כח המוחזק בממון המסופק - שמעתתא דת"כ

מה אדבר

משתמש ותיק
כח המוחזק בממון המסופק​
 ​
 בעלות ע"פ המוחזקות
נפתח ביסודו של השער"י (ש"ה פ"א) דבדין לא תגזול נאמר שלא לגזול ממי שמצד משפטי הממון הוי שלו[א], ועל כן אין ספק איסור לא תגזול בכל ספק ממון[ב]. וישנן כו"כ ראיות להך יסוד דמי שיש אצלו ממון מכח דין המע"ה נעשה אצלו בתורת ודאי.

א' מש"כ הגרש"ש גופיה דלא עובר על ספק לא תגזול. ואמנם הגרש"ש הביא מה שתי' באו"ת (קיצור ת"כ סי' כה) דגזל ודאי אמר רחמנא ולא גזל ספק, אך כבר הק' בשער"י שם דלא מצאנו כן בשום דוכתא. ויש להוסיף ולהק' דלפ"ז יצא חידוש נורא שאין הדבר אמור דוקא ביחס לדין המע"ה, אלא כל שאינו יודע אם עובר בלא תגזול הרי זה מותר, ונפק"מ כגון שאינו יודע על ממון אם הוא שייך למישהו או שהוא של הפקר רשאי להשתמש בו לכתחילה, דלא אמרי' ביה ספק דאו' לחומרא.

ב' מש"כ הגבו"א (יומא ט.) דדינא הוא דתבואה של דמאי מפריש ממנה מעש"ר ותרומת מעשר אע"פ שלא נותנו ללוי (סוטה מח. רמב"ם מעשר פ"ט ה"א), ולכאו' תיקשי לרבנן בגיטין (לא.) דפליגי על ר"א בן גמלא וס"ל דהבעלים ישראל אינו יכול להפריש תרומת מעשר, א"כ ממנ"פ היאך יפריש, דאם אינו שלו הרי אינו יכול להפריש וכנ"ל, ואם הוא שלו הרי אין כאן מעשר ראשון כלל ואין להפריש ממנו תרומת מעשר, וע"כ דנעשה שלו ע"י הספק וכדברי הגרש"ש.

ג' עוד הביא שם הגבו"א [וכן הביא הגרש"ש] דעת ר' אליעזר (בכורות יב:) דפדיון פטר חמור הוי כפדיון הבן לענין שאם לא נתן השה לכהן עד שמת השה אינו פדוי, ואם החמור היה חייב בפדיון מספק מעשר עליו והן שלו כמבו' בסוגיין. ולכאו' כיון שאינו נותנן מדוע חלה ההפרשה, ומדוע יש ענין להפריש, וע"כ משום דדינו להישאר אצל הישראל בתורת ודאי[ג].

ואין להביא ראיה נגד דברי הגרש"ש, דאי' בכתובות (צה.) ששני שטרות היוצאין ביום אחד יכול לבוא בהרשאה לענין תביעת אחריות המוכר, ולכאו' תיקשי דמה מהני ליה הרשאה כיון שהלוקח השני אינו זכאי באחריות כל כמה שהקרקע מגיעה לו בתורת ודאי. דיש לדחות דמעיקר מלתא נאמרה שם הכרעת המע"ה באופן זה שלענין תביעתם המשותפת אין משמעות לזה, ופשוט.

הבעלות האמיתית
עד כאן הוכח שישנה בעלות ע"פ המוחזקות, אך הוסיף הגרש"ש (שם פ' ו-ח) שמאידך מוכרח שבד בבד ישנה גם בעלות אמיתית למי שהממון שייך לו. ונפק"מ לענין ביכורים כשיש ספק על הקרקע של מי היא, שאף שהמע"ה מ"מ מי שאינו מוחזק מביא ואינו קורא (ב"ב פא.), והיינו שצריך להביא ביכורים מחמת הצד שהוא שלו, דדין ביכורים תלוי בבעלות האמיתית.

והגרש"ש לא ביאר כה"צ לגבי מה אזלי' בתר הבעלות האמיתי ולגבי מה אזלי' בתר המוחזק, [וז"ב דבעי' כלל ברור, דאטו בכל דבר נצטרך לדון ולהוכיח בזה]. ופשוט דלענין משפטי ממונות והיוצא מהם אזלי' בתר המוחזק, ולענין דינים כלפי שמייא כגון ביכורים ותרומה ולכם דד' מינים אזלי' בתר הבעלות האמיתי. ולקמיה ניווכח שישנם דברים שאינם עונים לב' הגדרות אלו, וכדלהלן, ואכן יל"ד בהם בתר מאי אזלי'.

המח' אם מוציאין מידו
הנה בסוגיין דנו בגמ' אם ת"כ מוציאין מידו או לאו, ומצינו כמה גווני דאף מ"ד מוציאין מודה בהו שאין מוציאין:

א' לדעת התוס' בשמעתתא דבר שטיא (כתובות כ.) תפיסה בטענת ברי מהניא לכו"ע, ב' לדעת הר"ן כשיש ספק הודאה מהניא תפיסה לכו"ע, [דהר"ן ביאר ספק הגמ' אם מוציאין מידו, דמספק"ל אם מהניא ספק הודאה להוציא מחזקה דשנים אוחזין, והיינו שאם חזקת שנים אוחזין היא חזקה מכח ספק ולא מתורת ודאי שפיר מהניא תפיסה מיניה, דיש ספק הודאה במה ששתק ולבסוף צווח], ג' כשתפס קודם שנולד הספק, [דאפי' לדעת הרמב"ן בסוגיין דלא מהניא שום תפיסה, אם תפס קודם לידת הספק שפיר מהני, דכך הוא בכל מוחזק בדרד"מ], ד' כשתפס ברשות, [כן מבו' בראשונים כגון שנתן לו בתורת מקח, וכן מבו' ברש"י בסוגיין דהנה רש"י פי' הבעיא דתקפו כהן דמיירי דשתיק ישראל והדר צווח, והק' הפנ"י דהרי הכא אין ברי, וא"כ מה הודאה שייך כאן[ד]. ותי' שאין כוונת רש"י שהיתה כאן שתיקה כהודאה, אלא מטרת השתיקה לעשות את התפיסה כתפיסה ברשות, ושי' רש"י שאין אפי' צד שמועילה תקיפה אם לא שתפיסתו תהיה ברשות, דע"י כך אין תפיסתו תפיסת גזילה, והיינו שהודאתו מהניא לענין המוחזקות ולא לענין פשיטות הנידון][ה].

ומבו' מזה דז"פ שמי שאינו מוחזק לא הפסיד כוחו בממון אילו יחזור הוא להיות מוחזק, אלא מה שאינו יכול לתקוף הוא משום שלעולם לא יוכל לתפוס בתורת מוחזק אלא לעולם יהא גזלן, והיינו שהחיסרון בהעברה למוחזקותו ולא בהימצאות בחזקתו. ונמצא שעיקר הנידון אם תקיפתו הויא גזלנות או כבעלים.

תמיהה מסוגיין
איברא, דמהשקו"ט שבגמ' מוכח לא כן, שהוכיחו בגמ' דתקפו כהן מוציאין מידו, דאי אין מוציאין מידו אין המוחזק רשאי להפריש מעשר מבהמה שהיא ספק בכור. ותיקשי דהרי אין זה תלוי בנידון אם תפיסתו היא גזלנות או לאו, וחזי' דעיקר הנידון בתקפו כהן אם מוציאין מידו הוא שורשי, אם הממון אצלו בתורת ודאי או לאו. [ובאמת דהב"י (יו"ד סי' שטו) הוציא מזה ביאור שי' הרמב"ם (בכורות פ"ב ה"ו) דפסק תקפו כהן אין מוציאין אותה מידו, דאע"פ שהגמ' הוכיחה דמוציאין אין זה עיקר, שהרי אין הסברא מובנת בזה[ו], ודברי הב"י תמוהים, דאטו מכח סברא דילן נדחה דברי הגמ' שנאמרו בפשיטות].

ואכן בקונטה"ס (כלל א סי' ח) ביאר דאי אין מוציאין מידו נמצא שחסר בבעלותו, והיא רק בעלות מספק, וא"כ לא ייפטר ממעשר ע"י הספק, אבל אם מוציאין מידו הרי שיש כאן הכרעה ובעלות בתורת ודאי. ולטעמיה אזיל שם דקידושי אשה של המוחזק תלוי במח', דאי מוציאין מידו הו"ל ודאי מקודשת אבל אי אין מוציאין מידו הו"ל רק ספק מקודשת. אך הגרש"ש (ש"ה פ"ח) נקט דגם אם אין מוציאין מידו הרי היא מקודשת בוודאי, ולדבריו תיקשי היאך נפרש פוטר ממונו בממונו של כהן, דמה בכך, ומדוע שאני מקידושי אשה.

והגרש"ש תי' שם דלענין מעשר ישנו דין חדש שצריך להיות בעלים המיוחד לו, וכמו דילפי' למעוטי שותפין, והוא חידוש. וע"ע באו"ש (בכורות פ"ה ה"ג) שביאר דכיון דעשירי נפטר ממילא, נמצא שנפטר מכח העתיד, והרי אין לו בעלות על העתיד, ועל כן לא חייל מעשר, אך ג"ז צ"ע, דסו"ס כעת הדין שיש לו זאת גם לעתיד.

החיסרון במה שפוטר בממונו של כהן
ונר' בב' אופנים חדשים מדוע שאני מעשר בהמה מקידושי אשה, ובהקדם דקדוק דברי הגמ' שלא אמרו דהך בהמה פטורה ממעשר, אלא אמרו דפוטר ממונו בממונו של כהן.

א' נר' דגם אם ננקוט כדברי הגרש"ש דלכו"ע הוי בעלות ודאי, מ"מ כ"ז לענין זכותים בממון, אבל לענין חיובים שיש לו מחמת שהממון שלו, בזה נשאר ספק, וא"כ נמצא דהך ספק בכור ספק אם הוא חייב במעשר, וא"כ נמצא מפריש מן הפטור על החיוב, וזה מק' הגמ', ול"ד לקדושין דהוו זכותים בממון, וגם לא דמי לתרומה דיכול להפריש, ששם אינו מפריש מן הפטור על החיוב אלא מיניה וביה, ומהני ממנ"פ.

ב' נר' טפי דמעיקר מלתא אין למוחזק כח אפי' להקדיש, כיון שעי"כ סותר את אפשרותו של הלה לתפוס, וכמו"כ אין לו כח לעשר. והטעם דהקדש מהני כיון שחל באופן דתו לא פקע וכמש"כ התוס' בהדיא, והיינו שמקדיש רק להצד שהוא שלו, ושוב אי אפשר לתפוס מן ההקדש מחמת הסברא דתו לא פקע, משא"כ לענין מעשר בהמה עשייתו למעשר היא גופא פגיעה באפשרותו של השני לתקוף, וע"ז אמרי' שאין למוחזק זכות. וגם לפ"ז מיושב הלשון שאינו יכול לפטור ממונו בממונו של כהן[ז].

 

 


[א] ולחידוד הבעלות דמוחזק, יל"ד אם באו עדים על ממון שהוא של ראובן, והשתמש בו, ואח"כ הוזמו, האם עבר על לא תגזול בשוגג, ונר' ברור שלא עבר, שמשפטי הממון נאמרו בכל גווני, ולא רק כשיש ספק, ופשוט.

[ב] יש שהבינו בדברי הגרש"ש שכל עיקר כוונתו לומר שדין לא תגזול נאמר רק על ממון שאינו רשאי להשהותו אצלו מדיני המשפט, אבל לא שנעשה שלו בתורת ודאי, אך ז"א כמבו' בגרש"ש בעוד מקומות לקמיה.

[ג] ובזה יש ג' נוסחאות, נוסח הגרש"ש שמתקיים דין הנתינה במה שהוא מעמיד לכהן, ורק דאם לא נותן הרי הוא מפקיע בידיים משא"כ בספק שאין כאן הפקעה כיון שרשאי להשאירו אצלו, או שנאמר דהנה דין הנתינה שייך לפדיון, דבתורה התחדש שכל שקדושת החמור מחייבתו לעשות משהו אינו פדוי, ולכך צריך ליתן לכהן וכל שלא נתן אינו פדוי, אבל היכא דאינו מחייבו ליתן לכהן לא חסר מידי, או שנאמר שענין הפדיון שיתן את המעות באותו מקום שצריכים הם להיות, ולפיכך נפלה הוכחתינו.

[ד] ואכן איכא דל"ג לדברי רש"י הללו.

[ה] וילה"ק על דבריו דא"כ מה מייתי הגמ' מהא דאסורין בגיזה ועבודה דאין מוציאין מידו והקדישה מקודשת, והרי שאני תקפו כהן ששתק ולבסוף צווח שהיתה לו תפיסה ברשות ובזה תועיל תפיסה.

וי"ל עפ"ד הר"ן דספק הודאה משוי ליה תפיסה ברשות וכמשנ"ת, וע"ז מייתי מהא דאסורין בגיזה ועבודה שמשום שיש לו איזה אופן לתפוס ע"כ חייל הקדש, ה"נ כיון שיש לו איזה אופן לתפוס על כן אסורין בגיזה ועבודה, ומזה הוכיחה הגמ' דשייך לחול הקדש בכה"ג ע"י שיש לו אפשרות לתקוף.

[ו] ועי' בהגהת בן הש"ך על תקפו כהן (סי' א) ביאור בדברי הב"י ע"פ השקו"ט בגמ'.

[ז] ואין להק' דבגמ' מוכח דגם לענין גיזה ועבודה חשבי' להנידון אם יכול לחול קדושה, ולכאו' מדוע לא נימא דיחול מאליו, די"ל שחל מאליו רק מה שיכול להחיל, ואכתי צ"ע.
 
חלק עליון תַחתִית