בב' מקומות במס' ערכין מצאתי מסופר על אמוראים שהכו את חבריהם.
ערכין דף טז עמוד ב:
כי הא דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל, אמר ליה חייא בר רב: חזי מר דקא מצער לי, קביל עליה דתו לא מצער ליה. בתר דנפיק, אמר ליה: הכי והכי קא עביד וכו'
וברש י: אמר ליה רבי חייא - לשמואל חזי מר דקא מצער לן רב הונא...

הערות מסכת ערכין 

א) כה.

מתני' הקדישה שתים ושלש שנים כו' 

לכאורה הול ל שתים ותו לא (וכבר האריך המל מ בזה בהלכות לולב) 
ועיין לשון הרמב ם פרק ד ערכין הלכה ו וצ ע מדוע נקט ארבע שנים

ב) כה:

רטושין, רטושי רטושין. 

צ״ע קצת בטעם שהשדה נקראת כך, ועיין תוספות יו״ט. 
ואגב יש לעיין אם אחר היובל...

ערכין דף י ג

א) כלב בר כמה הוי בר תמנן נכי תרתין כו׳

מדוע נקט הגמרא לשון זה ״תמנן נכי תרתין״ ?

ב) איבעית אימא מדשבע כיבשו שבע חילקו כו׳

מה הסברא בזה?