דף עז עייל ונפיק אזוזי - ב"מ עז:

מה אדבר

משתמש ותיק
עייל ונפיק אזוזי פלוג' הרא"ש והרשב"א
בגמ' (עז:) דאמר רבא האי מאן דזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני, לא קא עייל ונפיק אזוזי קני. ומבו' דהמוכר דבר לחבירו ועייל ונפיק אזוזי, יכולים שניהם לחזור בהם אלא שיד החוזר בו על התחתונה ויד מי שחזרו בו על העליונה.

ובביאור הגר"א (קצ  יב) העמיד שיש בראשונים שני דרכים בדין החזרה ובדין ידו על העליונה, דעת הרא"ש (סי' ז) דדין החזרה התחדש על המקח כנגד המעות שכבר ניתנו, אבל על שאר המעות המקח בטל מאליו, ודעת הרשב"א איפכא, דדין החזרה התחדש על המעות שלא נתן כנגדם קרקע, אבל על המעות שכנגד הקרקע לא מהניא חזרה כלל.

וכ' הגר"א דלפ"ז נח' בעיקר דין ידו על העליונה, דלהרא"ש דין ידו על העליונה היינו שאם המוכר חוזר בו יש ללוקח זכות לתבוע קרקע בשיעור שנתן מעות כנגדה, ואם הלוקח חוזר בו יש למוכר זכות לתת לו את המעות, אך אין זה בתורת קיום המקח, דהא המקח נתבטל לגמרי ע"י חזרתו, משא"כ להרשב"א דהמקח בעיקרו קיים כנגד המעות שכבר ניתנו, א"כ הזכות דידו על העליונה הינה שיכול לתבוע לקיים את המקח, ונפק"מ אם הוא כקיום המקח או לאו כפי איזה זמן משלם לו, דלהרא"ש משלם כדהשתא ולהרשב"א כפי שקצצו, עכת"ד הגר"א.

אך יש להוסיף בזה, דנמצא שיש שתי מחלוקות בין הרא"ש להרשב"א, א' לדעת הרא"ש המקח בטל מאליו לענין שאר הדמים שעדיין לא נתן אף אם אין מי שרוצה לחזור בו, ולדעת הרשב"א אם אף אחד אינו חוזר בו המקח קיים גם על השאר, ב' לדעת הרא"ש שייך לבטל את המקח לגמרי, ואף את מה שכבר ניתן ניתן לבטל, אלא שיש דין חיצוני דידו על העליונה, ולדעת הרשב"א אין אפשרות לבטל את המקח על מה שכנגד המעות. ואמנם הגר"א ביאר את המח' השניה, אך אנן מיבעי לן לבאר את המח' הראשונה.

תמיהות בדעת הרא"ש
והנה לכאו' דברי הרא"ש צ"ב היאך המקח בטל מאליו, ועוד יל"ע בעיקר הסוגי' מדוע אין כאן החיסרון דדברים שבלב, שמעולם לא התנה על כך שאם יקשה עליו השגת הכסף יתבטל המקח.

ואין לתרץ על קושיא זו, דהנה נח' הראשונים היאך מיירי, דהרשב"א כ' דמיירי דעייל ונפיק אזוזי מיד לאחר המקח, ואילו הראב"ד והנמוק"י פירשו דאפי' עייל ונפיק אזוזי לזמן מרובה יכול לחזור בו, והנה קיי"ל דהיכא שיש גילוי דעתא לא הוי דברים שבלב, ולפ"ז אפש"ל לדעת הרשב"א דהוי כגילוי דעתא ומהני, אך כ"ז אינו, שכן מפורש ברשב"א שההכרח לדבריו דקשיא ליה דלעולם יוכל כל מוכר לחזור בו, שיכנס ויצא וכך יתבטל המקח, ומכח זה העמיד הרשב"א דעייל ונפיק מיד ולאלתר, אך הא לא הוה קשיא ליה דהוו דברים שבלב, וצ"ע מדוע. וכ"ש דלדעת הראב"ד והנמוק"י תיקישי מדוע לא חשיב דברים שבלב.

אהניותא דעייל ונפיק אזוזי
ונראה לבאר בזה שיש אומדנא, דמאחר וכל מקח נעשה מצד המוכר לצורך קבלת המעות, הרי שהמקח תלוי בזמינות המעות, והוי כמו אומדנא דמוכח שעושה תנאי שאם לא יבואו לו המעות בקל יתבטל המקח מאליו.

[ואין להק' ממש"כ רש"י דעייל ונפיק אזוזי הוא גילוי דעתא שמכר משום אונס, ומבו' לכאו' דלא אמרי' שכל מקח הוא על דעת כן כי אם במקח שנעשה מתוך אונס, אך זה לק"מ, דהא והא אמת נינהו, דאילו היה ברור שמוכר מסיבה אחרת ולא משום אונס ודאי לא מהני עייל ונפיק אזוזי, וכמפורש בסוגי' לענין מוכר שדהו מפני רעתה דלא מהני ביה עייל ונפיק אזוזי, וע"כ דב' הדברים נצרכים, א' שנדע שמכר משום אונס, ב' שיהיה תנאי שאם לא יזמין לו המעות יתבטל המקח, ורש"י עסק בחלק הראשון].

והשתא ניחא דברי הרא"ש, דכיון שיש אומדנא שעל מה שלא יקבל מעות לא קנה, ממילא יכול גם לטעון שאינו רוצה לקנות רק מחצה מהקרקע, דכל זה הוא בכלל הך אומדנא, ומ"מ אינו סותר להך דינא דיד השני על העליונה.

ביטול מקצת מקח
ודעת הרשב"א ועוד ראשונים דיסוד הדין משום תחילת פירעון, ואעפ"כ היכא דעייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו.

ולקמן (קב:) בסוגי' דכור בשלושים [וכהאי סוגי' יש בב"ב (פו:)] מבו' דאם לא התקיים כל המקח לא קנה כלום, ועי' ברשב"ם בב"ב שם דביאר דשאני התם שקצב לו סכום מסויים בעד כמות מסויימת, ובדעתו שכל שלא יתקיים הכל לא יתקיים כלום, וי"ל דזהו החילוק מסוגיין.

אכן עי' בשער המשפט על השו"ע (ר ז) שכ' דכמו המבו' כאן כך יהא גם שם לענין כור בל', והיינו שאם נתן לו מקצת המעות קנה חלק מן המקח. וכ"כ רעק"א על השו"ע (שם) בשם כמה מן הראשונים, וכ"כ הב"י בשם תשו' הרשב"א. ומבו' מכל זה דשייך מקח טעות לענין חלק מן המקח, וצ"ע היאך שייך לומר כן.

 
 
חלק עליון תַחתִית