש"א, משמע שהמזמור הוּסד למען שלמה.​
.
וראה בתרגום תהלים שעורך את המזמור בדרך אחרת:​
אֲמַר דָּוִד: אֵימַר לַייָ, רֻחְצָנִי וּכְרַךְ תֻּקְפִּי, אֱלָהִי אָכְלֵי בְמֵימְרֵהּ. אֲרוּם הוּא יִפְצִנָּךְ, שְׁלֹמֹה בְרִי, מִפַּחָא וְתִקְלָא, מִמּוֹתָא וְאִתְרַגּוּשְׁתָּא. וגומר עד לְחוֹד בְּעַיְנָךְ תְּהֵי מִסְתַּכַּל, וְהֵיךְ מִתְגַּמְּרִין רַשִּׁיעֵי תֶּחֱמֵי. (פסוקים ב-ח)
עֲנֵי שְׁלֹמֹה וְכֵן אֲמַר: אֲרוּם אַנְתְּ הוּא יְיָ רֻחְצָנִי, בִּמְדוֹר עִלָּאָה שַׁוֵּיתָא בֵּית שְׁכִנְתָּךְ. (פסוק ט)
אֲתֵיב מָרֵי עָלְמָא וְכֵן אֲמַר: לָא תְאָרַע לָךְ בִּישְׁתָא, וּמַכְתָּשָׁא וּמַזִּיקַיָּא לָא יִקְרְבוּן בְּמַשְׁכְּנָךְ. וגומר עד סוף הפרק.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
קד, ב​
'כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ'. אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: עֲשָׂאוּנִי כְּעוֹבְרֵי עַל דָּת (שֶׁדָּנַנִּי בְּאֵשׁ כִּסְדֹם); דְּאִלּוּ בִּסְדֹם כְּתִיב 'וַייָ הִמְטִיר עַל סְדֹם', וְאִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם כְּתִיב 'מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה' וְגוֹמֵר.​
פירוש, 'לוֹא אֲלֵיכֶם' כמו 'הֲלוֹא אֲלֵיכֶם'. כלומר, הן נדמיתי אליכם, אנשי סדום.​
.​
ויש ספרים דגרסי (וכ"ה ב'יד רמה'): שלא עשאוני כעוברי על דת. ופירוש המאמר לגירסא זו: לא נדמיתי אליכם, אנשי סדום, אלא גדל עָנשי מעָנשכם; דאילו בסדום הומטרה אש על העיר, ואילו בירושלים שולחה אש בעצמות.
 

ובכן

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
ובכן אמר:
אמרו משה, ובימי שלמה בירכו אותו במזמור זה דוד ובת שבע, ושכינה עמהם.
מפירוש רש"י, וביותר מפירוש מהרש"א, משמע שהמזמור הוּסד למען שלמה.​
נו נו. אני ברש"י לא מצאתי את ה'משמע', ובמהרש"א טרם עיינתי.
ולו יהי כדבריך, לא שמעת מעולם על מדרשות חלוקות?
מדוע לחתום ב'וצ"ע'.
 

HaimL

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
קד, ב​
'כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ'. אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: עֲשָׂאוּנִי כְּעוֹבְרֵי עַל דָּת (שֶׁדָּנַנִּי בְּאֵשׁ כִּסְדֹם); דְּאִלּוּ בִּסְדֹם כְּתִיב 'וַייָ הִמְטִיר עַל סְדֹם', וְאִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם כְּתִיב 'מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה' וְגוֹמֵר.​
פירוש, 'לוֹא אֲלֵיכֶם' כמו 'הֲלוֹא אֲלֵיכֶם'. כלומר, הן נדמיתי אליכם, אנשי סדום.​
.​
ויש ספרים דגרסי (וכ"ה ב'יד רמה'): שלא עשאוני כעוברי על דת. ופירוש המאמר לגירסא זו: לא נדמיתי אליכם, אנשי סדום, אלא גדל עָנשי מעָנשכם; דאילו בסדום הומטרה אש על העיר, ואילו בירושלים שולחה אש בעצמות.
מה פירוש "לוא" כמו "הלוא"? הלוא, הלוא = האם לוא (בה"א התמיהה), כמו,

הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃

אִם־גַּנָּבִ֤ים בָּאֽוּ־לְךָ֙ אִם־שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה הֲל֥וֹא יִגְנְב֖וּ דַּיָּ֑ם אִם־בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ הֲל֖וֹא יַשְׁאִ֥ירוּ עֹלֵלֽוֹת׃

וא"כ, אם חסרה ה"א התמיהה, הלוא אין כאן הלוא, אלא לוא.
 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
ובכן אמר:
בעת ההמלכה חתמו לו עד אישור לעבודת העגלים.
.
לא כי, אלא לאחר שהמליכו אותו העדה על כל ישראל, נאמר:​
וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת־שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ, וַיֵּצֵא מִשָּׁם וַיִּבֶן אֶת־פְּנוּאֵל. וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ: עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית־דָּוִד. אִם־יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית־יְיָ בִּירוּשָׁלַיִם, וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל־אֲדֹנֵיהֶם, אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַהֲרָגֻנִי. וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב, וַיָּשֶׂם אֶת־הָאֶחָד בְּבֵית־אֵל, וְאֶת־הָאֶחָד נָתַן בְּדָן.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
קד, ב​
מִי מְנָאָן? אָמַר רַב אָשֵׁי: אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה מְנָאוּם.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּקְשׁוּ לִמְנוֹת עוֹד אֶחָד.
בָּאָה דְּמוּת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִשְׁתַּטְּחָה לִפְנֵיהֶם, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלֶיהָ.
בָּאָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְלִחֲכָה בְּסַפְסְלֵיהֶם, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלֶיהָ.
יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: 'חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ, לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב, בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים', וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלֶיהָ.
חָזְרָה וְאָמְרָה לָהֶם: 'הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה'.
דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת הָיוּ אוֹמְרִים: כֻּלָּן בָּאִין לָעוֹלָם הַבָּא.
מהלך הדברים, כפי הנשמע לערלוּת אזנָי:
א. אנשי כנסת הגדולה – הם שחרצו את דינם של האישים המנויים במשנתנו לאבדון.​
ב. בדעתם היה לשרש גם את שלמה המלך מחיי העוה"ב, אך כוונתם זו לא באה לכלל מעשה, כדלהלן:​
ג. תחלה נראתה להם דמות דיוקן אביו, המתחננת בפניהם על נפש בנו, אך הם לא שתו לבם למראה.​
ד. שוב נשלח להם אות משמים, כי דעת בי"ד של־מעלה אין נוחה מכך, ולא שתו לבם גם לזאת.​
ה. הוסיפו ושלחו להם בבת־קול דברי סנגוריא על שלמה, אך ללא הועיל.​
ו. חזרו והביעו בבת־קול התנגדות נחרצה לרעיון, או־אז נסוגו בהם מכוונתם.​
ז. בסופו של דבר, ניתנה לכולם חנינה מאת מלך המשפט; הוא נשא את עוונם, וחלק להם איש איש חלקו בעולם הבא. כך דרשו דורשי הרשומות ממקרא בספר תהלות.​
כעין מאמרו של רשב"י כלפי מנשה: 'עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִין מַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ כְּדֵי לְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה, מִפְּנֵי מִדַּת הַדִּין' (מִדַּת הַדִּין הָיְתָה מְעַכֶּבֶת שֶׁלֹּא לְהַקְבִּיל פְּנֵי מְנַשֶּׁה בִּתְשׁוּבָה, וְעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ וּפָשַׁט יָדוֹ וְקִבְּלוֹ בְּלֹא יְדִיעַת מִדַּת הַדִּין).
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
קז, ב​
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אֱלִישָׁע יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בִּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים, נַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה מְצֹרָע, אֲמַרָה לֵהּ הַהִיא רָבִיתָא דְּאִשְׁתְּבַאי מֵאַרְעָא יִשְׂרָאֵל: אִי אָזְלַת לְגַבֵּי אֱלִישָׁע, מַסֵּי לָךְ. כִּי אֲתָא, אֲמַר לֵהּ: זִיל טְבֹל בְּיַרְדֵּן. אֲמַר לֵהּ: אַחוּכֵי קָא מְחַיְּכַת בִּי?! אָמְרִי לֵהּ הַנְהוּ דַּהֲווּ בַּהֲדֵהּ: מַאי נָפְקָא לָךְ מִנָּהּ? זִיל נַסִּי! אֲזַל וּטְבַל בְּיַרְדְּנָא, וְאִתַּסִּי. אֲתָא, אַיְתִי לֵהּ כָּל הָנֵי דִנְקִיט, לָא צְבָא לְקַבּוּלֵי מִנֵּהּ. גֵּחֲזִי אִפְּטַר מִקַּמֵּהּ אֱלִישָׁע, אֲזַל, שְׁקַל מַאי דִּשְׁקַל וְאַפְקֵד. כִּי אֲתָא, חַזְיָהּ אֱלִישָׁע לְצָרַעַת דַּהֲוָה פָּרְחָא עִלָּוֵה רֵישֵׁהּ, אָמַר לוֹ: רָשָׁע, הִגִּיעַ עֵת לִטֹּל שְׂכַר שְׁמֹנָה שְׁרָצִים?!
.
הדעת נותנת, כי החלק המוקטן – קטע חיצון הוא שנשתרבב לפנים, לתוך דברי רבי יצחק. הרי המקבילה בפרק בתרא דסוטה:
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אֱלִישָׁע עוֹסֵק בִּשְׁמֹנָה שְׁרָצִים, אָמַר לוֹ: רָשָׁע, הִגִּיעַ עֵת לִטֹּל שְׂכַר שְׁמֹנָה שְׁרָצִים?!
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
קח, ב​
תַּנְיָא. מֵימֵי הַמַּבּוּל קָשִׁים כְּשִׁכְבַת זֶרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: 'נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל'.​
מדרש פליאה!​
.
וראיתי להרב אהרן פרנקל תאומים ממאנטריאל שפירש:​
'מועדי רגל' - אלו המנאפים ברגליהם. והכי קאמר קרא: עונש המבול מתאים ומכוּון לחוטאים בהחלקת רגל לניאוף, כלומר: ש"ז כנגד ש"ז.​
פשט נפלא!
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
קט, א​
אָמַר רַב יְהוּדָה: 'רָעִים' בְּגוּפָן, 'וְחַטָּאִים' בְּמָמוֹנָם.​
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: 'רָעִים' בְּמָמוֹנָם, 'וְחַטָּאִים' בְּגוּפָן.​
נראה, כי לדעת תנא דמתניתא, אנשי סדום - צרי עין ומואסי הצדקה היו, אבל לא אנשי חמס; והואיל וכן, הרעה שעשו בגופם עלתה בחומרתה על הרעה שעשו בממונם.​
וכן יחזקאל הוא אומר: 'הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה; וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי, וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי'. לא זו שלא החזיקה יד עני ואביון, אף זו שעשתה תועבה לפני.
אמנם לדעת רב יהודה, אף אנשי חמס היו, וכדדרשינן עלייהו לקמן קראי דאיוב: 'גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ, עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ'. 'חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ, יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה'. 'חָתַר בַּחשֶׁךְ בָּתִּים, יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ, לֹא יָדְעוּ אוֹר'. והואיל וכן, חומר ברעה שעשו בממונם מברעה שעשו בגופם, כדרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן: דּוֹר הַמַּבּוּל עָבְרוּ עַל הַכֹּל, וְלֹא נֶחְתַּם עֲלֵיהֶם גְּזַר דִּינָם עַד שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגָזֵל.
 

ובכן

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
קט, א​
אָמַר רַב יְהוּדָה: 'רָעִים' בְּגוּפָן, 'וְחַטָּאִים' בְּמָמוֹנָם.​
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: 'רָעִים' בְּמָמוֹנָם, 'וְחַטָּאִים' בְּגוּפָן.​
נראה, כי לדעת תנא דמתניתא, אנשי סדום - צרי עין ומואסי הצדקה היו, אבל לא אנשי חמס; והואיל וכן, הרעה שעשו בגופם עלתה בחומרתה על הרעה שעשו בממונם.​
וכן יחזקאל הוא אומר: 'הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה; וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי, וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי'. לא זו שלא החזיקה יד עני ואביון, אף זו שעשתה תועבה לפני.
אמנם לדעת רב יהודה, אף אנשי חמס היו, וכדדרשינן עלייהו לקמן קראי דאיוב: 'גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ, עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ'. 'חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ, יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה'. 'חָתַר בַּחשֶׁךְ בָּתִּים, יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ, לֹא יָדְעוּ אוֹר'. והואיל וכן, חומר ברעה שעשו בממונם מברעה שעשו בגופם, כדרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן: דּוֹר הַמַּבּוּל עָבְרוּ עַל הַכֹּל, וְלֹא נֶחְתַּם עֲלֵיהֶם גְּזַר דִּינָם עַד שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגָזֵל.
ואולי גם תליא בהא פלוגתא דאבות, אי 'שלי שלי שלך שלך' מדת סדום או בינונית. דלדעת תנא, זוהי מדת סדום, ולדעת רב יהודה אין זו מדת סדום, שהרי סדומיים הרשיעו הרבה יותר.
 

בן עזאי

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
ודוחק לומר שמשכחהּ מחמת שאינו חוזר עליה, דאם כן, היינו דרבי יהושע בן קרחה.
הריא"ף פירש וביאר שהלומד ואינו חוזר עדיין יכול לתקן ע"י שיחזור כעת ויתקיים תלמודו בידו וזה דומה לזורע ואינו קוצר שעדיין יכול לתקן ע"י שיקצור שהרי התבואה עומדת להיקצר אבל הלומד ומשכח שכבר אינו יכול לתקן הוא דומה ליולדת וקוברת שכבר אינה יכולה לתקן.
 

יחיה

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
קט, א​
אָמַר רַב יְהוּדָה: 'רָעִים' בְּגוּפָן, 'וְחַטָּאִים' בְּמָמוֹנָם.​
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: 'רָעִים' בְּמָמוֹנָם, 'וְחַטָּאִים' בְּגוּפָן.​
נראה, כי לדעת תנא דמתניתא, אנשי סדום - צרי עין ומואסי הצדקה היו, אבל לא אנשי חמס; והואיל וכן, הרעה שעשו בגופם עלתה בחומרתה על הרעה שעשו בממונם.​
וכן יחזקאל הוא אומר: 'הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה; וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי, וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי'. לא זו שלא החזיקה יד עני ואביון, אף זו שעשתה תועבה לפני.
אמנם לדעת רב יהודה, אף אנשי חמס היו, וכדדרשינן עלייהו לקמן קראי דאיוב: 'גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ, עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ'. 'חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ, יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה'. 'חָתַר בַּחשֶׁךְ בָּתִּים, יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ, לֹא יָדְעוּ אוֹר'. והואיל וכן, חומר ברעה שעשו בממונם מברעה שעשו בגופם, כדרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן: דּוֹר הַמַּבּוּל עָבְרוּ עַל הַכֹּל, וְלֹא נֶחְתַּם עֲלֵיהֶם גְּזַר דִּינָם עַד שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגָזֵל.

לענ"ד להוסיף בנוסח אחר, שנחלקו ביסוד ועיקר רשעותם, אם בעצם פושעים בגופן היו, ואילו החטאים בממונם, רק תוצאה הייתה, ולשיטה השנייה - ההיפוך, כי יסוד ושורש רעתם בממונם, אשר משם חטאו וטעו אף בגופם.
 
חלק עליון תַחתִית