רצו"ב מה שכתבתי בזה השבוע
עדיין לא גמור לגמרי
גמ'. דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור, דאמרינן לה מנא תבירא תבר. ופרש"י פטור המשברו וחייב הזורק, אלמא בתר מעיקרא אזלינן, והואיל וסופו לישבר לכשינוח, כמי ששברו הוא דמי.
ומבואר מזה שהסברא של מנא תבירא תבר, אינה מועילה רק לפטור את השובר, אלא היא מועילה לחייב את הזורק, דכמאן ששברו הוא דמי.
ומבואר מזה שאע"פ שאת השבירה בפועל עשה השובר, מ"מ הזורק מתחייב מפני שכשזרקו היה סופו לישבר לכשינוח כמו ששברו הוא דמי, וכבר חלה עליו חובת תשלומין בשעת הזריקה.
ולפ"ז נמצא שאם זרק כלי מראש הגג ובא אחר וקבלו בכרים וכסתות, כבר נתחייב הזורק בתשלומין, מפני שכבר בזריקה הוא נחשב כמי ששבר את הכלי, וזה לא יתכן.
אלא שי"ל שהאמנם שכבר נתחייב בתשלומין, מ"מ אם לא נשבר הכלי הרי הוא משלם את החיוב בכלי עצמו, ולפ"ז אם בא כלב ולקחו קודם תשלומין, מתחייב לשלם מחמת הזריקה, שהרי אין החפץ בעין שיוכל לשלם בו את חיובו, וזה דבר שאין הדעת סובלתו, שגם בלא שנשבר החפץ הרי הוא מזיק שמחוייב לשלמו, בלא שהזיק את הבעלים.
ולכאורה נראה פשוט שודאי כל מה שאנו דנים דין מנא תבירא, הוא רק מחמת שהחפץ נשבר לבסוף, ובזה הוא דאמרינן שכל שנשבר החפץ אין הכוונה שהשבירה נתחדשה בשעת השבירה, אלא כבר משעת השבירה חשבינן לחפץ כנשבר.
אלא שזה עצמו צריך ביאור איך יתכן שאם לא נשבר החפץ עדיין לא דנים את הכלי כנשבר, וכל שנשבר החפץ כבר דנים את השבירה משעת הזריקה.
ומה שנראה לומר בזה שהנה לעולם בכל חיובי התורה הדברים נחלקים למחייב ולחיוב, ולמשל בגניבה, מעשה הגניבה מחייבו, והחיוב הוא לשלם את הגניבה, וה"נ גבי מזיק מעשה הנזק מחייבו, והחיוב שחל עליו הוא לשלם את הנזק.
ומצינו שהדברים יכולים להתחלק כגון מה שבעל חייב במזונות אשתו, שהחיוב לא חל עליו בכל רגע ורגע שהיא צריכה מזונות, אלא כבר מעיקרא חל עליו חובה לזון את אשתו, אלא שמאחר שחיובו הוא לזון אותה בכל עת ועת, כל כמה שהיא צריכה למזונות זהו חיובו שהוא מחוייב מעיקרא. וכן מה שבעל מתחייב בקבורת אשתו, אי"ז חידוש שחל עליו עם מיתתה, אלא מעיקרא הוא חייב לקברה, אלא שמאחר שחיובו הוא לקברה, נמצא שאם לא מתה בחייו, אין לו את מה להתחייב מחמת חיובו.
וכן מצינו במי שעשה ביטוח על ביתו מפני דליקה וכיוצ"ב, שכבר בשעת הביטוח יש על המבטח חיוב לשלם כל נזק שיהא בבית, ואמנם מאחר שהחיוב הוא לשלם את הנזק שיארע, כל כמה שעדיין לא ארע הנזק אין חיוב תשלומין בפועל מפני שאין לו עבור מה להיות חיוב, אע"פ שיש כבר מחייב על שעת נזק.
ומעתה נראה שבזורק כלי מראש הגג מאחר שאנו דנים את הנזק בתר מעיקרא, נמצא שיש כאן מחייב של תשלומין על הנזק, ואמנם מאחר שהחיוב הוא לשלם את הנזק, כל כמה שלא נעשה הנזק אין כאן חובת תשלומין מפני שאין כאן נזק שמחייב אותו, ולכן אע"פ שהמחייב של הנזק כבר קיים בשעת הזריקה, מ"מ החיוב בפועל לא חל אלא בשעת הנזק שאז נעשה נזק שנתחייב כבר לשלמו.
אלא שלפ"ז צריך ביאור למה אם בא אחר ושברו הזורק חייב, והרי כל מה שהזריקה מחייבתו הוא רק על הנזק שנעשה, ואם בא אחר ושברו נמצא שלעולם לא נגמרה השבירה של הראשון, ולא נפעל כאן נזק, ועל מה מתחייב, וזה ודאי אין לומר שהנזק שמחייבו הוא מה שנשבר במקל, שאין שום שייכות בין מעשה הזריקה של הראשון למה שבא אחר ושברו במקל, ובשלמא אם גוף הזריקה של סופו להישבר מחייבתו, א"ש שמתחייב ע"ז, אבל לפי מה שנתבאר שכל מה שהזריקה מחייבתו הוא רק על הנזק שנעשה, אם בא אחר ושברו על מה יתחייב, והרי הנזק של הזריקה לא נשלם, ומאי שנא בא אחר ושברו שחייב, מבא אחר ולקחו שפטור הזורק.
ואשר יראה בזה שזה ודאי שכל החיוב של הזורק הוא רק אם נשלם ונגמר מעשה הזריקה והשבירה שלו, וכל מה שמבואר בגמ' שאם בא אחר ושברו חייב, הוא רק מפני שהמעשה הזריקה שלו נגמר כשהכלי הגיע לארץ ונשבר שם, ורק שקודם שנחבט בארץ בא אחר ושברו במקל, ונמצא שהקרקע הזיקה ושברה כלי שבור, ובכה"ג היה צריך להיות פטור מפני שכלי שבור שבר, ואע"פ שהזריקה שלו פעלה שבירה בכלי, מ"מ היא לא שברה כלי אלא שברים, וקמחא טחינא טחן, ובזה הוא שאמרינן שמאחר שבתר מעיקרא אזלינן, נמצא ששבירתו שלו קדמה לשבירת המקל, והרי הוא מתחייב מפני שמעיקרא נתחייב על השבירה משעת זריקה, אבל באופן שלא נגמר מעשה הראשון וכגון שלא נשבר במקל והגיע לארץ, אלא ששרפו אדם באש, בכה"ג ודאי פטור הזורק מפני שלא נגמרה המעשה מזיק שלו, ואינו מתחייב אלא אם יש כאן מעשה מזיק דידיה, וכל הנדון הוא רק מצד שמנא תבירא תבר, ובזה אמרינן שמאחר שבתר מעיקרא אזלינן קדמה שבירתו לשבירת השני, ואיהו מנא תבירא תבר.