דף ב ממונו המזיק

אני זקוק להסבר ברור מפני מה אדם חייב על ממונו שמזיק הלא לכאורה אין שום קשר בינהם שאמור לחייבו על נזקים שהיא עושה. אלא רק שיש לו את הרווחים שלה.
 

למען לא ניגע לריק

משתמש ותיק
פותח הנושא
תיקון טעות 
ודאי שישנו קשר בין הבעלים לממונו בכדי שיהא חייב עליו, אך עדיין אינו מובן מפני מה חייב על מעשים של בהמתו שנעשים כמעשי היזק הלא יכול לטעון שאינו שייך למעשי הבהמה שקרו כמעשי היזק, מפני שאף שהיא הזיקה הלא אם היתה הפקר ג"כ היתה מזיקה.
 

ירמיה

משתמש ותיק
אם אדם רוצה להחזיק ברשותו ולהשתמש בדבר שיש לו פונטציאל להזיק לסביבתו, הוא אמור לשמור עליו ע"מ שלא יגרם ממנו נזק, הלא כן?

ותלוי בחקירה הידועה וכו'
 

ערבה

משתמש ותיק
למען לא ניגע לריק אמר:
תיקון טעות 
ודאי שישנו קשר בין הבעלים לממונו בכדי שיהא חייב עליו, אך עדיין אינו מובן מפני מה חייב על מעשים של בהמתו שנעשים כמעשי היזק הלא יכול לטעון שאינו שייך למעשי הבהמה שקרו כמעשי היזק, מפני שאף שהיא הזיקה הלא אם היתה הפקר ג"כ היתה מזיקה.

גם 'אדם' אם היה הוא 'עבד' היה פטור מהנזקים שעשה.
 

למען לא ניגע לריק

משתמש ותיק
פותח הנושא
ערבה אמר:
למען לא ניגע לריק אמר:
תיקון טעות 
ודאי שישנו קשר בין הבעלים לממונו בכדי שיהא חייב עליו, אך עדיין אינו מובן מפני מה חייב על מעשים של בהמתו שנעשים כמעשי היזק הלא יכול לטעון שאינו שייך למעשי הבהמה שקרו כמעשי היזק, מפני שאף שהיא הזיקה הלא אם היתה הפקר ג"כ היתה מזיקה.

גם 'אדם' אם היה הוא 'עבד' היה פטור מהנזקים שעשה.

היה טוב אילו היית מסביר את עצמך
 

למען לא ניגע לריק

משתמש ותיק
פותח הנושא
סנגורן של ישראל אמר:
אם אדם רוצה להחזיק ברשותו ולהשתמש בדבר שיש לו פונטציאל להזיק לסביבתו, הוא אמור לשמור עליו ע"מ שלא יגרם ממנו נזק, הלא כן?

ותלוי בחקירה הידועה וכו'

וכאן הבן שואל האם לא יוכל להשתמש בחפץ רק לרווחיו ולא להפסדים שבו.
ואם כוונתך לתיקון העולם אין נראה שבזה מסתיימת פרשת נזיקין.
 

עוד א'

משתמש רגיל
למען לא ניגע לריק אמר:
תיקון טעות 
ודאי שישנו קשר בין הבעלים לממונו בכדי שיהא חייב עליו, אך עדיין אינו מובן מפני מה חייב על מעשים של בהמתו שנעשים כמעשי היזק הלא יכול לטעון שאינו שייך למעשי הבהמה שקרו כמעשי היזק, מפני שאף שהיא הזיקה הלא אם היתה הפקר ג"כ היתה מזיקה.

ולמה לגבי הרווחים אתה לא שואל שאם הייתה הפקר גם הייתה מגדלת צמר ומולידה ולדות
 

למען לא ניגע לריק

משתמש ותיק
פותח הנושא
עוד א' אמר:
למען לא ניגע לריק אמר:
תיקון טעות 
ודאי שישנו קשר בין הבעלים לממונו בכדי שיהא חייב עליו, אך עדיין אינו מובן מפני מה חייב על מעשים של בהמתו שנעשים כמעשי היזק הלא יכול לטעון שאינו שייך למעשי הבהמה שקרו כמעשי היזק, מפני שאף שהיא הזיקה הלא אם היתה הפקר ג"כ היתה מזיקה.

ולמה לגבי הרווחים אתה לא שואל שאם הייתה הפקר גם הייתה מגדלת צמר ומולידה ולדות

כי לגבי זה הוא רוצה את החפץ ולכך חשיב שלו, אך מהיכ"ת שיהא אחראי על הנזקים שבהמתו עושה.
 

ירמיה

משתמש ותיק
למען לא ניגע לריק אמר:
סנגורן של ישראל אמר:
אם אדם רוצה להחזיק ברשותו ולהשתמש בדבר שיש לו פונטציאל להזיק לסביבתו, הוא אמור לשמור עליו ע"מ שלא יגרם ממנו נזק, הלא כן?

ותלוי בחקירה הידועה וכו'

וכאן הבן שואל האם לא יוכל להשתמש בחפץ רק לרווחיו ולא להפסדים שבו.
ואם כוונתך לתיקון העולם אין נראה שבזה מסתיימת פרשת נזיקין.
לא הבנתי את השאלה. אם אדם מדליק מדורה וצולה עליה תפוחי אדמה, אתה מבין שמוטלת עליו האחריות לדאוג לכך שהאש לא תתפשט?
זה לא 'שימוש להפסדים', אלא אחריות סביבתית בסיסית.
ולא הבנתי מה כוונתך במילים 'תיקון העולם'. ברור שכל דיני נזיקין נובעים מכך שהעולם שמסביב ניזוק.
 
 

כפשוטו

משתמש ותיק
לכאורה זה קשור בעניין אחד עם גדר בעלות שנידון באשכול אחר. לעניו״ד בעלות הוא שעניין החפץ כל כולו מוקדש כדי שהבעלים יתבטאו בו, ולכן הוא צריך גם לשמור על החפץ. כמו שאדם צריך לשמור על ידיו ועל רגליו ולא שהידים והרגליים ישמרו על עצמם... כיון שאין להם ׳נפש׳ משל עצמם וכל כולם הם רק ׳כלים׳ שמכילים את נפש הבעלים. וכמו שנפש אחראית על הגוף כך האדם אחראי על חפצים שתחת בעלותו.
 

למען לא ניגע לריק

משתמש ותיק
פותח הנושא
כפשוטו אמר:
לכאורה זה קשור בעניין אחד עם גדר בעלות שנידון באשכול אחר. לעניו״ד בעלות הוא שעניין החפץ כל כולו מוקדש כדי שהבעלים יתבטאו בו, ולכן הוא צריך גם לשמור על החפץ. כמו שאדם צריך לשמור על ידיו ועל רגליו ולא שהידים והרגליים ישמרו על עצמם... כיון שאין להם ׳נפש׳ משל עצמם וכל כולם הם רק ׳כלים׳ שמכילים את נפש הבעלים. וכמו שנפש אחראית על הגוף כך האדם אחראי על חפצים שתחת בעלותו.

סליחה על ההתבטאות אבל ירחם ה' על מי שמבין כך את המושג בעלות.
חוץ מזה שזוהי טעות חמורה לומר שלבהמה אין נפש עיין רמב"ן בפרשת אחרי מות שיתכן שאך יש לה בחירה, ועיין רמב"ן בפרשת בראשית שהיה זמן שהיה אסור על האדם לאכול מן הבהמה כי קרובה מאד אל נפש האדם בהיותו הנפש המשכלת עיי"ש היטב. 
 

למען לא ניגע לריק

משתמש ותיק
פותח הנושא
סנגורן של ישראל אמר:
למען לא ניגע לריק אמר:
סנגורן של ישראל אמר:
אם אדם רוצה להחזיק ברשותו ולהשתמש בדבר שיש לו פונטציאל להזיק לסביבתו, הוא אמור לשמור עליו ע"מ שלא יגרם ממנו נזק, הלא כן?

ותלוי בחקירה הידועה וכו'

וכאן הבן שואל האם לא יוכל להשתמש בחפץ רק לרווחיו ולא להפסדים שבו.
ואם כוונתך לתיקון העולם אין נראה שבזה מסתיימת פרשת נזיקין.
לא הבנתי את השאלה. אם אדם מדליק מדורה וצולה עליה תפוחי אדמה, אתה מבין שמוטלת עליו האחריות לדאוג לכך שהאש לא תתפשט?
זה לא 'שימוש להפסדים', אלא אחריות סביבתית בסיסית.
ולא הבנתי מה כוונתך במילים 'תיקון העולם'. ברור שכל דיני נזיקין נובעים מכך שהעולם שמסביב ניזוק.

אבל כאן אתה צריך להבין שאין שייכות לבעלים על כך שקרה הנזק כי הנזק היה קורה גם בלא היותו בעלים. ובזה שונה הנידון דידן מהנידון ד"צליית תפו"א".
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
למען לא ניגע לריק אמר:
אני זקוק להסבר ברור מפני מה אדם חייב על ממונו שמזיק הלא לכאורה אין שום קשר בינהם שאמור לחייבו על נזקים שהיא עושה. אלא רק שיש לו את הרווחים שלה.
אני לא מבין את הפלפולים האלה התורה חייבה, אם התורה לא היתה מחייבת היה פטור, מסברא אפשר לומר כך וכך.
 
 

למען לא ניגע לריק

משתמש ותיק
פותח הנושא
כמעיין המתגבר אמר:
למען לא ניגע לריק אמר:
אני זקוק להסבר ברור מפני מה אדם חייב על ממונו שמזיק הלא לכאורה אין שום קשר בינהם שאמור לחייבו על נזקים שהיא עושה. אלא רק שיש לו את הרווחים שלה.
אני לא מבין את הפלפולים האלה התורה חייבה, אם התורה לא היתה מחייבת היה פטור, מסברא אפשר לומר כך וכך.

ואולי תוכל לבאר היכן אמרה התורה שנפרצה בלילה עיין תוס' ב"ק נה: שכתב שאע"פ שהבעלים יודע הוא פטור. הלא זה אינו כתוב בתורה שפטור. כי התורה אמרה שור נגח הוא וכו' שלם ישלם.
יש לציין את הגאונות שבדבריך.
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
למען לא ניגע לריק אמר:
כמעיין המתגבר אמר:
למען לא ניגע לריק אמר:
אני זקוק להסבר ברור מפני מה אדם חייב על ממונו שמזיק הלא לכאורה אין שום קשר בינהם שאמור לחייבו על נזקים שהיא עושה. אלא רק שיש לו את הרווחים שלה.
אני לא מבין את הפלפולים האלה התורה חייבה, אם התורה לא היתה מחייבת היה פטור, מסברא אפשר לומר כך וכך.

ואולי תוכל לבאר היכן אמרה התורה שנפרצה בלילה עיין תוס' ב"ק נה: שכתב שאע"פ שהבעלים יודע הוא פטור. הלא זה אינו כתוב בתורה שפטור. כי התורה אמרה שור נגח הוא וכו' שלם ישלם.
יש לציין את הגאונות שבדבריך.
התורה חייבה רק כשיש פשיעה או דררא של פשיעה, ורמת השמירה תליא בדרישת הפסוקים ובסברת חז''ל, בכה''ג שמר כדבעי ולא חייבה אותו תורה יותר, לא עיינתי שם כעת.
 
 

למען לא ניגע לריק

משתמש ותיק
פותח הנושא
כמעיין המתגבר אמר:
למען לא ניגע לריק אמר:
כמעיין המתגבר אמר:
אני לא מבין את הפלפולים האלה התורה חייבה, אם התורה לא היתה מחייבת היה פטור, מסברא אפשר לומר כך וכך.

ואולי תוכל לבאר היכן אמרה התורה שנפרצה בלילה עיין תוס' ב"ק נה: שכתב שאע"פ שהבעלים יודע הוא פטור. הלא זה אינו כתוב בתורה שפטור. כי התורה אמרה שור נגח הוא וכו' שלם ישלם.
יש לציין את הגאונות שבדבריך.
התורה חייבה רק כשיש פשיעה או דררא של פשיעה, ורמת השמירה תליא בדרישת הפסוקים ובסברת חז''ל, בכה''ג שמר כדבעי ולא חייבה אותו תורה יותר, לא עיינתי שם כעת.
אחר בקשת המחילה
א. רק מעתה אני מבין למה אתה לא מבין את הפלפולים האלו כי הרי לא עיינת פעם הבאה עדיף לשתוק, [סייג לחכמה שתיקה, והיפוכם בגולם].
ב. היכן אמרה תורה שרק כשיש דררא של פשיעה חייב. הלא אמרה תורה דוקא היכן שהוא בעלים ולא פירטה בזה כלום.
ג. חוץ מזה תדע שאתה מדבר פה עם אחד שכן יודע ואין בזה דרשות של חז"ל כלל וכלל זוהי סברת תוס' מדנפשיה.
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
למען לא ניגע לריק אמר:
כמעיין המתגבר אמר:
למען לא ניגע לריק אמר:
ואולי תוכל לבאר היכן אמרה התורה שנפרצה בלילה עיין תוס' ב"ק נה: שכתב שאע"פ שהבעלים יודע הוא פטור. הלא זה אינו כתוב בתורה שפטור. כי התורה אמרה שור נגח הוא וכו' שלם ישלם.
יש לציין את הגאונות שבדבריך.
התורה חייבה רק כשיש פשיעה או דררא של פשיעה, ורמת השמירה תליא בדרישת הפסוקים ובסברת חז''ל, בכה''ג שמר כדבעי ולא חייבה אותו תורה יותר, לא עיינתי שם כעת.
אחר בקשת המחילה
א. רק מעתה אני מבין למה אתה לא מבין את הפלפולים האלו כי הרי לא עיינת פעם הבאה עדיף לשתוק, [סייג לחכמה שתיקה, והיפוכם בגולם].
ב. היכן אמרה תורה שרק כשיש דררא של פשיעה חייב. הלא אמרה תורה דוקא היכן שהוא בעלים ולא פירטה בזה כלום.
ג. חוץ מזה תדע שאתה מדבר פה עם אחד שכן יודע ואין בזה דרשות של חז"ל כלל וכלל זוהי סברת תוס' מדנפשיה.
בענין הפשיעה לא דיברתי כלל על התוס', אלא דיברתי על כללות דיני ממון המזיק, וזה תלי בדרשת הפסוקים דכתיב ולא ישמרנו הא שמרו פטור, ומזה נלמד אף לשאר ההיזקים של ממונו, השאלה על תוס' היא שאלה נקודתית ואינה שאלה כללית על הלכות ממון המזיק כמו שכתוב בפתיחת האשכול ועל כן לא עיינתי שם, רק כתבתי שכיון שהתורה תלתה בפשיעה א''כ דעת חז''ל דבכה''ג אינו מספיק פשיעה.
 
 

מה אדבר

משתמש ותיק
בגדר חיוב נזיקין ובענין "שמירתן עליך" והמסתעף (פתיחה)

האיסור להזיק
א) מתני' ארבעה אבות נזיקין וכו' הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך.
ויש לחקור אי דינא ד"שמירתן עליך" מוסב על הצד השוה שבהן, והיינו שהצד השוה בהן שדרכן להזיק וכן ששמירתן עליך, ומהצד השוה ילפי' דכשהזיק חב המזיק, או ד"שמירתן עליך" נמי לא הוה ילפי' לולא הצד השוה.
ולהצד ששמירתן עליך הוי מהצד השוה יש לחייבו בשמירה מכח האיסור להזיק, והאיסור להזיק המפורש בטור (ריש סי' שעח) נלמד מכמה מקורות.
א' יעוי' ברבנו יונה (אבות א א) שכתב שעובר משום לא תגזול, ואף כשלא הזיק בגופו אלא כשממונו הזיק, וממילא חייב לשמור מחמת זה, ואע"ג שאינו עובר על הלאו ולא בזה דיברה תורה, דגם והשיב את הגזילה לא מיירי בזה, מ"מ ילפי' מכאן.
ב' הרמ"ה (ב"ב כה:) כ' דהאיסור להזיק נלמד מ"ולפני עור לא תתן מכשול", ותליא בפלוג' הראשונים אם נאמר איסור זה רק למשיא לחבירו עצה רעה או דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וילפי' לתרוייהו.
ג' עוד כתב הרמ"ה שם דהוי דין דבין אדם לחבירו משום ואהבת לרעך כמוך.
ד' ידועים דברי הגר"ח (הו"ד בברכ"ש ב א) דמ"ולא ישמרנו" ילפי' גם לאיסור להזיק, ולא נאמר רק לענין חיובי ממון.
ה' בכמה מן האחרונים כתבו דילפי' ק"ו מהשבת אבידה דכולל כל מניעת הפסד ממון חבירו וכ"ש שאסור להזיק וחייב לשמור, וכ"ה בקה"י (ס"א).
ו' י"א דילפי' הא ממשפטי הממון של התורה שהוא מדין שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, שנתגלה רצון התורה שישראל ידונו דיני משפט, וודאי דין משפט הוא שלא יזיק האחד את חבירו.
אך לפי ב' ביאורים אלו האחרונים עדיין לא נתבאר לנו מה שהבעלים הם שחייבים ולא כל אינשי דעלמא כגון בהשבת אבידה, ושמא יש לומר דלא דמי לגמרי לחיוב השבת אבידה שהחפץ התחיל להיות אבוד, או דהדבר הגורם להפסידו קיים ועומד לפנינו, אבל חובת שמירה היא תוספת יותר מכן, ודב"ז רק הבעלים הוא שמחויב לשומרו, ומסברא הוא.
ע"כ נתבאר הצד הראשון שחובת שמירה היא דין בפ"ע אף בלא התשלומין. ברם, ק' דהיכן מצינו שהעובר על אחד מהאיסורים הנ"ל יתחייב לשלם אם גרם להפסיד, ועוד דבמתני' יותר נראה שיש קשר בין חיוב השמירה לחובת התשלומין, דאתיא בהצד השוה. וכ"כ הגר"ח (הו"ד בברכ"ש סו"ס ב) דחיוב השמירה תלוי בחיוב ממון ונלמד מ"ולא ישמרנו", וקצ"ע על דבריו היאך ילפי' מהא חובת שמירה הא לא הוי אלא סיפור דברים או לכה"פ תנאי להחיוב תשלומין, ויש ליישב.
ויש להקשות לביאור הגר"ח דחיוב השמירה הוא מפרשת תשלומי נזיקין, ממנ"פ, אי ילפי' חיוב האבות מהדדי וכן כל דבר המזיק אף מה שאינו מפורש להדיא בקרא כד' אבות, א"כ מה הוצרכה המשנה לילפותא דהצד השוה ע"מ לחייב, הא ילפי' רק מחד, ואם כל דבר שלא נכתב כגון אסו"מ ובור המתגלגל לא ילפי' מחד, א"כ הא כיון דלא נכתבו, חיוב שמירה בהם מנלן, דהרי בעי' שיהא בהם חיוב שמירה עוד קודם שנעשו מזיקין דרק כך יוכלו להילמד בהצד השוה.
החקירה הנודעה בענין חיוב ממון המזיק
ב) והנה, האחרונים [והאבהא"ז (הל' נז"מ פ"א ה"א) בראשם] העמידו חקירה בגדר חיוב תשלומין דממונו המזיק, אם החיוב מפני שלא שמר על ממונו שלא יזיק, והוי מעשה דידיה במה שלא שמר, וכלשון הראב"ד (ד. ד"ה האי דקפריך) על נזקי ממונו הוא חייב מפני ששמירתו עליו, א"ד דהחיוב הוא על מעשה ממונו שהזיק ולא שמתייחס אליו אלא שהוא אחראי על מעשה בהמתו, ואם שמר הוי פטור אונס או גזיה"כ דדוקא היכא דעבר אולא ישמרנו חייב אבל בל"ז פטור.
ואין להקשות לצד זה מפני מה צריך לקרא ד"ולא ישמרנו" טפי מכל התורה כולה שנזכר במקום אחד פטור אונס לכל פרשיות התורה, וכמבו' בגמ' בהדיא (כח:) דפטור אונס דנזיקין נלמד מ"ולנערה לא תעשה דבר" דהוא "אבוהון דכולהו אונסין" כמבו' ברשב"א שם.
דיש ליישב בתרי גווני, חדא דהא פשיטא כמש"כ הנמוק"י (ריש פרקין) דחובת השמירה ומה שהשמירה פוטרת תלויים אחד בשני, דהיינו כגון בשור תם למ"ד דסגי ליה בשמירה פחותה, אם שמר שמירה פחותה והזיק פטור אע"ג שהיה לו האפשרות לשמור יותר, וזה מה שחידשה התורה ב"ולא ישמרנו" דאם שמר פטור אף בכה"ג שבכל התורה כולה לא יחשב לאונס.
ובאופן נוסף י"ל דס"ד דמה שמתחייב מחמת אחריות על מה שנעשה ולא מחמת מעשה שלו, יהא חייב אף כשלא הו"ל למעבד מידי.
הנפק"מ
ג) והנפק"מ בחקירה זו בכמה אופנים.
א' כגון שהיה לו קלב"מ בשעת אי השמירה, ולא בשעת ההיזק, דאם החיוב על מה שלא שמר ייפטר, ואם החיוב על מה ששורו הזיק לא ייפטר, [ועי' מש"כ בשמעתתא דאש דעת האמר"מ (ל כד) דאין כלל וכלל קלב"מ על מעשה שורו דבעי' שיהא מעשיו, אך יל"ד עוד כשביטל את שמירת הממון במעשה שהתחייב בו גם בעונש חמור יותר, אי אמרי' קלב"מ דבכה"ג בא לו ע"י מעשה].
ב' כתב האבהא"ז גופיה דנפק"מ בחקירתו היכא דיש ספק אם שמר על מי חובת ההוכחה. והנה הפנ"י (נו: ד"ה לימא) כתב דחובת ההוכחה מוטלת על הניזק, ואילו החזו"א (ז ז) כתב דחובת ההוכחה מוטלת על המזיק, וכן כתב בחי' הגרש"ר (סי' א) דתליא בהא.
ג' כשהפקיר בין אי השמירה לנזק.
ד' כשהיה אנוס במה שלא היה יכול לשמור.
ושני אלו האחרונים תלויים בהך נידון, דאם חיובו מחמת חסרון השמירה יהא פטור דלא הו"ל לשמור, אבל אם השמירה היא פטור, עדיין חייב.
ה' כשהבעלים לא מסרו שמירתן ובא אחר ושמר, דהיתה שמורה שלא מצד הבעלים ולכאו' ייפטר, אך אם אי השמירה הוא פטור, הכא ליכא פטור שמירה.
ו' היכא דכשפשע בשמירה היה השור הניזק הפקר, וקודם שהזיק קנאו הניזק, שאם חייב מדין ממונו הרי בשעת הנזק היה של אדם, משא"כ בשעת הפשיעה בשמירה לא מוטל היה עליו חיוב שמירה לגבי שור זה של הפקר.
ז' אם קנה שור במצב שא"א לשומרו, [ויעוי' לקמן דדעת ר"א ששור מועד אין לו שמירה אלא סכין].
ח' היכא דהבעלים אינו יודע אם השור שלו, ואת"ל דבהא ודאי פטור יל"ד היכא דיודע שהוא שלו ואינו יודע אם חייב בשמירה, ואת"ל דבהא ודאי פטור יל"ד היכא דיודע ודאי שחייב לשומרו אלא דאינו יודע אם שמירתו נפרצה או לאו. [ויעוי' בתוס' לקמן (לו. ד"ה שור) דאם לא היה יודע אם יזכה בשור א"א לחייבו, ועי'].
ההוכחות
ד) ויש להביא לנידו"ד כו"כ ראיות .
א' בלישנא דמתני' משמע שהחיוב משום דשמירתן עליך.
ב' מלישנא דכשהזיק חב המזיק לשלם, ומדקרי ליה מזיק לכאו' נראה דחיובו משום המעשה שלו.
ג' עוד יש להוכיח מדברי הגמ' לקמן (ד:) דתני הזיקא דבידיים, דהיינו שומר שפשע בשמירה ותני הזיקא דממילא, ומשמע שבעלים שממונו הזיק לא הוי בידיים אלא רק שומר שלא שמר. וכן יש להוכיח מהגמ' לקמן (י:) דאיתא שם כה"ג. וזה יש לדחות דלא איירי הכא בשומר שמחמת פשיעתו השור הזיק, אלא שהוזק, ושור לא שמור חשיב כמוזק ולכך בפשיעתו בשמירה הוי היזק ולכך קרי ליה היזק דבידיים.
ד' אי' בגמ' לקמן (מג:) פלוג' ר"י ור"ש דלר"י שור שהזיק באינו מתכוון חייב ור"ש פטור, וטעמא דר"ש מבו' שם דיליף מחיוב מיתה של השור ולא יליף מכופר שחייב עליו אפי' שלא בכוונה, משום דנזיקין הוא חיוביה דשור ומיתה נמי היא חיובא דשור, ושאני מכופר דהוי חיובא דבעלים, ומוכח להדיא כהצד דבנזיקין חייב משום האחריות על מעשה שורו, ולא דחשיב מעשה שלו ככופר.
ה' לקמן (נו:) איתא בגמ' ובתוס' דגזלן חייב על נזקי הבהמה שגזל מפני שחייב לשמור.
ו' עוד הוכיחו מחיוב דאפוטרופוס לקמן (לט:) על נזקין שהזיקה בהמת היתומים, ועד כאן לא פליגי אמוראי התם אי גבינן מעליית יתומים אלא משום ממנעי ולא עבדי אבל לכו"ע עיקרא דדינא לחייב את האפוטרופוס, וע"כ הוא מדין שמירה. [ואמנם יעוי' שם דאדרבה החיוב על היתומים והעתיקוהו על האפוטרופוס].
ז' עוד מוכח מדין מעמיד (נו:) לשיטת התוס' דחייב מדין שו"ר, ודלא כהרשב"א שחייב מדין אדם המזיק וע"כ משום שמירה.
ח' הגרש"ש [ע"ש באורך בנידו"ד] הוכיח דאם חייב על שורו מחמת שלא שמר א"כ חשיב כאופן נוסף של מעשה אדם המזיק ומה שייך לחלק בין קרן שן ורגל, והא כמו דבאדם גופיה ל"ש כוונתו להזיק ול"ש ביש הנאה להיזק והכל הוי אב אחד ה"ה בהמתו הכל הו"ל להיות אב אחד. וע"ז יש לתרץ לכאו' דמאי טעמא חשבי' לחיובו כשלא שמר כאב בפ"ע משום דסו"ס לא הוי אותה שייכות אליו כמו שמעשיו שייכים אליו, וא"כ מה"ט דחשיב אב אחר יש לחלקו לג' חלקים דהכל גזיה"כ כמו שיבואר להלן אי"ה, וצ"ב בזה.
ט' לקמן (ט:) פרש"י כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו. ובפי' הב' פי' הכשרתי אני חייב לשלם, משמע שהמחייב אינו חוסר השמירה, משא"כ בפי' הא' נראה מדפי' הכשרתי את נזקו אני הזקתי, מוכח שחיובו בנזק הוא מחמת חוסר השמירה.
י' עוד יש להוכיח ממה שהרי"ף והרא"ש גרסי במתני' "וממונך", ומשמעות בלשון יש שזהו המחייב.
דרך האמצעי
ה) ומאחר דחזינן ראיות סותרות אלו יש להבין באופן נוסף, והוא דממונו לא הוי סיבת החיוב אלא דבר המחיבו לשמור, וכשלא שמר נעשה בעלים על הנזק דהיינו אחראי וערב לכך שאם מזיק חייב לשלם, אבל לפי"ז לא יתיישב הגמ' לקמן (ו.) גבי פותקין ביבותיהן דיש לו רשות ואעפ"כ אם הזיק חייב, וגם נח' הפוסקים אם חייב לשמור, ולהאומר שפטור מלשמור לכאו' צ"ע מש"כ שם בגמרא דשמירתן עליך אף באלו, ולמה חייב וצ"ע. ובאופן זה יש להבין בתרתי, דלכאו' מצד הסברא היה מקום לומר שחייב לשמור ופטור אם הזיק, וא"כ חובת השמירה אינה סיבת החיוב בהכרח ואין היא הגורם הבלעדי והישיר לבעלות ואחריות על הנזיקין, אלא היא הגורם לחיוב מחודש בפ"ע שמחמתו מתחייב, אבל ניתן לומר באופ"א שחובת השמירה היא היא החובה לשלם, דהתורה הרחיבה אותה עד כדי דחייב לתקן מה שגרם ע"י אי השמירה, וצ"ע בזה.
ועי' חי' הגרש”ש דכתב שהמחייב הוא מה דהוי ממונו ומה דבעי' שלא ישמור הוא תנאי בכדי שלא יהא אונס. ויש שכתב מעין זה דסיבת החיוב הוא משום שלא שמר והמחייב הוא ממונו. ועי' תור"פ בסוגיא דאמ"ח דכ' דלמ"ד ממונו הוי כשורו שלא שמרו שחייב מחמת שלא שמר .
עוד נוסיף בזה דהנה בדברי המשנה ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו' וצ"ב מהי חומרת רוח חיים, עוד יש להבין מה שיש צד בגמ' לקמן (ריש פ"ב) דכיון דכתיב בעירה בהמה אין חיה לא, וזה צ"ב רב מ"ש, וגדולה מזו שנינו במתני' דלולא החומרא בכל אב הוה ילפי' חד מחבריה. עוד יש להקשות ממש"כ בתוס' דהקדים רגל לבור משום דשם שור כתיב קודם בפרשה, וצ"ב דא"כ נקדים נמי שן. ע"ק לרב דמבעה זה אדם ושור היינו כל מילי דשור, ליתני ששה אבות. והנראה, דחיוב נזיקין אינו מחמת שחיסר ממון חבירו ומוטל עליו להשלים החיסרון מצד עצם הדבר, אלא החיוב כשדבר שיש עליו "שם מזיק" עליו חייב לשלם. ובביאור הדבר שדבר הרגיל לקרות ושהוא דרך העולם מצד מה שאין כאן יוצא דופן לקלקול ל"ח מזיק כלל דנזק הוא חריגה מהקיום התדיר והרגיל של החפצים בעולם, וזהו שם מזיק, שחלק מהגדרת הדבר ופעולותיו הוא מה שיוצר פעולות היזק קלקול וחיסרון, ובזה יתבארו הקושיות דלעיל. ובבריתא לקמן (ב:) ג' אבות נאמרו בשור הקרן השן והרגל, אין הביאור שנכללו כולם כי במציאות כולם בשור, אלא שחייבים משום השם מזיק דשור רק שהן ג' אופני נזק . ובזה יתישב הכל.
ועפי"ז יתכן שהחיוב מחמת ממונו המזיק ואי השמירה הוא הנותן לממון שם מזיק, ודו"ק היטב וצ"ע רב בזה, חדא דנתבאר לעיל ששם מזיק הוא חריגה מדרך הטבע וזה לא שייך כלל לחיוב השמירה, ועוד למה לא נחייבו אף בלא ממונו מחמת שלא שמר ועשאו למזיק מידי דהוי אאש, וצ"ב.
ובשני הצדדים יש לבאר מס' אופנים בהבנתן, דאי נימא שחייב משום שפשע בשמירתו, ניתן לומר שהוא משום עונש על פשיעתו. ויש להקדים לזה ד' צדדים מהו גדר חיוב התורה באדם המזיק. א' משום עונש על עוול שנעשה על ידו, ב' משום שראוי שישלם מאחר והוא גרם לנזק, ולא משום עונש. ג' שמדיני משפט שבין אדם לחבירו תובעו הניזק על חיסרון ממונו, ואף שגם לצד ב' הוא משום חיסרון ממון נפק"מ אם יכול לתובעו בזה. ד' שרצון התורה שישלם כעין שמצינו שחייב לשלם מפני תיקון העולם. וכל זה אפשר לומר אך ורק באדם המזיק אבל בממון המזיק אין לומר שחייב משום עונש על עוול שעשה דמה קשר יש בין מעשה בהמתו אליו, אלא אי חייב משום משום פשיעתו בשמירה אז ניחא שעל זה הענישתו תורה, אבל עוד צד י"ל שחיוב השמירה הוא לחבירו, ובכלל זה שיכול לתובעו או נטור או שלים. ועוד אפ"ל דהוי כמזיק בידים מחמת חוסר השמירה, ולכך אינו גרמא. ועוד אפש"ל צד רחוק שחיוב השמירה חל על כל חפץ וחפץ נמצא סביב השור, שלא ינזק ע"י השור.
ואי נימא דחייב מטעם שהוא ממונו, וכפי שחייב על נזקי גופו, גם בזה יתכן לפרש שהוא כגופו המורחב , ויש שרצו לומר כהא דחציו של אדם כידו, שאמנם גוף השור הוא נפרד מגופו, אבל מעשה השור מתייחס לבעליו . ובאופן נוסף ניתן לפרש שמציאות ממונו תלויה בו, וכח חיותו של השור בא על ידו, מאחר שבידו הרשות לקיימו ולא לקיימו, ומחמת כן חשיב כיד דיליה. ובפרט אם חיוב ממון המזיק הוא מדין שם מזיק כמו שמבואר בסוגיות, אזי מקיים בעולם נזק ועל זאת חיובו. [ועדיין צ"ב ממה ששומר חייב על נזקי הבהמה ששומר, ואולי חייב על כך שהביא את הנזק]. והאופן הפשוט יותר הוא לומר שהתורה הטילה עליו אחריות ועריבות לממונו המזיק.
ובאופן שלישי ביאר בחידושי הגרש"ר דלעולם החיוב מצד מה שהוא ממונו אך מה שמקשר בינו לבין ממונו בענין זה הוא מכיון שמוטל עליו חיוב שמירה, וצ"ב.
וכל דין מעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו [דשי' התוס' שחייב מדין שן, והרשב"א מחייב מדין אדם כדלעיל], גזלן, שומר ואפוטרופוס שחייבים על הנזקין, הכל תלוי בצדדים הנ"ל.
 

ערבה

משתמש ותיק
הרב @למען לא ניגע לריק , תתבייש לך...
תתייחס לגדולים ממך בדעת ומסתמא גם בשנים בכבוד הראוי.
והיזהר מאד מעיסוקך הנלוז.
"כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. התם מיירי שלומד להתיהר ולהתפאר ולקנתר חביריו ולקפחם בהלכות ואין לומד על מנת לעשות"


(למי שלא הבין על מה באה תגובתי ליהודי זה ציטטתי מדבריו שנאמרו  לידידנו הגא' הרב @כמעיין המתגבר
א. רק מעתה אני מבין למה אתה לא מבין את הפלפולים האלו כי הרי לא עיינת פעם הבאה עדיף לשתוק, [סייג לחכמה שתיקה, והיפוכם בגולם].

ג. חוץ מזה תדע שאתה מדבר פה עם אחד שכן יודע ואין בזה דרשות של חז"ל כלל וכלל זוהי סברת תוס' מדנפשיה
למען לא ניגע לריק אמר:
יש מצב שאתה אומר לי באיזה ישיבה אתה לומד או שלמדת והאם זו ישיבה גדולה בכלל\
למען לא ניגע לריק אמר:
אל תתבייש אני יאמר לך ג"כ.

 
 

שמש מרפא

משתמש ותיק
מה אדבר אמר:
בגדר חיוב נזיקין ובענין "שמירתן עליך" והמסתעף (פתיחה)

האיסור להזיק
א) מתני' ...
...הכל תלוי בצדדים הנ"ל.

מבטן מי יצאו הפנינים הללו? (ג.נ. לא שקראתי את כל ההודעה...)
 

שמש מרפא

משתמש ותיק
למען לא ניגע לריק אמר:
כמעיין המתגבר אמר:
למען לא ניגע לריק אמר:
אחר בקשת המחילה
א. רק מעתה אני מבין למה אתה לא מבין את הפלפולים האלו כי הרי לא עיינת פעם הבאה עדיף לשתוק, [סייג לחכמה שתיקה, והיפוכם בגולם].
ב. היכן אמרה תורה שרק כשיש דררא של פשיעה חייב. הלא אמרה תורה דוקא היכן שהוא בעלים ולא פירטה בזה כלום.
ג. חוץ מזה תדע שאתה מדבר פה עם אחד שכן יודע ואין בזה דרשות של חז"ל כלל וכלל זוהי סברת תוס' מדנפשיה.
בענין הפשיעה לא דיברתי כלל על התוס', אלא דיברתי על כללות דיני ממון המזיק, וזה תלי בדרשת הפסוקים דכתיב ולא ישמרנו הא שמרו פטור, ומזה נלמד אף לשאר ההיזקים של ממונו, השאלה על תוס' היא שאלה נקודתית ואינה שאלה כללית על הלכות ממון המזיק כמו שכתוב בפתיחת האשכול ועל כן לא עיינתי שם, רק כתבתי שכיון שהתורה תלתה בפשיעה א''כ דעת חז''ל דבכה''ג אינו מספיק פשיעה.

יש מצב שאתה אומר לי באיזה ישיבה אתה לומד או שלמדת והאם זו ישיבה גדולה בכלל.

בהנחה שהתכנים בפורום כאן מפוקחים, על @מנהל האתר למחוק הודעה זו לאלתר, עדיף גם לחסום את המשתמש לתקופת-מה.
 

רחים רבנן

משתמש ותיק
כמעיין המתגבר אמר:
למען לא ניגע לריק אמר:
למען לא ניגע לריק אמר:
יש מצב שאתה אומר לי באיזה ישיבה אתה לומד או שלמדת והאם זו ישיבה גדולה בכלל.
אל תתבייש אני יאמר לך ג"כ.
תיכנס בפורום למדור בית המדרש, ושם במדור ספרים תיכנס לאשכול שנקרא ספר שאוסף אלפי שיטות ראשונים, ותוריד משם את ספרי, יש שם גם על ממון המזיק.
מסקרן אותי למה הרב @כמעיין המתגבר מיהר לתת תודה להודעותיו של הרב @למען לא ניגע לריק אשר לא חסך שבט פיו ממנו.. (שומעים חרפתם ואינם משיבים שמענו, אך אומרים תודה עוד לא שמענו)

ולעצם העניין אני נוטה לחשוב מעין מה שכתב הרב @כפשוטו , ונראה לי שדור המבול ביססו את החמס (ואף העריות) שלהם על ה"מהיכא תיתי" הזה, של רמת ואופן הקשר בין הממון (והאשה) אל הבעלים. כי הרי זהו דבר השייך להגיון הפשוט שמעל השכל, שהוא הראיה המציאותית הפשוטה שאינה נזקקת להוכחות וצדדי ודיוני השכל. ושם היא האמונה. 
כי גם על הזדקקות מין בשאינו מינו אפשר לשאול "מהיכא תיתי" ויהיה קשה להוכיח שכלית, אך הוא פשוט לכל. וזה היה חטאם. הקשור במרידה כמבואר ברש"י שהיא גאוה. 
ונח היה תמים בדרכיו ופירש"י "עניו ושפל רוח" שקיבל את הנתונים הפשוטים שמוסברים ונהירים וברורים לבן אנוש גם ללא צורך בהפעלת השכל, וממקום הרבה יותר עמוק ומוחשי וודאי מהשכל (למבינים- הכליות. שנאמר הן אמת חפצת בטוחות). שזוהי תכונת הענוה, ועליה בנויה האמונה ב"קונה הכל", שאנו קניינו (וזה קשור בבחינת "כל" כל-יה).
 
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
רחים רבנן אמר:
מסקרן אותי למה הרב @כמעיין המתגבר מיהר לתת תודה להודעותיו של הרב @למען לא ניגע לריק אשר לא חסך שבט פיו ממנו.. (שומעים חרפתם ואינם משיבים שמענו, אך אומרים תודה עוד לא שמענו)
שמענו ושמענו. ישהרבה סיפורים על גדולים שחיפשו לקבל בושות מאנשים, ומי שבייש אותם הודו לו מאוד.
 

לעצמו נברא

משתמש ותיק
ידוע מה שחקרו ראשי הישיבות ושגור על לשונו של כל בחור ביש"ק
האם המחייב הוא מה שלא שמר שמר או מצד ממונו המזיק והאריכו ופלפלו בזה בריש בב"ק
ובקצרה עצם החזקת וקיום דבר מזיק היא ההעמדה מציאות של נזק וזה סיבה להתחייב
 

ירמיה

משתמש ותיק
למען לא ניגע לריק אמר:
סנגורן של ישראל אמר:
למען לא ניגע לריק אמר:
וכאן הבן שואל האם לא יוכל להשתמש בחפץ רק לרווחיו ולא להפסדים שבו.
ואם כוונתך לתיקון העולם אין נראה שבזה מסתיימת פרשת נזיקין.
לא הבנתי את השאלה. אם אדם מדליק מדורה וצולה עליה תפוחי אדמה, אתה מבין שמוטלת עליו האחריות לדאוג לכך שהאש לא תתפשט?
זה לא 'שימוש להפסדים', אלא אחריות סביבתית בסיסית.
ולא הבנתי מה כוונתך במילים 'תיקון העולם'. ברור שכל דיני נזיקין נובעים מכך שהעולם שמסביב ניזוק.

אבל כאן אתה צריך להבין שאין שייכות לבעלים על כך שקרה הנזק כי הנזק היה קורה גם בלא היותו בעלים. ובזה שונה הנידון דידן מהנידון ד"צליית תפו"א".
גם אם נניח כדבריך, ויש מציאות כזאת של בהמות הפקר שמסתובבות בעיר ומחוללות שמות, מ"מ כאשר מאן דהוא מחזיק בבעלותו דבר הראוי להזיק, עליו לדאוג לכך שזה לא יקרה. בדיוק כמו שהוא צריך להיות אחראי על גופו שלא יזיק בטעות. 
 

מה אדבר

משתמש ותיק
שמש מרפא אמר:
מה אדבר אמר:
בגדר חיוב נזיקין ובענין "שמירתן עליך" והמסתעף (פתיחה)

האיסור להזיק
א) מתני' ...
...הכל תלוי בצדדים הנ"ל.

מבטן מי יצאו הפנינים הללו? (ג.נ. לא שקראתי את כל ההודעה...)
או מהראש שלי או מהלב. ודאי שלא מהבטן.
 

למען לא ניגע לריק

משתמש ותיק
פותח הנושא
אני מביע את התנצלותי כלפי הרה"ג מעיין המתגבר לא היה נכון לעשות כן,
אכן אבקש את לימוד הזכות שלכם, בחושבי שמדובר בבחור ישיבה [אשר גם אז אין הדבר ראוי] שאפשר להשתעשע איתו בלימוד.
 

למען לא ניגע לריק

משתמש ותיק
פותח הנושא
לעצמו נברא אמר:
ידוע מה שחקרו ראשי הישיבות ושגור על לשונו של כל בחור ביש"ק
האם המחייב הוא מה שלא שמר שמר או מצד ממונו המזיק והאריכו ופלפלו בזה בריש בב"ק
ובקצרה עצם החזקת וקיום דבר מזיק היא ההעמדה מציאות של נזק וזה סיבה להתחייב

ודבריך אינם מובנים כי הבהרנו לעיל שהשור היה מזיק גם בהיותו הפקר וא"כ מה שהוא בעלים אינה סיבה לחייבו לשלם, כי לא העמיד את הנזק.
 

שלמה שלמה

משתמש ותיק
והנה מבואר בפסוקים ובמתני' שישנו חיוב לאדם על ממונו שמזיק, שהרי ממונו הזיק כלשון הרמב"ם, אך עיקר השייכות אל הבעלים בנזקי ממונו צריכה ביאור הלא ודאי שהחפץ שייך אליו, אך מפני מה התביעה על ההיזק היא כלפיו, לכאורה לא הוא הביא את ההיזק, אלא עצם הימצאות השור גרמה לכך שיזיק, וכגון שור שזכה בו מהפקר אין הנזק בא הימנו היינו מחמת שנהיה בעלים ומפני מה זה חייבוהו.
והיה נראה לבאר דהנה כל היזק שקורה הוא פגימה בבעלות וישנה סיבה שלא יקרה נזק זה, והזכויות שיש לכל אדם בחפציו תובעות את מניעת נזק זה. כי זכויותיו הם שיהא החפץ קיים לו לתמיד. והנה הלא נזק המגיע משור הפקר אזי הניזק צריך לשאת בהיזק שקורה כיוון שאין לו את מי לתבוע . ובכה"ג צריך הניזק לשמור עצמו מן הנזק. והביאור לזה הוא, דהנה הנהמ"ש בסי' קנה סקי"ח הביא את דיני ההרחקות שבפרק לא יחפור בב"ב שצריך הניזק להרחיק עצמו מן המזיק, והקשה הלא בריש ב"ק מבואר שצריך המזיק לשמור מהיזקים אלו שנעשים ברשותו, כדתנן ושמירתן עליך, וא"כ גם בהרחקות הנזיקין יצטרך המזיק להרחיק ולא הניזק. וביאר שאם ע"י חיוב השמירה יתבטל תשמישו בחפץ אינו מחויב בשמירת הנזק. ולכך בהרחקות נזיקין שימושו יתבטל אם ישמור. אך בריש ב"ק אין שימושו מתבטל ע"י שמירתו את החפץ. והביאור בזה הוא שא"א למנוע מן המזיק את שימושיו בכדי לקיים את זכויותיו של חברו שהלא עדיין זכויותיו גם צריכות להתממש, ואין סיבה כלל שיוכל הניזק לתבוע מן המזיק למנוע את שימושיו בחפץ, כאשר כל תביעתו נובעת מזכותו להשתמש בחפץ. ולכך אין כלל חסרון בעשיית הנזק וממילא אינו נתבע עליו. כי אין תובעים כאשר אין עילה לתביעה. ואם מותר לו לעשות זאת אף ההיזק מותר לו. וממילא מוטל על הניזק לשמור עצמו מהיזקים הללו. וכן הדין כאשר שור הפקר מזיק שאז כיוון שאין תביעה על המזיק שלא להזיק אזי התביעה היא על הניזק שימנע את ההיזק. והיינו שבכדי שיחשב השור למזיק זהו דוקא כאשר מכח זכותו יכול לבא בתביעה אל בעלי המזיק שלא יזיק.
אך עדיין לא נתבאר היטב מה הסיבה לחייב את בעל הממון מחמת שהוא ממונו שהרי ברור שיש להטיל את הדבר על הצד המזיק אך עדיין למה הוא נחשב המזיק הלא זהו ממונו ותו לא ומה בכך בכדי שיהא חייב על הנזקים שעושה.
ונראה לבאר דכל חפץ שיש לאדם והוא בעלים עליו. אזי עומד לו החפץ לכל שימושיו בכל עת. ומש"ה כאשר השור נמצא ברה"ר אזי או שהבעלים משתמש בו או שהוא החליט שהוא לא משתמש בו. ולא שייך שלא תהא החלטתו במצב החפץ בכל רגע קיימת כיוון שהוא בעלים על החפץ אזי כה"ז הוא מחליט על קיומו של החפץ. ובצורה שבה הוא יהיה קיים לו. ולכך מה שהשור נמצא במקום ההיזק הוא מחמת קביעת הבעלים כבעלים שהשור יהא שם וא"כ ההיזק קורה מחמת קביעת הבעלים על מעשה ההיזק, וממילא חייב הוא על מעשה היזק זה כיוון שממנו הוא בא אל הניזק. וזוהי פגיעה של בעלי השור בניזק מחמת קביעתם היכן יעמוד להם השור שלהם. [למבואר זהו אדם המזיק בדרגה פחותה שאי"ז ממש שהוא עצמו פוגע אלא הוא רק קובע את ההיזק].
ולקמן נה: גבי הפורץ גדר בפני בהמת חברו פטור דחשיב גרמא על ההיזק שתזיק הבהמה . ולכאורה אילו חשיב היזק שבא מחמתו הלא הכא כאשר פתח את הדלת בגלל פתיחתו בא הנזק ואמאי לא יחשב שהוא קבע את הנזק ויתחייב כמו שכל בעלים מתחייב על קביעתו את הנזק.
ומה שיש להשיב בזה הוא דבאמת אילו מחמת פתיחת השער זוהי העמדה על הנזק חייב כדין מעמיד שהלא באמת קבע הוא את הנזק. ודין מעמיד ג"כ ענינו הוא שהוא עושה את הנזק ועולה הוא במעלתו על דין ממונו המזיק. וכן יהא בפותח שער שמעמיד את הבהמה על הנזק עצמו. אך אם אחר שפותח את השער עדיין שייך למנוע את מעשה הנזק ולגרום שלא יוכל לקרות. אזי כאשר קורה הנזק לאחמ"כ אי"ז מחמת פתיחת השער כיוון שאי"ז קביעה גמורה על מעשה הנזק ושעת הנזק בעצמה. אלא רק גורם לכך שיבא נזק לאחמ"כ וודאי שאין לחייבו על כך אלא כאשר גם הנזק עצמו קרה מחמת קביעתו אך אם הוא הביא רק את השלב המוקדם לנזק, אין לחייבו אלא מדין גרמא . ולכך פתיחת השער אינה פעולת נזק כי עדיין צריך את פעולת הבהמה בכדי שתזיק ואפשר לשומרה מכך. [ויש לדון היכן שאי"ז נפש חיה, אך אפשר לשמור ממניעת הנזק האם חייב או פטור, ונראה שיהא חייב מדין אש כמי שמקרב האש אצל הדבר אשר כתב תוס' לקמן נו. שחייב מדין אש, ולכאורה בכל קירוב אל האש שייך לעצור את הנזק].
והנה אילו הפקיר את שורו קודם ההיזק ועדיין יכל למונעו מלהזיק יהא פטור מנזקים אלו. כיוון שעדיין יש כאן התחדשות ואי"ז מעשה נזק.
ובירושלמי בפ"ג ה"ב איתא מודה ר"י לחכמים בהפקיר ואח"כ נגח שחייב. והתם לכאורה איירי כאשר הפקיר כשלא היתה שהות כבר למנוע את הנזק ומש"ה חשיב שהביא את הנזק אל הבעלים. וחייב כפי שהדין במעמיד שחייב. ואף בבהמת הפקר חייב במעמיד כמ"ש הקצוה"ח קנה סק"ט.
ובמשנ"ת יבואר משה"ק הגרש"ר על דברי ירושלמי אלו דמ"ש מנגח ואח"כ הפקיר דפטור. והלא ה"נ אין לו בעלים ומפני מה חייבים. ובהנתבאר החיוב הוא מדין מעמיד. ולכך שייך לחייבו שבעלותו הביאתו לידי כך שהחלטתו תקבע את מיקום השור וממילא יהא בו דין מעמיד. ועוד צ"ת. ויבואר להלן בביאור דין נגח ואח"כ הפקיר.
ואי"ז שייך כלל לדין גרמא שפטור מדיני אדם. כי בגרמא כאשר נתבאר בהערה 10 הוא לא עושה את מעשה הנזק כלל אלא המעשה הוא מעשה הבהמה או הרוח שמביאה את האש, ומש"ה א"א לחייב את עושה המעשה.
אך בנזק"מ זוהי עשיה גמורה שיש לחושבה כבאה הימנו, ואע"פ שאי"ז עשיה שלו, כי אם היינו צריכים דוקא עשיה דידיה אכן לא היתה במעשה זה פגיעה כלל, והיה יורד הוא לדרגת גרמא או גרמי. אך כיוון שאין הדרישה במעשי נזק אלו רק שיביא הוא למעשה הנזק. וכאשר חייבנוהו כשעושה ע"י שליח, לולי דין אין שלד"ע, עיי"ש ברש"י ובתורי"ד בקידושין מב: וזה משום שלא נדרשנו כלל שיעשה הוא גופיה את המעשה אלא שיביא את המעשה, והמעשה יבא הימנו.
ולמבואר עד עתה ישנם שני חידושים בפרשת ממונו המזיק, האחד מה שחשבי' את מעשה הנזק של הבהמה כפגיעה ולא כגרמא, וגם העונש של חיוב התשלומין המוטל על המזיק מחמת שהזיק.
ובתוס' לקמן נו: האריכו להקשות אמאי גזלן חייב בנזקים שהביא השור. ותירץ: דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיוון שהוציא מרשות הבעלים שהיו חייבין בשמירתה ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם יש על הגזלן לשמור דלענין נזיקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרו. ודברי התוס' יכולים להתפרש בשני פנים האחד שלא משתמע מתוס' כ"כ שכפי שהבעלים חייב על הנזק שקרה מחמת שממנו בא הנזק ה"נ חייב הגזלן מחמת שבא הימנו הנזק, כי מחמת החלטתו בא הנזק אל הניזק. אך א"כ היה לו לכתוב שהגזלן נכנס תחת הבעלים משום שהוא הביא את הנזק, ומלשונו נראה שטרח להעמיד קודם את פטורו של הבעלים ממעשה הנזק ורק לאחמ"כ ביאר את חיובו של הגזלן. אך צ"ב אמאי ל"מ בכך שהוא הביא לכך והבעלים אינו מביא לכך וממילא אין לחייב את הבעלים אלא את הגזלן ומה צריך לחייב את הגזלן משום שא"א לחייב את הבעלים.
ונראה לבאר דכיוון שהבעלים הוא בעלים על ממון זה אזי כל הפגיעה מחמת קביעתו ורק מחמת שלא יכול לשמור יש לפוטרו אך קודם זאת אין לו פטור עד אשר לא יוכל לשמור דממילא אי"ז מהחלטתו. וממילא הוצרך התוס' לבאר דמאחר שהדבר הוטל על הבעלים צריך הפקעה הימנו ושיכנס משהו אחר תחתיו.
שים ליבך וראה דגם אחר שחייב אי"ז חיוב חדש של הגזלן עצמו כבעלים, אלא נכנס הוא תחת חיובו של הבעלים שגזל הימנו. ובמוכר חפץ לחברו מעולם לא יאמרו נכנס תחת הבעלים.
 
חלק עליון תַחתִית