דף ד הילך אליבא דרש"י ב"מ ד.

אשר ישראל

משתמש רשום
מדוע אליבא דרש"י
 והילך - לא הוצאתים והן שלך בכ"מ שהם:
זה עוזר זה ש"לא הוצאתים"? הרי מלווה להוצאה ניתנה והמעות בכל מקרה כבר לא שייכות למלווה-כדמוכח גבי מקדש במלווה בקידושין ו:
אינה מקודשת - דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קידושין ומלוה להוצאה ניתנה וכבר הן שלה ומעות אחרים היא חייבת לו:
 ואם מעות אחרים (כלשון רש"י בקידושין) זה החוב, אז מה זה משנה ש"לא הוצאתים" גבי הילך בב"מ ד.?
תודה לכל העונים
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
הערות הגרי"ש אלישיב מסכת בבא מציעא דף ד עמוד א
הילך. עי' ברש"י, וצ"ל דאיירי בפקדון, דבמלוה ל"ש לומר "לא הוצאתים", דלהוצאה ניתנה, והמלוה צריך לזכות מחדש במעות, ול"ש הילך. עי' ר"ן. אלא צ"ל דהפקיד צרור מעות מותרין דרשאי להשתמש כדלקמן מ"ג. ואומר לא הוצאתים והם שלך. (ועי' נחל יצחק סי' פ"ז סק"ד א').

וע"ע שו"ת חת"ס ח"ד סי' קסג, ונו"ב תניינא חו"מ סכ"ח.
 

אשר ישראל

משתמש רשום
פותח הנושא
קדמא ואזלא אמר:
הערות הגרי"ש אלישיב מסכת בבא מציעא דף ד עמוד א
הילך. עי' ברש"י, וצ"ל דאיירי בפקדון, דבמלוה ל"ש לומר "לא הוצאתים", דלהוצאה ניתנה, והמלוה צריך לזכות מחדש במעות, ול"ש הילך. עי' ר"ן. אלא צ"ל דהפקיד צרור מעות מותרין דרשאי להשתמש כדלקמן מ"ג. ואומר לא הוצאתים והם שלך. (ועי' נחל יצחק סי' פ"ז סק"ד א').

וע"ע שו"ת חת"ס ח"ד סי' קסג, ונו"ב תניינא חו"מ סכ"ח.

אכן, זו שיטת הרמב"ם. אך קש"ה לומר ככה לענ"ד שהרי בהמשך הגמרא כתוב בפרוש "מלווה"
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
אכן, אבל הר"ן פי' כך ברש"י. (כמדו' שבהג' אשר"י אכן הבין אחרת בד' רש"י אאל"ט).
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
שמחת עולם הלכות טוען ונטען פרק א
אלא ודאי לפי דברי רש"י ז"ל הילך לא משכחת לה אלא בפקדון אבל במלוה לא ואין כן דעת הגאונים וכו' עכ"ל וכתב על דבריו הרב מהר"א גירון בביאורו על בעל העיטור בדף קט"ז דלפי דברי התוס' שהביא הבעל התרומות דהספרים דגרסי בגמ' כיון דקא מודה בגווייהו כמאן דנקיט להו דמי לפי זאת הגרסא היא בפקדון שלא הוציאו והוא ברשות בעליו בכל מקום שהן כמו שפי' רש"י ובספרים דגרסי כמאן דנקיט להו מלוה דמי צריך לפרש שעתה כשאומר לו הילך פורע לו כלומר מידו לידו והוי כמו דנקט להו מלוה מעיקרא קודם שהודה הלוה אותו והו"ל כמו שלא הודה לו כלום על כן נוכל לומר דרש"י ז"ל גריס כמאן דנקט להו ולא גריס מלוה ומשו"ה פי' הסוגיא בפקדון והיינו באומר לו שהם שלו בכמות שהם דפקדון וכו'.
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
אשר ישראל אמר:
אוקיי, אבל אנחנו משנים את הגרסא?

זה לא אנחנו שמשנים.
קיימת כבר גירסא כזאת, המובאת בספר התרומות, ושם הוא מבאר שכך צ"ל לפרש"י, שגרס כגירסא הלזו.

ספר התרומות שער ז חלק ב:
וכתב הרב בעל התוספות, הספרים שגרסתן כיון דקא מודה ליה בגויהו כמאן דנקיט להו דאמי.
זאת הגירסא היא בפקדון שלא ניתן להוצאה והוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא, כמו שפר"ש ז"ל שלשון הילך שלא הוציאם ועדיין הם בעין, כלומר שלך הם בכל מקום שהם. ובספרים דגרסי כמאן דנקיט להו מלוה [דמי, צריך לפרש שעתה כשאומר לו הילך, פורע לו כלו מידו לידו, והוי כמאן דנקט להו מלוה] מעיקרא קודם שהודה הלוה אותם, והוה ליה כמי שלא הודה לו כלום, ע"כ.
 

יוספי

משתמש ותיק
אשר ישראל אמר:
מדוע אליבא דרש"י
 והילך - לא הוצאתים והן שלך בכ"מ שהם:
זה עוזר זה ש"לא הוצאתים"? הרי מלווה להוצאה ניתנה והמעות בכל מקרה כבר לא שייכות למלווה-כדמוכח גבי מקדש במלווה בקידושין ו:
אינה מקודשת - דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קידושין ומלוה להוצאה ניתנה וכבר הן שלה ומעות אחרים היא חייבת לו:
 ואם מעות אחרים (כלשון רש"י בקידושין) זה החוב, אז מה זה משנה ש"לא הוצאתים" גבי הילך בב"מ ד.?
תודה לכל העונים
לכאו' מבואר מרש"י שמלוה להוצאה ניתנה זה רק אחר שהוציאו. וכן ביאר בחי' הרי"ם. וכן מבואר לכאו' מרש"י סנהדרין כ"ט:,
ובנחל יצחק כתב שכיון שמדאורייתא עדיין לא קנה הלוה את המעות לכך יכול לומר לא הוצאתים
 

תורה ורק תורה

משתמש רגיל
א. באור זרוע (מובה בהג"א) מפרש את דברי רש"י דאיירי גם במלוה והילך שייך רק בכה"ג שהחזיר ללוה את אותם מעות עצמם שהלווה ממנו.
וכמו שפי' בחי' הרי"מ שכל זמן שלא נשתמש במעות הם עדין שייכים למלוה ורק שללוה יש זכות להשתמש בהם.

ב. לפי מי שפי' ברש"י דאיירי בפקדון יש שנתקשו דאם איירי בפקדון מדוע נקט רש"י ולא הוצאתים דהרי מה ההו"א שיוציאם אם מדובר בפקדון. ונראה לת' בזה ע"פ המבו במשנה לק' דף מג. "מותרין ישתמש בהן" דמעות שהופקדו אצל השומר ולא היו צרורין מותר לשומר להשתמש בהם ולפיכך כתב רש"י "ולא הוצאתים" כלומר אע"פ שהיה מותר לו להשתמש בהם הוא לא הוציאם והם עדין שייכים למפקיד.
 
חלק עליון תַחתִית